close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • יובל לא מתאפקת לתת לאמא נשיקה

    אביבה זרקה | סיפורים לילדים | התפרסם ב - 09.05.21

    "את צריכה ללמוד להתאפק," כך אמא של יובל חוזרת ואומרת לה כמעט כל ערב. זאת אחרי שהיא חוזרת עייפה מהעבודה ושומעת מה יובל שוב עשתה.

    פעם אחת יובל ענתה, "אבל אין לי לשירותים."

    אמא לא צחקה מהבדיחה, אלא אמרה, "הנה לך. זו תשובה מאוד לא יפה." אחר כך היא המשיכה לעוד מטלה.

    ערב בחוץ עכשיו. בבית אמא צריכה לסדר ולהכניס כביסה. זאת אחרי שהספיקה להכין גם את הארוחה. איך אפשר לעשות כל כך הרבה בשעתיים. חוץ מדבר אחד שיובל מאוד רוצה: חיבוק ונשיקה.

    הטלפון מצלצל. אמא עונה. אחר כך היא עומדת קפואה והמומה. יובל רצה מהר מהר למיטה שבחדרה. הרי היא יודעת טוב מאוד מה עשתה.

    מבעד לדלת הפתוחה למחצה היא רואה את ידה של אמא המצמידה את הטלפון הנייד לאוזנה כשהיא מונפת עדיין קפואה. אבל איך ידה האחרת נעה מטה מצד לצד. כאילו ניסתה דרכה להניע סירה עייפה לשוט הלאה אל היעד הבא.

    היה ברור ליובל שמבחינת אמא המצב הפך פשוט לנורא.

    היא שומעת אותה מתקרבת עכשיו בצעדים איטיים אל מול קצה מיטתה ממש. יובל מכנסת עליה שתי רגליים ומנסה להסתיר בהן את העיניים.

    "תרימי אליי את הראש בבקשה. אנחנו צריכות לדבר. יש לי עוד הרבה עבודה."

    עיניה של אמא עייפות וגם כעוסות.

    היא אומרת שאמא של שקד, החברה הכי טובה של יובל התקשרה.

    יובל ידעה שזה יקרה, אחרי שהיא אמרה ליובל היום בכיתה, "טיפשה. את פשוט טיפשה."

    שקד ההמומה אמרה, "אני אספר אותך לאמא שלי."

    ברור היה שמחכה לה עונש נורא. הרי דרך שיחת טלפון קצרה יתברר מה היא אמרה. ואיזה בושות היא הפעם עשתה.

    "מה אמרת היום לשקד בכיתה?" אמא מיד שואלת. הרי צריך להספיק היום גם לסדר את הבית ולהכניס כביסה. וכל זה תוך שעתיים לפני השינה.

    עיניה של אמא חודרות לתוך עיניה של יובל כמו אל תוך ספר שמישהו כבר פתח ושאפשר לקרוא בו ביחד ולא רק לבד.

    יובל לא עונה.

    היא היתה רוצה שאמא תמשיך להביט בה כך בעיניה ותספר כך בעצמה את כל מה שקרה לה היום בכיתה.

    "אין לי את כל היום יובל."

    "היא אמרה לי דבר מעצבן." יובל מתפרצת, ולמרבה ההפתעה פתאום נעצרת.

    "יובל, אני מחכה," אמא אומרת.

    "דיברנו בשיעור, על אבא, על אמא, נו. על אהבה."

    "ו…… ," אמא מושכת את הוו כשנימת שאלה בקולה ואחר כך משתתקת.

    מוזר שעכשיו היא לא ממהרת כל כך.

    עיניה של אמא נודדות על עיניה של יובל, על הגומות ועל השפתיים.

    האם יובל זיהתה בהן עוד שאלה שאמא שאלה?

    האם אמא שאלה את עצמה כרגע, אם היא אוהבת אותי, את יובל, הבת שלה?

    כן. אפילו שאמא של שקד התקשרה.

    "וכלום… את עייפה," יובל אומרת ואחר כך קמה בעצבנות ממיטתה ופונה לעבר המטבח.

    היא שומעת את אמא פותחת את ארון הבגדים החורק. יש בו שמלות שהמון זמן אמא לא לבשה. כמו השמלה בצבע גלידת הווניל. או השמלה בצבע גלידת השוקולד. ועוד מספר שמלות מהודרות בטעמים נוספים. אמא בטח תביט בהן בגעגוע ואחר כך בעצב תכניס אותן שוב פנימה. דלת הארון נטרקת עכשיו. אמא בטח ממשיכה בעבודתה.

    זהו. הדרך סלולה. יובל מביטה ימינה ושמאלה כדי לראות שאמא לא מאחוריה. ביד רועדת היא מרימה את מכסה הסיר הלוהט וטועמת מהאורז החם עוד לפני שאמא הגישה אותו לשולחן.

    "הי." היא אומרת גם מהכוויה. וגם מהסוד שהיא שומרת בבטן.

    "אמא שלה בכלל לא אוהבת אותה!"

    אולי כך אימא תבין מה היא מרגישה.

    "שקד אמרה בשיעור היום שבאהבה צריך לתת כל יום חיבוק ונשיקה."

    כל שעה נשיקה. כל שעתיים חיבוק תיקנה אותה המורה. אחר כך היא השמיעה דרך הנייד שיר שבו זמרת אחת חוזרת ואומרת בדיוק אותו הדבר.

    טיפשה, יובל אמרה לשקד בתגובה. למי יש זמן בכלל לתת חיבוק ונשיקה אחרי בישולים וכביסה?

    אבל זה לא באמת מה שהיא חשבה.

    "מה קרה עכשיו?" אמא של יובל מגיעה למטבח אחרי ששמעה את קול הצעקה. מוזר, היא לבושה בשמלת הגלידה הלבנה. כמה יפה היא האמא שלה. 

    יובל חורצת לפניה לשון.

    אמא בוחנת את הכוויה, ופוסקת, "לא נורא."

    היא שואלת, "למה טעמת מהסיר לפני הארוחה? את רעבה?"

    יובל לא עונה.  

    "האם יכול להיות שרעבים לחיבוק ונשיקה?"

    אמא מהנהנת לעומתה בראשה. כאילו דבר מה הסתדר לה עכשיו במחשבתה.

    "מה שצריך פה זו גלידה." היא אומרת, "תעלם לך מיד הכוויה הקטנה."

    "מה פתאום גלידה?"

    "אנחנו צריכות קצת להתאוורר." אמא פוסקת. "הערב אנחנו נצא קצת לטייל את ואני ואקנה לך איזה טעם שאת רוצה." 

    גלידה? מה פתאום גלידה?

    אין עונש על מה שהיא אמרה?

    יובל אוחזת בידה של אמא שלבושה לכבודה בשמלת הגלידה הלבנה. ידה של אמא חמה ותואמת בדיוק לכף ידה הקטנה. בצעדים מתונים השתיים צועדות יחדיו לאורך הרחוב. הן לא מוציאות מילה מהפה. הרי דווקא כשאוהבים כל כך, אין מה לומר.

    יובל מהדקת את אחיזתה ביד החמה. זו הדרך שלה לבקש מאמא שהיא לעולם תמשיך להיות כך האמא שלה.  

    אחרי כמה דקות הן מגיעות לחנות הגלידה. "תבחרי איזה טעם שאת רוצה," מחליטה אמא.

    היא לא שכחה מה שהיא הבטיחה! אומרת יובל לעצמה.

    יובל חושבת רגע, ושומטת את כף ידה מידה של אמא.

    "אני רוצה גלידה בטעם נשיקה!"

    "בטעם נשיקה," אמא מחייכת. "למה בדיוק הכוונה?"

    יובל נעמדת על קצות רגליה ומגביהה עצמה אל מול הדלפק ואל מול מגוון טעמי הגלידה שלפניה. היא סורקת אותם במבטה ושוב מחליטה, "מוכר, תביא לי גלידה פטל בטעם נשיקה, בבקשה."

    "יפה יובל." אמא מחמיאה על אופן הבקשה.

    "גם לי." היא אומרת בחיוך. "בדיוק אותו הדבר, בבקשה."

    המוכר מחייך אף הוא ואומר. "בבקשה גברת וילדה נחמדה. שני גביעים של גלידה פטל בטעם נשיקה."

    "אפשר את שניהם?" יובל מבקשת פתאום.

    "כן. למה לא." בבקשה. אומר מוכר הגלידה. "ילדה נחמדה, אין מילה."

    יובל אוחזת בשני גביעי הגלידה ברעד ובחשש. אמא מתכופפת לעברה. כדור הגלידה של אמא רועד בידה. היא מחכה שאמא תתכופף עוד יותר מטה לעברה ומפילה לפתע פתאום את כדור הגלידה על לחיה ופיה של אמא שלה.

    "יובל מה את עושה?"

    "נותנת לך נשיקה."

    יובל מנשקת את אמא ואת הגלידה. ואמא פורצת בצחוק בטעם פטל. היא לוקחת מידה של יובל את גביע הגלידה השני ומורחת אותו על לחייה.

    "אמא, איזו נשיקה טעימה." 

    אמא מרימה את יובל בין ידיה וכורכת את זרועותיה סביבה.

    היא מחבקת את יובל חזק חזק אל ליבה.

    איך היא ידעה, האמא שלה, שזה בדיוק מה שהיא רצתה?

    "אמא, יש לך עכשיו שמלה בטעם גלידה פטל," אומרת יובל.

    בליבה פנימה היא חושבת שבשמלה הזו אמא שלה הכי יפה.

    אביבה זרקה

    ד"ר לספרות, יועצת לתכנון לימודים, מנחת סדנאות כתיבה ומועדוני קריאה. מבקרת ספרות במקור ראשון במשך עשור. פירסמתי עשרות מאמרי עיון ודעה בכתבי עת וברשת. סיפוריי הקצרים התפרסמו עד כה ב"עיתון 77", "גג" ו"מאזניים". אוהבת לקרוא ולכתוב משחר ילדותי. חבה למילים את היכולת להתבונן, ללטש ולהבין.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 1
    • 4

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    מנעולים / גם כן מאבק

    הילה תומר
    מנעולים רָצִיתִי שֶׁנִּישַׁן יַחַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר בִּשְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה וְתַגִּיד "חָלַמְתִּי שֶׁהַנַּעֲלָיִם שֶׁלָּךְ,...

    הַזְּמַן

    חנה קב רוט
    הַזְּמַן לוֹעֵס אוֹתָנוּ בַּחֲנִיכַיִם גְּרוּמוֹת נְטוּלוֹת שִׁנַּיִם וּלְבַסּוֹף יוֹרֵק אוֹתָנוּ בְּצַד...

    כולם היו בניו

    רם הרשטין
    מֶלֶךְ לְלֹא כֵּס בְּסַעֲרַת זִקְנָה, עֶבֶד יְהוּדִי בִּמְנוּסַת זָרוּת תְּשׁוּקָה, סוֹכֵן...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית