מאז שהיא בענייני אופנה אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים יד שנייה. זה זמן איכות משותף לשתינו, שיש בו גם מעין התמסרות מפתיעה של אם לביתה הבוגרת. כשאנחנו נכנסות שלובות זרוע לחנות בגדים משומשים שהיא, בתי היפה, המבינה, בחרה בשבילנו לאותו יום, אני מהסה פעימת חשש ערמומית, זנובה כמו ענן באחוריה העגלגלים של החמה, ומטילה עצמי על כיסא. הילדה קרבה אל המבחר התלוי, נעמדת מולו ועיניה סוקרות בתנועת בזק את המבחר הצבעוני. מבטה מהיר כמצמוץ, שולפת פריט ופונה אלי, בעיניה הבורקות ספק שאלה: כן? לא? ואני מסמנת בראשי, מעלה מטה או מצד לצד, ולפעמים עם ההתנגדות אני מוסיפה גם תרוץ מבויש. תרוץ אני קוראת למנוד הראש הקלוש שלי, משום שהיא על פי רוב מדייקת. כשאני מסרבת למדוד היא דוחקת בי, "תראי, לא תצטערי," ומנופפת מול עיני את הבגד האומלל. ואכן, לעתים נדירות אני מוצאת עצמי אחר כך מצטערת על הבחירה.

מטרידה מעט המחשבה שהבגדים שתכף ייגעו בעורי נלבשו כבר על ידי אחרת. אפילו כובסו, אפילו אכבס אותם שוב בעצמי – מי יודע למה היו עדים, באילו נסיבות נלבשו או נפשטו, במה התחככו ומה עלה בגורל מי שלבשה אותם לפני. "זה מדבק?" שאלתי פעם את בתי. "מה?" אמרה, והוסיפה מבלי להמתין, "את יודעת שרוב הבגדים פה של מתות, נכון?" מעט אמפתיה, אה? ביקשתי ממנה בלבי. והיא שכמו קראה את מחשבותיי הוסיפה בחיוך, "אל תדאגי, חיטאו פה הכל." "זו לא דאגה," אני עונה בצחוק נבוך, "זה סתם בחילה קלה." באמת קלה, אני חושבת לעצמי בגאווה. עם כל קנייה אני משתפרת.

והיא ממשיכה לערום עלי שמלות וינטאג', חולצות, מכנסיים, מדי פעם גם ענק, כורכת אותו סביב צווארי, ואני לא יכולה שלא לדמות בלבי גבר שרירי ושותק סוגר אותו בהתקף של טירוף על צווארה של זוגתו, מהדק עוד ועוד עד שהיא מתקפלת תחתיה, נשמטת מעולפת וקמוטה כסחבה רכה, דקה מרוב שימוש. פריטים שונים ומשונים היא מאיצה בי לפעמים למדוד: כובע עם נוצת טווס גאוותנית, מחוך תחרה רפוי עם ביריות, או צווארון פרווה חום בעל ריח נפטלין שמפריח פצעונים על צווארי. "רק לא נעליים!" הבהרתי לה זה מכבר, ונשיפת הבוז המעושנת שלה לא איחרה לבוא. אבל אני התעקשתי: "נעליים זה קו אדום!"

ואז אני קמה והיא מתיישבת במקומי, מתמקמת בכורסה, מבטה הממוקד אומד בגד אחר בגד שאני מודדת לפניה, והיא מסמנת בראשה, לא, כן. כן, כן, כן! ושוב כן, ולא, וכן. ועוד פעם כן. הרבה כן. ומתוך תא המדידות אני משליכה אותם לעברה, ומתמלאת בעתה למראה הערימה הגובהת בחיקה. והיא רואה וצוחקת, "לא לובשת? מקסימום תתני הלאה." ואני מתכווצת ונזכרת בבהלה בקולה המאיים של אמי, תחשבי טוב טוב לפני שאת מחליטה. לא קונים סתם!

ולפני שאנחנו הולכות לשלם אני לוחשת אל הערימה הענקית שמסתירה את בתי, בואי נוריד את מה שלא בטוח. ואני אוחזת בגד אחר בגד ומתלבטת מחדש, מניחה את הנבחרים על זרועי הפשוטה לפנים ואת חסרי המזל אני משליכה הצידה. "תמיד בסוף את לא קונה כמעט כלום," מצטחקת הילדה, שולחת זרוע דקה וחוטפת מידי את סוודר האנגורה הוורוד שהחלטתי להשאיר, מן הסתם אראה בו מגוחכת, ובכלל קיץ בפתח – והיא שואגת, "את זה את לוקחת! ואם לא את, אז אני!" היא מוסיפה ומחככת את לחיה בעדינות מתמסרת בצמר הרך, האוורירי. "את!" אני חורצת. והיא תוחבת אותו למשמרת מאחוריה, ופונה אלי מרוצה, מוכנה להמשיך. ואני מביטה בערימה המוטלת עדיין על ירכיה ולאות גדולה תוקפת אותי. היא מבחינה וחיוכה קופא.

"טוב," היא רוטנת כפועלת שנזנחה להשלים לבדה משימה מייגעת אך חשובה.  "מכאן אני ממשיכה, לא צריך למדוד!" ובקצב מסחרר היא מניפה, מעיפה מבט ומחליטה, ובתוך דקות אני כמעט קורסת תחת גבעת הנבחרים שבידי, מוכנה לצעוד אל הקופה. אבל אז היא פונה אלי, עיניה בעיני, ואומרת: "ומה אתי? לי לא מגיע קצת?"

ולבי הולם מזיכרון של ריב ישן שהתגלע פעם בינינו בנוכחותה של מוכרת עבת בשר וסמוקת פנים. הילדה השתוקקה אז לרכוש לעצמה מעיל צמר שחור וארוך וחולצת פסים איומה, מגפי זמש אדומים ושני מכנסי ג'ינס וגם שמלה פרחונית – את הכל סחבה עמה מתא ההלבשה – וכשעמדנו זעופות מול הקופאית ואני רטנתי, "תבחרי 2 פריטים ודי, זה מספיק הפעם," היא רשפה, "זה מה שאת מרשה? אז בשביל מה נתת לי בכלל למדוד את כל אלה אם לא בא לך להרשות לי?" וכששתקתי דחקה בי, "אה? אפשר?" ואני נכנעתי מבוישת מול מבטה הלעגני, הזחוח, המאיץ של המוכרת, ומלמלתי, "יצא יקר מדי כל זה, לא חשבתי… נדבר על זה אחר כך, טוב?"

וכשאנחנו יוצאות לבסוף מחנות הבגדים, שקיותינו מלאות, שלה גדולה וכבדה משלי, היא עולצת, "הכי יפה הסוודר הוורוד, לא אימוש? אני חושבת שבכל זאת כדאי לך." ואני צועדת לצידה, זרועי נשענת על כתפה, ומבקשת בלבי שניסוב עכשיו שתינו למרות העייפות הגדולה, ונחזור לחנות הבגדים. אני אטיל את גופי אל תוך הכורסה שמושבה עור מדומה ומהוהה, ונתחיל הכל מחדש.