close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • טנא ביכורים לכבוד חג השבועות

    רן יגיל | טנא ביכורים‎‎ | התפרסם ב - 24.05.23

    אין מועד מתאים יותר לפרסום מדור הביקורת "טנא ביכורים" מחג השבועות, חג מתן תורה. אנחנו במערכת "סלונט" נוהגים לכתוב לא רק על יוצרים מוּכּרים וידועים, אנחנו פותחים דלתות וקשובים גם לשמות חדשים שזה מקרוב באו. המדור הזה בוחן ספרי ביכורים, במקרה הזה שירה וקצת-קצת פרוזה, אך לא מרעיף עליהם שבחים מיותרים ומתייחס אליהם באהבה וברצינות הראויות תוך מחשבה כי מדובר בקציר טוב.


    "ספר ביקורים" | עוז עלוני | עורך לשון: יצחק רפפורט | הרישומים שעל העטיפה: עוז עלוני | כרמל ירושלים | 183 עמודים, 78 שקלים, 2023

    בגלל המחשבה.

    "ספר ביקורים", זאת לא טעות כתיב, של עוז עלוני משחק עם השם כבר בכותרת. מדובר בספר סיפורים המנומר בשירים. זהו הספר הראשון של עלוני המתגורר בירושלים, בעל תואר שלישי בבלשנות שמית. הוא עמית מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים.

    הפרוזה של עלוני פילוסופית ולינגוויסטית מעיקרה, ויש בה יופי ועושר לשוני רב. ניכרות בפרוזה זו השפעות של ספרות באמפליטודה שבין הספרות המופשטת והרגשית של פרנץ קפקא, היהודי הצ'כי שכתב בגרמנית, ועד הספרות המופשטת שכלתנית ספיראלית של חורחה לואיס בורחס הארגנטיני. הייתי אומר כי בעיקר בורחס הוא הדמות המשפיעה על הפרוזה של עלוני בנקודת המוצא האומרת שלא אחת כל הדמויות המופיעות בסיפור הן בעצם מראָה של דמות מפוצלת כמו בסיפור הנודע הקצרצר של בורחס "בורחס ואני", או שהם וַריאנטים של הנפש הפנימית האחת. הלשון של עלוני היא ישראלית מרובּדת הגולשת לעִתים לעגנוניוּת בּארוקית באופן די טבעי. אולי בזכות הידע הרב שלו בלשון.

    עוד לפני שאנחנו מתחילים לקרוא בספר, בפותחנו אותו, על הדש הימני שלו, מופיע סיפורון קצרצר, כאילו לא התאפק עלוני, המספר הטבעי שחיכה כל השנים להוציא את ספרו, מלסַפֵּר לנו עוד לפני הפתיחה סיפור אחד ללא שם שיאפיין את רוח הסיפורים והשירים. הוא מדגים זאת יפה. הנה הוא:

    "שני גברים מחכים באולם מקבלי הפנים של שדה התעופה לקבל את פניה של אישה אהובה. מאחר שהגעת הנוסעים התעכבה והתעכבה, ניתנה לשני הגברים הזרים הזדמנות לשוחח. שיחה של העברת זמן שיש בה אולי שמץ מפלט ממתח הציפייה. לאחר שהחליפו משפטים ושוב שתקו ושוב החליפו משפטים, ולאחר שכבר גילו זה לזה שהם מחכים לאהובותיהם, גילו שניהם בהפתעה ששמות שתי הנשים שהם מחכים להן הם במקרה אותו השם. לאחר עוד כמה דקות שיחה הם גילו בהפתעה הולכת וגוברת שהפכה לחרון ששתי הנשים שהם מחכים להן הן אותה האישה עצמה. לא היה מקום לטעות, הם וידאו זאת שוב ושוב בכל הפרטים הנחוצים. מתוך כבוד הדדי בין יריבים – שהרי זה מעמדם החדש זה כלפי זה – ומתוך רצון לדעת את המתחרה, הם שאלו זה לשם זה. הם נדהמו לגלות שגם שמות שניהם זהים. זה כבר היה יותר מדי! לאחר עוד כמה דקות שיחה הם גילו שהם אותו אדם עצמו". 

    עם זאת, בקוראי את הסיפורים על פני הרצף הגעתי למסקנה כי יש בהם טובים יותר וטובים פחות, ואילו השירים, לעומת זאת, שומרים על רמה גבוהה ואין בהם בטנים רכות. אולי הדבר נובע מהעובדה שיש יחסית מעט שירים בין הסיפורים. הצרה היא שלעִתים עלוני מכבּיר יתר על המידה ברעיון המופשט שבעצם כל הדמויות הן התגלמות של נפש אחת וזה מלאֶה. יתר על כן, השפה שלו לא אחת היא עושר השמור לבעליו לרעה. אין צורך, גם אם יש לך עושר לשוני רב-רובדי, ואתה מה שנקרא בפי הבלשנים לשון-מיינדֶד, להכניס את כל העולם למשפט אחד. פעמים המשפטים עמוסים מדי ודחוסים יתר על המידה סמנטית, ויש גם פעמים של חוסר מיקוד שבו קורֶה שהסיפור לא מספיק שרירי והנרטיב, לדידי, נוזל מן הצדדים למחבר. הייתי ממליץ לעלוני לשים על עצמו עורך תוכן ספרותי בספר הבא בחזקת עשֵׂה לך רב וקנֵה לך חבר, או כפי שאמר זאת באופן מעודכן יותר העורך והסופר המיתולוגי אשר ברש בשעתו: "גם עורכְךָ עורֵךְ צריך".

    ובכל זאת, ספר הביכורים הזה הקרוי בשם היפה "ספר ביקורים", כי בעצם בכל סיפור מבקרת הנפש בפינה אחרת שלה, או בפינת יִקְרת חיצונית המשפיעה על הנפש, או פוגשת פלונית בת אלמונית המשרה דבר-מה על הנפש, יש בו משום העוצמות המצטברות. דבר זה בא לידי ביטוי למשל בסיפור האחרון בספר הנקרא "בכי", על אדם שכמיהתו ותחביבו על גבול מקצועו הוא להיות "מַבְכִּי", כלומר להתחבר אל העולם והאדם באמצעות הבכי, ולבסוף הוא מוצא שלווה לנפש בטיפוח צמחים וגינת קַנְדיד שלו. הנה לסיום שיר יפה מתוך הספר המתנודד דיכוטומית בין עצב לאושר ומזכיר במעט את הרעיון בספרו של קפקא "הטירה", כי מה שנראה קרוב תמיד רחוק מאוד ומשפיע על הנפש, ושמו "עָלים":

    לא לאט / הֶעָלים היבשים מתקלפים מעל פני המים / הבית כל כך קרוב / אך נדמֶה לי שלעולם לא אגיע אליו / כל כך קרוב / אני מרגיש שכוחותיי, שלא, בהליכה האיטית / נראה כה ארוך / כל עצב העולם / בָּלוּעַ בי, שותֶה / השֶׁקֶט / לאט לאט / שוב אני מערב אמֶת ושקֶר // שמחת העולם שותקת // לאט לאט / הֶעָלים היבשים מתקלפים מעל פני המים / כל עצב העולם / שותֶה / שוב אני מערב אמֶת ובדיוֹת / כל שמחת העולם".

    לעמוד הספר


    "שַׁבֶּשְׁתָּא" | דפנה פלדמן | כתב הוצאה לאור | עריכה: נמרוד שיין | ייעוץ לשוני: חני ברוכין | עיצוב הספר והעטיפה: סטודיו דור כהן | 79 עמודים | 78 שקלים | 2022

    בגלל ההתרסה.

    דפנה פלדמן היא יוצרת עצמאית ומוכשרת מאוד בשדה הספרות. היא לא מחכה שהאבות והאימהות, ובכלל והכוחות הגדולים יכירו בה ועושה את שלה, נותנת עבודה ומפגינה כִּשְׁרון כתיבה שאינו מבוטל. אחרי קובץ ביכורי סיפורים מוצלח מאוד בשם המקורי והמוזר "כּוּרמיזא" (אוריון הוצאת ספרים, 2021) שפירושו בארמית אגרוף בבטן ומקור הביטוי הוא בסיפא פחות מוכר של אִמרה ארמית מפורסמת: "די לחכּימא ברמיזא ולשטיא בכּורמיזא", רוצה לומר: "די לחכם ברמיזה ולשוטה באגרוף", מפרסמת פלדמן ספר ביכורי שירה בשם "שַׁבֶּשְׁתָּא", גם מילה ארמית שמקורה באִמרה הגמרתית: "שבּשתא כיוון דְּעָל עָל", רוצה לומר: "שיבוש, כיוון שנכנס והשתרש בלב, קשה להוציאו שוב".

    שיריה של פלדמן בדומה לסיפוריה, הם מחאתיים, בעטניים ואגרופניים. אין שערים בספר וכל שיר עומד כשלעצמו על פני הרצף. שירתה מתאפיינת בבלדיות יהונתן גֶּפנית פשוטה וישירה והיא פעמים רבות כתובה באופן מקורי ויפה, החריזה אינה מאולצת והשורות שנונות ומסקנתיות. אלא מאי, לעִתים היא גולשת להתחכּמויות מיותרות וגם לדקלומיוּת שירית המתאפיינת בבוסריוּת. לדידי, היא הרבה יותר חזקה בסיפורת מאשר בשירה. היא זקוקה לַמרחב האֶפִּי כדי להגיע לאיכות ספרותית באמצעות מצבים ודמויות.

    מה שמציל את מרבית השירים הטובים מחרזנות ודֶקְלרציות מיותרות הם הכּנות וההומור שלה וכן העובדה שכל שיר הוא סוג של הפתעה, כי נושאי השירים מגוונים, חברתיים וחיצוניים במידה רבה לאני השר: יציאה בשאלה, אלימות כלפי נשים ובכלל, גידול ילדה עם צרכים מיוחדים, התמודדות עם מחלה חשׂוכת מרפֵּא, מצב כלכלי רעוע, ביקורת עוקצנית על תורת הפסיכולוגיה, התמודדות עם מצב המלחמה התמידי בארץ וגורל האב הפצוע, הזנחת הרשויות והממסד את האזרחים, מצב האישה והנשיוּת בעולם גברי, ועוד. כל אלה הם מן הנושאים שהשירים עוסקים בהם לפניי ולפנים.

    יכולתי לבחור שירים רבים כדי להדגים את היופי שבספר הזה. לא חסֵר. אז הנה אחד יפה ובלדי המתריס באופן נשי נגד חוקי הדת המקובּעים הנקרא: "אמונה תפֵלה":

    "שלושה כוכבים בַּשמיים, סימן. / יצאה השבת והגיע הזמן / אבי אז יקרא בניגון מיוחד / 'אֵל ישועתי אֶשָּׂא לא אפחד'. // ואני אחראית לסַדֵּר הכּלים, / הנר, היין, ענף רוזמרין. / כל החושים יוצאים לדאייה: / השמיעה, הטעם, הריח, הראייה. // מוּתר מאוֹרוֹת, ומוּתר בשׂמים / ורק על הטעם נתנו איסורים. / תדע הילדה, החל מגיל גן / אם תשתֶּה מהיין יצמח לה שפם. // ואני שאלתי על מְקור האיסור / והם ענו, הלוא זה ברור. / נולדת בששון ממעייני הישועה / ומאז את חתומה על 'נעשֶׂה ונשמע'. // אולי יום אחד, סביר שאת לא / תביני: הכול נועד עבורו. / אל תתפתי מן היין לשתות / בטח לא, אם אַתְּ שתי שְׁחָלות. // ואולי זה הפחד שיצמח לי שפם, / שהפך אמונה לטעם נפגם. / בשל האיסור לשאול שאלה / הפך, אלוהים, לאמונה תפֵלה". כן, הבנו היטב. כך מרחיקים לבבות מן הדת ולא מקרבים.

    לעמוד הספר


    "נפש מרגרינה" | צור גואטה | עורך: דורי מנור | איור על גבי הכריכה: עובדיה בנישו | ניקוד: גילת עירון-בהר | קתרזיס הוצאה לאור | 199 עמודים | 70 שקלים | 2023

    בגלל ההפתעה.

    ספר הביכורים של צור גואטה בעל השם היפה "נפש מרגרינה" הרתיע אותי במקצת בגלל האינפורמציה שהתלוותה אל הספר: מדובר במשורר צעיר מזרחי מהפריפריה שבא מהקשר דתי וכיום הוא תל-אביבי. גואטה הוא הומוסקסואל והדבר ניכר בשירים. הוא חי כיום עם בן זוג ערבי. כלומר, ההיבט הסוציו-ספרותי ממש מתבקש שישתלט על הדיון בשירים עצמם כי אין ספק כי גואטה הוא בון טון וחלום רטוב של האינטלקטואל הישראלי אוהב הספרות והשירה כיום. אלא הספר טוב מאוד כשלעצמו בלי שום קשר שמדובר באיש הנכון בזמן הנכון.

    שירתו של גואטה חופשית, וידויית, סיפורית, יש לה טון מדויק מאוד ונכון, מקצב מעולה ומפתיע. מדובר בספר בן מאתיים עמוד, זה המון לספר שירה, ואין כאן כמעט נפילות או בְּטָנים רכות. אחוז השירים הטובים והטובים מאוד כאן הוא גבוה מאוד. ספרו הזכיר לי במידה רבה את ספר השירים היפה, הבלדי והסיפורי של אודי שרבני "אהבתי יותר את החומר המוקדם שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2019).

    גואטה יודע להאיר בשורות קצוצות פינות חבויות בנפש ומחוצה לה. הוא מתכתב לא אחת עם משוררים כמו דוד אבידן בפואמה "אהבה וגטטיבית", עם "שיר" (איילה מה לי ולה) של יונה וולך, עם יאיר הורביץ "זיכרונות, שלושה רמשׂים ודניאל (פואמה)", עם "סוף הנפילה" (אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה) של דליה רביקוביץ, עם פזמון של חיים חפר "יש לי אהוב בסיירת חרוב". הוא יודע להזיר, לשון זרות והפתעה, מושגים ולתת מֵמד שירי למושגים טכניים בלתי צפויים. למשל בשיר הארוך "החיה ההומואית" הוא מצליח להפיח רוח חיה באמצעות מקצב ותחביר מעניין בכל הקלישאות הכרוכות כיום בהומוסקסואליוּת.

    שיר אחֵר רגיש וחזק משלו הוא שיר דגל הנושא את שם הספר "נפש מרגרינה", המבליט את האחֵר למול החברה הסובבת. הוא שווה ציטוט. בכלל, שיריו של גואטה שווים ציטוט ולכן אביא, למרות אורכּם, שניים מהם בסקירה הקצרה הזו, הנה "נפש מרגרינה" המתחיל במוטו מתוך השיר הקלאסי ביותר על האחֵר בשירה הישראלית, "יונתן" של יונה וולך: "אבל הילדים רוצים / והם ילדים / ואני יונתן". ועכשיו גואטה:

    "אימא תמיד קראה לו נפש מרגרינה. / מרגרינה שלי. ככה אימא תמיד קראה לו. / (איזה ילד מרגרינה יש לי!) / וכל הילדים הרעים בכיתה אהבו להציק לנפש מרגרינה. / לא כי הוא אהב לקרוא ספרים בהפסקות / או להתחקות אחר נמלים וחלזונות, / ולא כי הוא היה ילד הומו. / לא. זה לא זה. / הילדים היו תמיד מציקים / כי ילדים עם נפש מוצקה אוהבים להציק / לילדים עם נפש מרגרינה". העניין ברור, אלא שהבחירה במרגרינה כמשהו רך, נמרח ופרולטרי להבדיל משמנת וחמאה היוקרתיות, היא כל כך מדויקת. אף על פי שהכינוי של אימא לא בהכרח מחמיא, הרי שהדובֵר בשיר הופך את הלימון ללימונדה ואת המרגרינה לעוגה.

    זה השיר המֵכיל את שם הספר, והנה השיר המֵכיל את עטיפת הספר היפה, הצהובה כולה כשבמרכזה חרצית שחורה כסמל לַשונֶה ולדמיוני. אין באמת דבר כזה בעולם חרצית שחורה כמו שכתב ט. כרמי המופלא בכותרת ספרו השני "אין פרחים שחורים" (מחברות לספרות, 1953), אבל בדמיון היוצר היא ועוד איך קיימת. הנה השיר הנושא ג'סטה מלודרמטית רומנטית של פלירט עם המוות "אולי יהיו שם חרציות":

    יום אחד אולי יירֶה בי מישהו או תפגע בי משאית, / או שהמעלית תיקח אותי למצולות תהום. / אולי יפגע בי קורקינט שפגעה בו משאית / שנהג בה איש שפגע בו יַתוש שפגעה בו הרוח. / אולי אחליק ואפול פתאום ממקום גבוה מאוד. / ואולי בגיל שלושים ותשע, בטיול ברמת הגולן, / ינשוך חֶרֶק ארסי את בשרי. // יום אחד אולי יגלו שיש לי מחלה סופנית / או יגלו שיש לי מחלה סופנית ואז תפגע בי משאית. / אולי יתרסק עליי מטוס, אולי אתרסק במטוס, / אולי אטוס במטוס שייפול לאוקיינוס / או שאקפוץ ממטוס באמצע הלילה רק כדי להרגיש. / ואולי איחנק לבד בבית מקוביית שוקולד. / או אולי החרדה תהרוג אותי. // יום אחד אולי אהיה זקן מאוד. / אולי אהיה זקן מאוד ותפגע בי משאית / בדרך שָׂלָמֶה פינת העלייה. / אולי אהיה זקן מאוד / ולא תפגע בי משאית. // אולי אהיה זקן מאוד / ואבקש שיִקחו אותי לשכב / בשדה של חרציות צהובות בחודש אפריל. / ואולי תבוא דבורה ללטף את ראשי / ולשיר לי שירים שאהבתי. / אולי אהיה זקן מאוד / ואולי יהיו שם חרציות. / אולי ככה זה יהיה". הפורטֶה הרומנטי של המוות, היופי והטבע הספציפי הוא יפה מאוד. כל השיר הפרוזאי מטפס בשורותיו עד לְשם.

    אין ספק שאם גואטה יתמיד בדרך זו, ישמור על כשרונו ורעננותו גם בספר השני והשלישי, הוא יהפוך משורר מרכזי בשירה העברית.

    לעמוד הספר


    "בדיעבד" | דודו בן-זאב | עורך: רן יגיל | עיצוב כריכה: זיו פלג בן-זאב | צילום עטיפה: ויטלי פרידלנד | ניקוד: יאיר בן־חור | עימוד: יגאל ארקין | עמדה | 93 עמודים | 68 שקלים | 2023

    בגלל ההפרדה.

    דודו בן-זאב המוכר יותר כשחקן אחֵר ויצירתי, לא רק שחקן ביצועי, ואף מומחה לטיפול בשיטת פלדנקרייז, מוציא כעת ספר ביכורים בשם היפה "בדיעבד". הספר מופרד דיכוטומית לשני חלקים ובתוך כל חלק עוד שני חלקים, אבל עוסק בתמה אחת. הוא שונה ונדיר מספרי שירה אחרים לא רק בשל איכותו אלא גם בשל המבנה שלו. התמה המרכזית, או האירוע המחולל את השירים שלשמו התכנסנו הוא המוות בכלל ומוֹת ההורים בפרט. החלק הראשון של הספר עוסק במות האב של בן-זאב, שהוא מוות מוכר וידוע לנו בשל התבּלות הגוף. האופטימיים והמשקרים במידת מה יאמרו זה טבעי או זאת זִקנה, אבל המחמירים והמקפידים יעמדו על כך שגם התבּלות היא מחלה, או כמו שבן-זאב אמר לי: אבי הצליח לא למות מסרטן אלא למות ממשהו אחר. בשער הראשון כאמור שני חלקים: שירים לפני מות האב בשער "אבי" ושירים לאחר מות האב תחת הכותרת "הדים לאבי".

    החלק השני של הספר עוסק בשירים במות האם שהוא אחֵר ולא שגרתי וכמותו אנחנו לא חווים בדרך כלל ביומיום. לאחר ניסיונות התאבדות בשל מחלה סופנית, מחליטה האם להמית עצמה בשווייץ כי היא אינה רוצה עוד לחיות ובנה יוצא ומלווה אותה במסע האחרון הזה שלה. גם השער השני מחולק לשני לשני חלקים. החלק הראשון קרוי "אמי" ואילו החלק השני "הדהוד אמי".

    על עצמו ועל הספר כותב בן זאב באופן מדוד וקורצני קצת, בהומור דק בדש העטיפה, דבר מינימליסטי, אך המאפיין את השירים. הנה: "שחקן, מורה לפלדנקרייז ורוכב אופניים, לא דווקא בסדר הזה. נשוי לזיו פלג בן-זאב, אמנית פלסטית ואבא לאיתי, אוטיסט מוכשר מאין כמותו. זהו ספר שירה המלווה את הוריו בשנת חייהם האחרונה, עד למותם, ואף לאחר מכן. מתעד זיכרונות, ציורי מחשבות, תעתועי זיכרון ורגעים שעלו על הכתב בזמן אמת, זמן חלום ומנסה לעשות סדר ובלגן בעת ובעונה אחת. בן להורים, בן זוג, אב ובסופו של דבר יתום משני הוריו… יתום בטוב".

    יש בספר הזה ניסיון דה-קונסטרוקטיבי להתמודד עם המוות מתוך חרדת מוות. בן- זאב כנראה מקבל את ההנחה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ שבעצם אין מושג כזה מוות יש רק "אין חיים", כלומר הפסקת החיים המוכרת לנו ותו לא, אבל בכל זאת הדבר מבחינת האדם האינדיווידואלי אין מוסבר, אינו מנתפס ואינו יכול להתפרש עד הסוף אפילו אתה חי עם המוות. זאת התחושה שעולה למקרא השירים בשני השערים על שני חלקיהם.

    הנה שיר פיזי-אובייקטי מעניין על מות האב שהזכיר סצינה מתוך רומן הווידוי "על החיים ועל המוות" (ידיעות ספרים, 2007) של יורם קניוק שבו הוא מתאר איך בעקבות מחלת הסרטן הוא מאבד את הטבור שלו, כאן מדובר לא בטבור אלא בתחת ולשיר קוראים "תחת", פרגמנט מתוכו מופיע גם על גב העטיפה:

    "כְּשֶׁאָבִי נִפְטַר / וּבִשְׁנוֹתָיו הָאַחֲרוֹנוֹת / לֹא הָיָה לוֹ תַּחַת / זֶה פָּשׁוּט לֹא הָיָה שָׁם / הַקִּמּוּר הַזֶּה שֶׁמְּכַסֶּה / עַל הַשְּׁרִיר הַגָּדוֹל בַּגּוּף / הַגְּלוּטֵאוּס / זֶה פָּשׁוּט לֹא הָיָה שָׁם / וּכְשֶׁאָבִי נִפְטַר / פָּשׁוּט כְּבָר לֹא הָיָה לוֹ תַּחַת / לֹא הָיָה שָׁם תַּחַת / מוּזָר / מַצְחִיק / אֲבָל תַּחַת לֹא הָיָה שָׁם / וְגַם אִם אַגִּיד אֶת הַמִּלָּה / תַּחַת / תַּחַת / תַּחַת הַרְבֵּה פְּעָמִים / בְּצֵרוּף הָאָבְדָן שֶׁל אָבִי / זֶה עֲדַיִן לֹא יַקְטִין אֶת / הֵעָדְרוֹ / אֶת הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ / אֶת הָאַהֲבָה הָעֲצוּמָה שֶׁלִּי אֵלָיו / וְאֶת זֶה / שֶׁהוּא כְּבָר לֹא אִתָּנוּ / וְהָעֻבְדָּה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ תַּחַת / לֹא תַּהֲפֹךְ אֶת זֶה / לְקַל יוֹתֵר / קוֹמִי יוֹתֵר / פָּשׁוּט יוֹתֵר / לַמְרוֹת שֶׁאָבִי הָיָה אִישׁ / מָלֵא שִׂמְחַת חַיִּים / שִׂמְחַת חַיִּים כָּזֹאת / שֶׁאֲנִי אֲפִלּוּ אוֹמֵר אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה עַכְשָׁו / בְּאֶמְצַע רְחוֹב / דַּוְקָא מוּל / מִשְׂרַד תִּוּוּךְ / (הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת שֶׁלֹּא הִתְאִימָה לוֹ) / וַעֲדַיִן כָּל כַּמָּה שֶׁאֲנִי אַגִּיד / שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ תַּחַת / זֶה לֹא יַעֲזֹר / זֶה לֹא יְשַׁנֶּה / דָּבָר / וְהוּא כְּבָר לֹא אִתִּי / אִתָּנוּ / וְאֶפְשָׁר לְהַגִּיד הַכֹּל / אֲבָל דָּבָר אֶחָד חַיָּב לְהֵאָמֵר / וְזֶה // כְּשֶׁאָבִי נִפְטַר / לֹא הָיָה לוֹ תַּחַת".

    בשירים יש יסוד וידויי מרגש, חלקם ארוכים כּנים ורטוריים, ונקראים כמחזור ארוך ומתוארך. בדרך כלל אני מסתייג מתיארוּך שירים, אבל כאן הם חלק מחוויית הקריאה כי הם כוללים תחושות ומחשבות של לפנֵי ואחרֵי מותם הפיזי של האב ושל האֵם. יתר על כן, הספר הזה שונה גם בעובדה שיש לו פתיחתא הסברית בפרוזה מעניינת קצרה המנסה לשתף בחוויה. בדרך כלל, כל האמנים יאמרו זאת לכם ובוודאי בן-זאב האקספרימנטלי, לא טוב להסביר את מעשה האמנות וצריך לתת לו לדבֵּר לבד אל החווֶה. זה נכון וזאת לא קלישאה, והנה בן-זאב מתוך איזושהי תחושה פנימית נכונה אינו נוהג כך בספרו אלא פותח אותו באיזשהו הסבר משתף ומעורר מחשבה שמוסיף אחר כך קומה נוספת של הרהורים עם קריאת השירים.

    הייתי אומר שהשירים מבחינה סגנונית מזכירים משוררים אובּייקטיים שמבקשים לתאר את ההוויה כפי שהיא מתוך החפצים והגופים הסובבים ללא הסנטימנטליוּת, שלא לומר המלודרמטיוּת המוכרת הנלווית לנושא בדומֶה לַספר "חרא, מוות" (עכשיו, 1979) למשל, של אהרֹן שבתאי, אבל בלי הבּוטוּת הרבה שמאפיינת את שבתאי, כי בן-זאב הוא משורר מעודן ביסודו, ולכן, לדידי, הזכיר לי יותר משורר אובייקטי אחר נהדר בשם הרולד שִׁימֶל "לוֹאֶל" (חדרים – גלריה גורדון, 1986). בספר זה מפרק שמיל את דמותו של המשורר האמריקני האהוב עליו והמנטור שלו, רוברט לואל, לפנֵי ואחרֵי מותו למחזור של עשרות סונטות באמצעות הסתכלות מדודקדת בחפצים וגופים, זה בעצם מה שעושה בן-זאב להורים, ההורים שלו, בשיריו. לכן הספר הזה רחוק שנות אור מספרים יפים של עצב מריר ומתון על מות האם כמו המחזור"עם מוֹת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, 1982) של אורי ברנשטיין המנוח, או הממואר של נתן זך "מות אמי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997).

    הנה לסיום שיר קצר חזק אחרי מות האֵם הנקרא פשוט "אבל", לא מנוקד ומכווֵן כמובן למילה "אֵבֶל" אך גם למילת הניגוד היומיומית "אֲבָל": "'קָבַעְנוּ' שֶׁאַחֲרֵי לֶכְתֵּךְ / אִם יֵשׁ חַיִּים / אַחֲרֵי הַמָּוֶת / תָּזִיזִי מַשֶּׁהוּ / עַל פְּנֵי הַשֻּׁלְחָן / בַּסָּלוֹן. /  בֵּינְתַיִם / שׁוּם דָּבָר לֹא זָז // לְהוֹצִיא / מָה שֶׁאֲנִי מֵזִיז".      

    לעמוד הספר


    "ראי, פסיעותייך" | תמרה טוביאן | עורך: יקיר בן־משה | הציור על הכריכה: שי אזולאי, "עונת הנדידה" | ניקוד, עימוד ועיצוב העטיפה: ציפי הראל | עמדה | 87 עמודים | 64 שקלים | 2022

    בגלל הנדידה.

    "ראי, פסיעותייך" קובץ הביכורים של תמרה טוביאן, הוא קובץ שירה לירית פמינינית ופמיניסטית המעמיקה חדור אל לב האני-הנשי הווידויי מתוך קשב רב אל פעימות הלב ואל הפסיעות המהדהדות בחדרֵי העבר.

    במובן זה, מזכיר הקובץ הרגיש הזה את רומן הפרגמנטים הידוע של הסופרת רונית מטלון "קול צעדינו" (עם עובד, 2008). זוהי בחירה מודעת לכתוב באופן לירי, פֶּטיטי, מעודן, על מנת להגיע אל האמת האישית המשפחתית המזוכֶּכֶת.

    המעניין הוא שהן השירים של תמרה טוביאן והן הפרגמנטים של רונית מטלון משתמשים בעוצמה רגשית מחד גיסא, אך לעולם לא עוברים את גבול הטעם הטוב ומידרדרים לכדי סנטימנטליוּת קיטשית מאידך גיסא. קשה לכתוב כך. האוזן כּרויה אל קולות העבר, העין מביטה בשרידים, האף מריח את הארומות שנותרו והיד מגששת למוש את מרקם החומר כדי לקלוט את הדק מן הדק, תוך שמירה על המרחב האינטימי האותנטי עד כמה שאפשר בעיסוק במילים. לשירים אין שמות ובמקום השמות באות כוכביות:

    "טַעֲמָהּ שֶׁל / גָּלוּת / כְּחָצָץ טָחוּן // בַּדָּם / הַמַּבְדִּיל / בֵּין אָדָם / לַאֲדָמָה // עֲפִיצוּת מְתוּקָה כְּיַיִן / מְטַשְׁטֶשֶׁת זֶהוּת / וְעֶרְגָּה // לְבַיִת".

    כל דבר יכול להיות בית, מצְריף דרך דירה דחוקה באזור עני ועד בית מידות מפואר, כי בית הוא מי שמאכלס את הבית, בית הוא ניחוחות תבשילי הבית ומי שגורר את רגליו בַּבּית והֵדיו נשמעים מחדר אחד למשנהו, מן החדר למרפסת או מן המרפסת לחצר.

    "כְּשֶׁנִּגְמַר לִי הַכֻּרְכּוּם / אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן / לַחֲזֹר הַבַּיְתָה. // שְׁבִיל צָהֹב וְקוֹלוֹת מִדְבָּר / קוֹרְאִים לִי / לִשְׁאֹף הָרִים / אֶל תּוֹךְ רֵאוֹת נִכְסָפוֹת. // רֵיחַ זָהֹב מוֹבִיל אוֹתִי / אֶל מִטְבָּח מַהְבִּיל / וּבוֹ סִיר מְבַעְבֵּעַ. // תַּבְשִׁיל / שֶׁהִמְתִּין רַק לְבוֹאִי / וְהִבְשִׁיל / בִּן רֶגַע".

    על העטיפה של הספר "ראי, פסיעותייך" אין מצוירים אנשים פוסעים בשבילים, אלא דווקא אישונים קטנטנים המעופפים בחולצות צהובות כמו נמלים בעלות כנפיים. זה פרט מתוך ציור של שי אזולאי הנקרא "עונת הנדידה", אולי עדות לחיים החצויים של תמרה טוביאן בין ישראל וארצות הברית, בין ערד וקונטיקט. אבל יתרה מזאת, צורת המבנה שהאישונים הקטנים בעלי הכנפיים יוצרים יחדיו על העטיפה היא כשל כף רגל. אצל רונית מטלון היא קשובה לקולות הפסיעה, אצל תמרה טוביאן היא מביטה תוך היזכרות בטביעת כף הרגל בחול ובאדמה ואפילו ברצפה.

    "וְאִם תִּשְׁאַל נַפְשְׁךָ / אַיֵּה מְקוֹמָהּ בָּעוֹלָם / בְּלֵב שׁוֹמֵעַ הָשֵׁב לָהּ / שׁוּבִי עַל עִקְבוֹתַיִךְ  / וּרְאִי / פְּסִיעוֹתַיִךְ".

    יוצא אפוא כי בספר השירים היפה הזה הצד של הבית והתמיהה "איפה הוא?" דומיננטיים. ההגירה לארצות הברית, וההגירה בכלל כְּמַהוּת, מולידות מסע שהוא מסה, לשון ייסורים, וגעגוע. תמרה טוביאן חיה את עברה אל תוך ההווה המתמשך דרך פסיעותיה שבהן ובמראה טביעותיהן על פני הקרקע או הרצפה יש נחמה.

    לעמוד הספר


    אלה היו חמישה ספרי ביכורים, "מְלוא הטנא רב-פאר", כפי שכתב בשעתו המשורר, הפזמונאי וסופר הילדים הוותיק, שמואל בס, בשיר "פְּרי גני". חג שבועות שמח ושירִי לכל קוראֵי סלונט ולכל בית ישראל.

    רן יגיל

    רן יגיל, יליד 1968, סופר, עורך ומבקר ספרות. ממקימי ומעורכי "עמדה" - ביטאון לספרות. משמש כמבקר ספרות ב"הארץ" ובעבר היה מבקר ב"מעריב" ובעל טורים אישיים שם בנושאי שירה וספרות ילדים. כתב עד כה 11 ספרים, זכה על כך במלגות ובפרסים, בהם פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מעורכי כתב-העת האינטרנטי לספרות "יקוד".

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 0
    • 2

    תגובות


    1 תגובות על “טנא ביכורים לכבוד חג השבועות”

    1. רן יגיל הגיב:

      מאיה היקרה, חג שמח. זה כל כך משמח לראות את התגובה הזאת שלך. את משוררת נהדרת שמאוד מפרגנת לאחרים. לא דבר שכיח במחוזותינו. חיבוק. רני

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    שירים

    מתי שמואלוף
    *      *      * הַשִּׁיר הַזֶּה מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה...

    הרטה

    רינה ענבר
    הרטה היתה קמה באמצע הלילה כדי לנקות את העלים הגדולים של...

    במרחק קילומטר מביתי / רשמי פגישה בזום

    עדינה בן חנן
    במרחק קילומטר מביתי ראש השנה 2020 חָתוּל מְכֻרְבָּל נָם בְּתוֹךְ עַצְמוֹ...
    דילוג לתוכן