על סיפוריה של בלהה קלישר-הזז ברנר

א.

קוסמת לי כותרת דבריי, גם בגלל ההתייחסות שיש בהם לכותרת שבחרה בלהה לתת לקובץ סיפוריה השני: "החיים הם הרפתקה שמחה ומאושרת". הכותרת יכולה מיד להתפרש במגוון אופנים, בין שני קטבים סותרים, ששניהם קיימים בסיפורים, באחריותה המודעת של המחברת אותם. מצד אחד, תתפרש הכותרת כפשוטה – החיים הם הרפתקה. ולא סתם, אלא שמחה ומאושרת. מצד שני, ההיפוך האירוני שבכותרת. בוא וראה אילו חיים הם אלה: אוי לחיים שהם הרפתקה מאושרת כזו, שנפתוליהם הרפתקה עצובה, והאושר איננו אושר אלא צחוק הגורל המר. ובתווך, בין האמירה התמימה והמאושרת ביותר, ובין הפסילה הקומית המרירה, גוונים רבים מאוד של פתוס ושל הומור, מעורבים זה בזה. אין זה מאבק. זו התרוצצות פנימית שהכותבת מקבלת אותה, והיא מוצגת לקורא כחלק מן המגוון הלגיטימי של הסיפורים, חלק מן הטווח בו הם קיימים. התוצאה: תפישת עולם ייחודית לכותבת. ייחודית גם בהיבט הפואטי, גם בהיבט של תרבות ישראלית. אני רואה בסיפורים אלה מעין "סדנה עצמית", שבה מלמדת הכותבת את עצמה לחיות. מלמדת עצמה לעמוד במשא של עצב, של פגיעות, של סתמיות שבאים וצומחים במהלך החיים.

ב.

קודם כל האזוטריות היא המושכת את תשומת לבי בסיפורים. בדיוק כמו בתמונת השער שעל הספר. מישהו זקן. כפוף. יושב בגבו למצלמה על שפת המדרכה הסמוכה אל החוף. כנראה יום חורפי, על פי מלבושי הזקן היושב. מסביב יונים מהדסות. אחר כך אני שם לב שנשאר גם מקום מצומצם לפס של ים למעלה. גזור בקצה. כמה דמויות חורפיות מצטופפות בפינה למעלה, על המים. כך גם בסיפורים: מוכר תולעים. סמרטוטר. זקן סנילי. זוג אקראי בבית קפה. ספרן. שחיין. זוג נשוי. פרה. מתאים מאוד לצד הקומי הבולט מאוד בסיפורים. מסופר לעתים ברמה לא מבוטלת של חספוס סגנוני. משהו סחבקי. איזו עיקשות ישירה, לומר משהו לדמויות ולקורא. והכל בתוך היומיומי הזה.

אחר כך מסתבר כי האזוטריות מדומה. בכל אופן, זו אזוטריות מאוד לא אופיינית. כי כל המוחלט, עליו יכולה מחברת לתת דעתה, מצוי בתוך הפרספקטיבה האזוטרית לכאורה. קודם כל, באופן מיסטי. ההיררכיות המקובלות נדחות מכל וכל, כמו בתפישה מיסטית. ודחייה זו היא עיקר הסיפורים. היא המשותפת לקוטב הפתטי וגם לקוטב הקומי, ביניהם נעים, כאמור, הסיפורים. זו ממלכה מיסטית אחרת. הדברים אינם "כפי שהם נראים". יש משמעויות אחרות, הנגזרות מזוויות מבט אחרות. זו אמירה טעונה ומחייבת. והמספרת היא קודם כל זו שראייתה חדה מספיק כדי לראות את הדברים גם אחרת ולהראות אותם. אחר כך עולה שאלת רצונה להסביר את האחרת הזה. בסך הכל רצונה מצטייר בכך שהיומיומי הוא מלכות השמים. הכל מצוי בכל. העלוב מכיל את הנשגב, הניטרלי מכיל את האידיאי, והחומר המת מכיל את החיים.

הרשע לא קיים בעולם שמתארים הסיפורים, אלא המגוחך והנלעג. הנלעג אינו המרושע ולכן אינו נדחה מן הממלכה המיסטית. הוא נסלח וגם הוא מתקבל. זהו עולם שבו קיימת סליחה. במידה מסוימת, דומני שסליחה זו היא עיקר העניין של המספרת. יסודות אגדיים מצויים ברבים מן הרבדים שברבים מן הסיפורים. החל מן הרמה האלוסיבית של ארגון העלילה, וכלה ברמה המילולית המקומית, של אזכורים קונוטטיביים לנסים אגדיים. אלה אגדות של סליחה ושל קבלה, לא של מלחמת הטוב ברע. הקוטביות בסיפורים היא מדומה,  וההתרה, לעתים קרובות, היא המחשת מודמותה של הקוטביות. כמו היה הרע במירכאות בלבד, והוא והטוב, שני צדדים קרובים של מציאות אחת נסלחת. הסליחה היא קבלה אחרת של היומיומי.

ג.

הזוועה של המלחמה, בעיקר של מלחמת הפיגועים שלנו, הפוגעת באזרחים, שהם הקרבנות היושבים באין-אונים בלתי נסבל ומחכים לתורם להיפגע, להיקטל, מוצגת באופן גרוטסקי מכוון, בסיפור הפותח את הקובץ, "פגישה עיוורת" – פגישה עיוורת של זוג, המתאר את ההשפעות המיניות  (השונות אבל דומות) של הפיגועים על הנורמה של חייהם בתל אביב, בצל הגרוטסקי של המוות והתקשורת. זהו הסיפור הביקורתי ביותר בקובץ, שונה מכל האחרים, והעמדתו בראש הקובץ אינה ייצוג נכון לקורא של מה שבא אחריו. החיים הנלחמים במוות מתורגמים לתמונות מיניות, שיש בהן ביטוי קומי לתחושת אין-האונים, וגם ביקורת פוליטית, נדמה לי, על השלטון היושב באין-אונים ונותן לאזרחים להיקטל. עם כל הביקורת אין זה סיפור על הרע.  הרע הוא גרוטסקי לכל היותר. אבל זהו, כאמור, אינו סיפור מייצג מבחינת היחס לרע ומבחינת הסליחה. הסיפור  מייצג ביחס לגופני, שהוא אמביוולנטי – המיניות כאן היא גם חלק מביקורת קומית, וגם, עם זאת, מושכת בדרכה.  הסיפור מייצג גם בתל-אביביות שבו , בעירוניות המובהקת של המספרת.

אבל סיפור שבאמת מייצג סיפורת זו, והוא שצריך היה מכל הבחינות לעמוד בראשו, הוא הסיפור השני, "סמרטוטר". סיפור נסי בעל יסודות נוצריים, שיכול היה, אילולא משקעי הסלנג בשפתו, להיכתב גם על ידי אוסקר וילד, ולהתרחש בלונדון ולא בתל אביב. סמרטוטר זקן, שמתגורר בחורבה שקועה באחורי חצר תל-אביבית, מלמד עבריין צעיר מהם ערכים ומהו ידע. מהי אהבה, מהו אמון ומהי השפה של הידע. הסיפור, שכתוב, כאמור, בשפה רווית סלנג, ומתאר מציאות נמוכה ואזוטרית, הוא סיפור פתטי מאוד. כאמור, לסיפורת המיסטית לוח ערכים משלה. אין בה חשיבות למינוח הערכי החברתי או הערכי הפוליטי המקובל, והאזוטרי לכאורה על פי המקובל מתאר את החשוב באמת. אפשר גם לנסח זאת כך: הסיפור הקומי לכאורה חושף מבנה של אמונה. אמונה פתטית ואפילו תמימה. אמונה באדם. אמונה בחוסר מחיצות, במובן העל טבעי, כמו גם במובן החברתי. ובסך הכל, תיאור הווי עכשווי בשפה קלה, כביכול, הוא סיפור גמול של צדיק וטוב לו. המספרת מצביעה על סיפורה כבעל תכונות ערכיות מחנכות-מתקנות דומות. בעצם, אלה סיפורים של חינוך פתטי. סיפורים בהם המספרת רוצה להדגים הדגמה מחנכת לקוראים, אבל, כנראה, קודם כל לעצמה. קודם כל, דומני שאלה סיפורים מחנכים של שכנוע עצמי.

את המעבר מן הקומי אל הפתטי מיטיב, יותר מכל, להמחיש הסיפור “תפארת בנים”, סיפור הידרדרותו ההדרגתית, לכאורה, של זקן בודד, ההופך מדמות עצמאית של מחנך נוער בעל חשיבות עצמית רבה, לזקן בודד, סנילי, תשוש ותלותי. ניכרים בסיפור שני שלבים, המשקפים את שני הרכיבים האלה של עולם סיפוריה של בלהה והם באים, כמעט בצורה מסודרת מידי, בזה אחר זה. תחילת הסיפור היא קומית. כמעט באיבה אישית מתוארת הידרדרותו של זקן בודד עם זקנה. איבוד הקשר עם הסביבה עד לאי זיהוי עולם היומיום האישי, האינטימי והוותיק שלו. סופה של הידרדרות קומית זו הוא אשפוז בבית-אבות. כאן, באמצעות "טיפול באמבטיות" משתנה ישותו של הזקן, אבל בעצם משתנה גם יחסה של המספרת אליו. בעצם, טיפול רחיצות זה, הוא הכנתו של הזקן אל המוות. הנוזלים מקילים, פיסית, על הגוף לשאת עצמו. לצוף קל יותר מללכת. הנוזלים באמבטיה, מים או "גלי אהבה" (במכוון המלה "מים" אינה מופיע בתיאור הטבילות באמבטיה), כמובן, מרמזים על החזרה אל הרחם, אל הציפה המאושרת של העובר במי השפיר, בטרם לידה. המיסטיקה בסיפור מתבטאת בתיאור אותם "גלי אהבה". במישור אחד, הזקן אמנם מאבד את יכולתו הפיסית ואת התמצאותו במרחב הפיסי. אבל במקביל, ככל שהוא מאבד את התמצאותו ואת זכרונו העכשווי, הולכת ונפתחת בפניו אפשרות אחרת של הימצאות בתוך הישות האחרת, ישות האהבה, הנושאת אותו כמים את העובר אל לידה חדשה בממד אחר. ככל שבעולם הפיסי האנרגטיות שלו נפסדת, כך היא עולה בעולם אחר.

אגב, המים הם סמל עתיר משמעות בכל תרבות, ובתרבות המערב הם משקפים את הלידה כמו את המוות, את הגורל המפרה ומעשיר, כמו גם הורס ומאבד. בתיאור הטיפול בנוזלים באדם ההולך אל המוות מתגלה בסיפור זה הצד האחר של המציאות, אותה תפישה שבלהה חוזרת עליה הרבה – הריקבון הוא הרס רק מזווית ראיה אחת. מאחרת, הוא תחילה של תהליך חדש, של שחרור אנרגיה  חדשה, מהות חדשה. והנוזלים, ככאלה, הם תבנית מרכזית בסיפוריה. לפחות שנים מן הסיפורים שבקובץ, "מיטת מים" ו"אנחנו", הם סיפורים תיאוריים הגותיים מיסטיים, שנוזלים הם הנושא המרכזי בהם. המים כישות בעלת זהות רצונית עצמאית. המים ככוח שמזווית הראיה שלו נראה עולם אחר. והסיפור "תפארת בנים" הוא מבוא נכון לקריאה בשני סיפורים אלה.

בלהה עוסקת כסופרת בממדים אחרים, ממדים של חסד במציאות. הסיפור המדגיש את כוח החסד של הספרות, ומקשר בין הספרות ובין המציאות לממד אחר של חסד הוא הסיפור הנועל את הקובץ, "ספרן". בסיפור זה, יובל מספר למספרת כיצד הוא "מטפל" בספרות. מול ראייתה שהיחס אל הספרות צריך להיות מתוך ריחוק, המשקף, כביכול, כבוד, הוא מציג עמדה מנוגדת. על עצמה אומרת המספרת:

"אותי – לא לימדו ככה. אותי לימדו שאם אוהבים, צריך לשמור, ולשמור זה אומר לא ללכלך. וקשקוש זה לא רק לכלוך, זה ממש גובל בהשחתה. אותי חינכו לאהוב מרחוק…" (138).

הוא, לעומת זאת, "מקשקש" בספרים. הוא מדגיש מילים בקווים ובעיגולים, מושך קוים בין תאריכים, ואפילו משתמש בצבעים, עד כדי כיסוי דפים שלמים בצבעים "אני מתכוון לראות מה בוחר הגל הצבעוני בעצמו מתוך הדף כדי להרכיב משפט" (136) הוא מסביר למספרת. קריאה מן הסוג הזה נמשכת שנים:

"עד היום קראתי את 'החטא ועונשו' חמש שנים, את 'תוף הפח' שבע וחצי שנים, את 'המשפט' שבע שנים. יש תקופות שאני קורא אותם במקביל…" (139).

הקריאה האקטיבית מערבת את הקורא במסופר. הספר הוא תחום קיום. לשיאה מגיעה גישה זו באופן פלסטי כשיובל גוזר שורות ועמודים מתוך הספרים ומדביק אותם מחדש. כך הוא מטפל בדמויות האהובות עליו. הוא חוזר ומדביק את משפטי הספרים מחדש, בדרך בה הוא מרגיש צורך לעשות זאת. ביתו מלא דפים מודבקים שורות וטורים. הוא יוצר ממלכה פלסטית חדשה שבה מתקיים הספר בתוך המציאות שלו, שלו הקורא. לצד הפלסטי יש, כמובן, גם משמעות רעיונית. כך, למשל,  הוא מניע את הדמויות ומוציא אותן למקומות חדשים:

“'אני גם מעביר אותם ממקום למקום אם צריך', ואז הבנתי שהוא בעצם מדבר על הטקסט, ולא עלינו. הוא המשיך. 'אם אראה שק' לא מוצא לעצמו שום מקום במשפט שלו, אקח אותו בלי שום בעיה לדנציג, אכיר לו את אוסקר הקטן ואולי גם ילמד לתופף'. [—] 'תראי,' אמר. 'למרות שאוסקר מצהיר שהכיר רק את ראספוטין וגיתה אני מבטיח לך שאם היו לוחצים עליו היה נשבר ואומר שהכיר די טוב את ק' [—] בסופו של דבר, אם נרצה או לא, כולם מכירים את כולם, כך שחלקי לא היה גדול או שונה מחלקם של האחרים'" (142-141).

בצורה פלסטית מומחשת האפשרות הפלאית של ממד הספרות, כמקום בו הכל יכול לקרות. כמו שאפשר להיכנס אל תוך הסיפור, כפי שקראנו ביצירות ספרות קלאסיות וראינו בסרטי קולנוע שהפכו גם הם קלאסיים, וכמו שהסיפור יכול לצאת החוצה אל המציאות, כפי שקראנו בספרות וראינו בקולנוע גם כן, כך יכולה להתרחש מציאות שהיא שילוב של כל האפשרויות, שילוב של "כניסות" ושל "יציאות" מן המציאות אל הספרות וחוזר חלילה  לרצף אחד, שאין להבחין בו עוד בין מחוקה לבין מחקה, בין אמת לבין בבואה. התודעה של כולנו, של המספרת כמו גם של דמויותיה, כמו גם של קוראיה, צריכה ללמוד לעבור דרך זו. ובמיטב שבסיפוריה, את זה ממש היא עושה, ואת זה ממש היא מנסה להביא את הקורא לעשות.

ד.

עד עכשיו הצגתי מספר מוטיבים חוזרים, שאצל סופרת זו הם בעצם מספר תבניות חוזרות, המאפיינות את עצם עמידתה של המספרת בפני הסיפור שלה ואת עמידתה בפני קוראיה, שהיא עמידה אחת. בדרך אחת, חוזרת על עצמה, היא מביאה את הסיפור בפני הקורא. במקביל, באתי לומר במאמר זה שמערכת אחת מאפיינת את עיקר הסיפורים. מערכת מיסטית מחנכת, העוסקת בתיאור מאבק ושאיפה אל החסד. אבל למרות החזרה של התבניות הסיפוריות של הסופרת, למרות אחידות תבניותיה, למרות בהירותן של מטרותיה שהן חינוכיות ביסודן, למרות זאת, בסיפוריה קונפליקטים פנימיים רבים וגדולים, הנוגעים בעיקר בדמות המספרת עצמה. וגם זאת אמרתי והשתדלתי להמחיש עד כאן.

אחת התוצאות מן המאבק בין דחפים שונים ויסודות נוגדים בתוך ישותה הספרותית של המספרת היא חוסר האחידות של הסיפורים. סיפורים בהם הקומי בולט הנה וסיפורים בהם הפתטי בולט. סיפורים מיסטיים במוצהר וסיפורים המטפלים בצד החברתי או בצד הפסיכולוגי יותר. הקורא עלול לראות בסיפור אחד רק או בעיקר את הקומי ובסיפור אחר, לראות את הפתטי. כאן את המאפיין החברתי ושם את ההכללה המיסטית. הקורא יטה לחפש את המוכר, ולשייך סיפורים שונים שלה למגמות ספרותיות שונות, והוא עלול שלא לראות את המשותף לסיפורים. בכך, לא ישים לב למה שהוא, בעיני, ודומני, גם בעיני יוצרתם, העיקר בסיפורים אלה. היא יודעת לכתוב. השאירה אחריה קובץ סיפורים שני, מעניין, מקורי, וראוי לקריאה ולהרגשה ולחשיבה בעקבות הקריאה. מן הראוי להציע לקורא לחזור ולקרוא בה.