עיון בקובץ הסיפורים של אורציון ברתנא 'שיחה עם מוות', הוצאת 'עמדה', 2024, 142 עמודים

אורציון ברתנא כתב במשך השנים מספר קובצי סיפורים, וניכרת השאיפה הנואשת בהם להבין את קיומנו, את קיומו של הכותב, את קיומו של האחר. השיטוט בין סיפור לסיפור אכן מסחרר.

קובץ הסיפורים החדש 'שיחה עם מוות' מזכיר את הביטוי העתיק לפיו 'אתה נכנס לחדר שלא עזבתָ מעולם'. בתי הקפה והמלצריות בסיפור זה אכן מנהלים שיחה עם הקיום האנושי – ומסיפור לסיפור הקרקע נשמטת מתחת הרגליים. אנו ממריאים ונוחתים – אבל העלילות הנפרשות בפנינו הן רכבת שדים, דלת נחבטת ועוד דלת, וזו מציאות ללא מילים: לדמויות המתחלפות יש חיים ביקומים מקבילים. הסיפורים  נעים על בימה מסתובבת, ואנו חשים לאיטנו את גודל הטרגדיה הקיומית.  האם יימצא גשר, האם תצלחנה הדמויות למצוא פשר. הקריאה לוקחת אותנו למפגשי סיוט, דו שיח בין צללים מעולם רפאים. אנו ברכבת שדים וזה סרט אימה: הבזקים מהבהבים. בין קרון לקרון. הסיפורים הבאים יפגישו אותנו  עם שחקני ספסל שיקומו שוב ושוב, לא יחדלו מן השאיפה הנואשת למצוא את מקומם במגרש החיים. שמות הסיפורים חושפים את הגמגום הקיומי הזה: 'יכול להיות, יכול להיות שלא, 'הא כן', 'ארבעים ושתיים, כן', וכך הלאה. מבוך הגמגומים מעיד על המתח בין הקיום ליקום.

גיבור הסיפור 'שיחה עם מוות' מנסה בדרכו שלו לשוחח עם מציאות משתנה, להבין את הטירוף של אובדן הוודאות. בית קפה מחליף בית קפה, משאלות המחבר מתרוצצות עם גיבורים הנודדים ממקום למקום, למה, לאן, מה היעד. יש שאיפה חסרת סיכוי – להבין את הפשר של החיים. ככל שהוא ממשיך במסעו אנו חשים את המאבק המתמיד לבקש את הקבוע, להבין את מהות השינויים. החלום הרטוב שלו לישועה מתבטא בהגדרה פשוטה – במילים 'בדיקת השארת סימנים' – עמוד 9.

הנפש מבקשת מבחן להבנת הקיום

דמות רודפת דמות, ומעל לכול שאלה עקשנית – וזו נשאלת שוב ושוב, – 'יש לכם קפה?'. עוד נגלה בסיפורים הבאים שזו המצוקה, התחושה הכואבת שזו טיסה לשום מקום. השאלה החוזרת היא מבחן להבנת הקיום: "כך אלון בודק אם דברים קיימים' – וזה מתבהר בהמשך:

 "רק צריך לבטא אותם בקול רם….כדי שיהיו קיימים'. בהמשך כשהמלצרית 'חוזרת על שאלתו בקול רם ותָמֵהַ, שאלה המביעה תמיהה, אכן תמיהה…אבל השאלה כבר קיימת, נשארת גם אצלה כסימן" – עמוד 11.

הסימן הופך להיות עדות לאותה התעקשות לאחוז בקיום. סימן מבקש סימן, סיפור נשזר בסיפור, ואנו נחשפים למצבי חיים אמיתיים והם פורצים ממעגלי השגרה. ככל שהעגלה או הרכבת דוהרת קדימה, אנו מתמלאים בהכרה הזו, שאלה רעיונות משַנֵי מציאות, ולמילים המבטאות את השינויים יש כוח 'כדי ליצור סימנים ולהשאירם' – עמוד 12.

במבט ראשון אתה חש לרגע, שמא לקחו אותנו ליקום של מבקשי מפלט מן העולם האפור, ולכאורה זה קובץ שבא לשמש כפרזנטור של בתי הקפה. ההתפכחות תבוא. לכאורה אנו בתוכם, ובעצם אנו עדיין מעבר לסף. קשה להרגיש נוכח בהם. זה הרבה יותר מסתם בתי קפה. התפיסה היא, שכאן היקום, זה העולם. סיפורם של בתי הקפה הוא סיפורה האפל של האנושות, ניסיון להבין מה צופן החיים, האם יש כללים מחייבים, כיצד משתנים הכללים, וכיצד אנו כבני אנוש שורדים בין הקבוע לבין הנסיבות המתחלפות.

רְאו נא כיצד דיאלוג פשוט עם המלצרית מגלה לנו, עד כמה הקיום מורכב מכדי שנבין אותו:

"הוא כמעט הרגיש בך היום. ההבחנה שלו מתחזקת, אבל הוא עדיין חושב שהמלצרים מתחלפים מדי יום" – עמוד 15. ככל שנרוץ מסיפור לסיפור, אכן נחוש שאנו בטיסת חֵרום אל הצופן. הלב שואל, האם הבבואות האלה הן משל לחיינו או דמויות של ממש?

המוטיב הזה של דמויות מתחלפות צד את לבנו כבר ביצירתו של קפקא "הטירה". עוזריו של מודד הקרקעות ביצירה זו מתחלפים כרוחות רפאים: המודד מחכה לעוזריו, והנה מגיעים שניים אחרים. הסיידים מופיעים למרות שבעל הבית לא הזמין אותם. הדמויות המתחלפות הן נפשות פעילות המתעתעות בדמות המרכזית, ולעתים נדמה שמדובר בכוחות נפש שמצטיירים כדמויות. שמא גם בסיפוריו של ברתנא אנו עדים לאלגוריה? התהייה אחרי השינויים נתפסת כתהליך של מודעות אמיתית למציאות. הדמויות המתחלפות מסייעות למודד הקרקעות לפלס דרך לטירה, וביצירת ברתנא זו דרך להבין את עומק ההוויה.

השאלה הנצחית שבה ואינה מניחה לנוכחים להתעלם ממנה: "מה אנחנו צריכים להסיק, כשרואים שמישהו מתחיל להבין?". שם.

חיי הרגע רק נדמים לנו כמשהו זמני חסר ערך, ובמבט הספרותי העמוק שעולה מן הסיפורים, יש דרך להבנה עמוקה יותר. מסיפור לסיפור גיבוריו הנודדים של המחבר, אכן נראים כעוברים מקרון לקרון. זו הדרך שלהם לפרוץ את גבולות עולמנו הצר, לשבור את החוקים והמוסכמות.

נזכרתי תוך כדי חשיפת תובנה זו, בסיפור שכתב אורציון ברתנא בקובץ הסיפורים 'חצרות', ושם נלקחנו ל"כוכב חלום', שנעזב מבני אדם. באותו סיפור נלקחנו אל עולם אחר, אל הרפתקה חלומית – 'כל אדם בחר לו עולם שחלם והפליג אליו'. לעומת זאת בקובץ הסיפורים החדש מתרוצץ המחבר בתוך עולם שנראה שגרתי, אך אין דרך להיאחז במעקה כלשהו, הטלטלה לא נפסקת. גם אם ננסה למצוא מסתור, נבין מהר: דברים מחליפים צורה ונרקמים.

שיחה מטלטלת עם סחרחורת הקיום

המאבק עם המציאות המתעתעת אינו מרפֶה, זה כורח הכתיבה. המגבלות אנושיות הופכות לסַד שמבטא צער קיומי – שהרי מה נותר לאדם לעשות בִּצבת החיים הסוגרים עליו.

"הוא יבין שהוא מדבר עם חלוֹף. הוא יבין שכל מה שהוא עושה קיים, הוא גם מביא אותו לסוף. בעצם, הוא יבין כי הוא משוחח כל הזמן עם מוות. וכשיבין שזו השיחה שהוא מקיים  – שיחה עם מוות – הוא יתקומם. לא יוכל להשלים". עמוד 16.

ככל שאנו ממשיכים להסתחרר בקרוסלה של בתי הקפה האצים רצים, המלצריות המתחלפות, ממשיכה להכות בנו התחושה הזו, שבני אנוש "באים לשבת כאן, להעביר את הזמן, ולא יודעים שהם באים לשוחח עם מוות".

הכורח לשאת את משא החברה האנושית הופך להיות מעמסה קיומית. האם יש ליחיד דרך למצוא מקום לחייו שלו, פשר לחייו בתוך הכלל, האם יוותרו לו כוחות להציל את עצמו, כאשר מולו רבים המבקשים חותם לעצמם, שאיפה להותיר סימן, להבין מה זהותם של הסובבים, וכל זאת במבוך ההבנה הטרגית: לתודעה קשה להסכין עם מציאות עוועים שבה עמודי התווך של היקום מתחלפים מדי יום. איזו מערבולת!

ההתפכחות קשה מאד: "אני יודע שזה קשה, כשאתה רואה מישהו טובע, ובמאמצים להתרומם מעל המים אינו שם לב שהוא בורח היישר אל הכריש, אי אפשר לזרוק לו חבל הצלה. חבל הצלה אפשר לזרוק רק למי שמבקש" – עמוד 17. לפנינו אבסורד קיומי שקשה להבין, לעכל, לקבל, לחיות בתוכו. בתוך הסחרחורת של בתי הקפה המתחלפים, אנו שבים לאותם גלים של ספרות אבסורד, לשורה האלמותית מתוך המחזה של ז'אן פול סארטר, "בדלתיים סגורות", שורה שאין ממנה מפלט: "הגיהינום הוא הזולת".

סיפוריו של אורציון ברתנא מנסים להתמודד עם המתח הזה, עם מסתורי החברה האנושית, עם תחושת המצור של חיים בסביבה שמשדרת שקיעה, דקדנס, חיפוש אפיק של מרד – וכל יחיד מרגיש את הדלתיים נסגרות עליו: "מרד בך זו קריאה לצאת, גם אם אי אפשר לצאת" – עמוד 37.

האם יש דרך לחיים עם הזולת

אכן הקיום האנושי מוליך אותנו לסמטאות ללא מוצא, לזעקה, לרצון לחדד את ההבחנה בין יש לאין, בין חיוב לשלילה. קריאת הכיוון של הסיפורים מבקשת לחבר בין הקולות הנואשים. אכן, הקיום האנושי עצמו קודם למהות או למשמעות. גיבוריו חיים בעולם נע ונד, כיצד יבינו את קיומם שלהם, האם יש דרך להבין את קיומו של האחר. הנה הקשר בין הגיהינום לבין הזולת:

"הייאוש התהומי של הנוכחים בבתי הקפה הוא חד משמעי. דווקא משום שלבתי קפה אלה אין אופי מוגדר של אגודות חברתיות מחייבות, הם אגודה חברתית של המין האנושי". עמוד 36.

מי שקרא את ספרי הפרוזה של ברתנא בעבר – מצא אותו משוטט בעולם של חלום, מנסה למצוא רפואה לַקיום ביציאה מן המסגרת.

הכתיבה בעבר נעה במסלולים של מסע חלומי – וזאת כדרך להבין את הקיום, את הקורה בעולם – ואפשר היה לראות חיבור לסיפורים בזרם האקזיסטנציאליסטי. באמצעות הכתיבה והיצירה יש אפשרות לחבר בין קצוות, בין סוגי הוויות, ויש תחושה – אולי זו דרך למזור:

"מותר לקחת חלומות של אחרים ולהדביק להם את הפינה שלך. כשאתה אומר: 'אני כתבתי את מה שאתה כתבת, כי אני הוספתי לו דבר, כי אני גרעתי ממנו זאת'. אתה אינך אומר שהוא שלך, אתה אומר שהוא אתה. מותר לך לקחת חלום של מישהו, לומר שהוא אתה".

"אם ניסיון אחד נכשל, אני לוקח ניסיון אחר. מותר להציץ באיברים הפנימיים. מותר להתחבר. קח, תן, יש די והותר". עמוד 19.

מתהום התחתית תאיר לנו התפכחות עילאית

הסיפורים חושפים לפנינו תמונות מציאות שנראות שוליות – אך מבט רוחני ומעמיק לוקח אותנו להבין שיש מהות שיש בה הבנה אחרת של הקיום:

כך לדוגמה, הסיפור 'המדרכה'. השם כמו מטעה אותנו, אנו אמורים לשוטט באיזו מדרכה, במשהו שולי, חסר משמעות. ואכן – המחבר לוקח אותנו למחוז קיומי שנמצא בתחתית ההוויה. המדרכה היא גיבורת הסיפור. וזאת לכאורה. הכותב בחר בה כצִיר שדרכו הוא מנסה להבין את העולם מפינה כביכול נידחת.
לרגע סחף אותנו קובץ הסיפורים מעולם נוצץ של בתי קפה מסתחררים אל תהומות הקיום. לאיטה עולה השאלה – האם בעולם הזה שבו כולם דורכים על המדרכה – האם יש משמעות בהוויה הזו לכל מה שקורה מעליה, האם יש חיבור בין חלקי המציאות.
המדרכה שכולם דורכים עליה שוברת שוויון, ממריאה בנו: מה מהותה, מה קבוע בה, מה משתנה. התחושה היא, שאנו בעולם קפקאי, האנשים פועלים כאילו אין הם מבינים את ההוויה, את משמעות מעשיהם – את החיבור בין התוואי של הדרכים. ושימו לב, המחבר משבץ במרחק הזה בין גובה לתחתית קריאת 'הצילו' – ואין זו זעקה מקרית.

לכאורה המתואר אמור להיות משהו אפור, אבל הכתיבה הופכת את הכול למבקש פשר, למסתורי. אפשר לומר שהכותב גילה לנו זווית זו של חיפוש ותהייה כבר בספריו הקודמים, שבהם נסחפנו עימו למסעות חלומיים. הנה למדנו עתה. יש אכן פוטנציאל פיוטי שמתחבא מעבר להוויה האפורה והלא מושכת של המדרכה. יש בסיפור הקצר הזה ניסיון לחשוף את הסוד – את קריאת ה'הצילו' הבלתי נפסקת – וכל זה מעבר להוויה היומיומית.

בכוח היצירה – אולי יימצא נוחם בעולם הנשבר

גם כאשר כתב המחבר בעבר סיפורים שהיו מסע אל חוקיות החלום, היטב תפסנו שמדובר בהתמודדות עם עולם מאבד כיוון, עם ערכים משתנים וזהות מתלבטת. גם בסיפוריו אלה ראינו, שהישועה האפשרית היא בכוח היצירה. הנוחם הוא באפשרות ליצור, לחבר בין סוגי הוויה, בין נשמות, בין מאוויים. חיפוש החוקיות  האחרת נועד למצוא מזור לעולמות נשברים.

העולם הסחרחר של בתי הקפה הוא עדות לאנושיות שמחפשת בית. האם יימצא מפלט או מקלט? בעולם שבו הצופן לקיום הוא חיים בתוך סתירה, בתוך חלוף והשתנות – קשה להימלט מן המחוז של אי הוודאות:

" וזה מה שבאמת נשאר לי מן המקלט, הרבה יותר מן המלחמה וגם הרבה יותר מיציאת החירום וגם מהציפורים של האולם הסמוך" – ושבה השאלה לגבי הזולת, לזהות החברה האנושית של המקלט:

"ורק אני בחושך פגשתי באמת את מי שגר באמת במקלט.  כי רק ככה הייתי פוגש את מי שגר במקלט. וזה מה שנשאר לי מקומת המרתף. באמת".  עמוד 63.

הקושי להבין את הזולת, לחיות עם הזולת, עולה מן המצב של קיום בתוך ספק, כשאין שום ודאות מה נכון ומה לא. סיפוריו של המחבר והספר הזה במיוחד אינם נמלטים מן האמת הזו שרודפת את החברה האנושית:

"יכול להיות שהרעש שאני שומע הוא ירייה. יכול להיות שאני יריתי. יכול להיות שאני נופל עכשיו. יכול להיות שאני נופל אל תוך עצמי. יכול להיות שלא אקרא עוד את כל המסקנות מן המדגם שערכתי. יכול להיות שכבר קראתי אותן. יכול להיות שכבר אינני. יכול להיות שאני ממשיך לחשוב. יכול להיות שאני חושב שהדין וחשבון הושלם. 
יכול להיות. יכול להיות שלא".  עמוד 37.

האם יש סיכוי להותיר זיכרון בעולם

האם נעבור את הסף, הם יצלח המסע בחיפוש אחר סימן, חיפוש הקבוע במחול השדים. כל זה נותן אותותיו ביחסים בין הדמויות. כך מנסה גיבור אחד הסיפורים להבין את נפש הזולת  בסיפור 'כבר סידרנו הרכבת':

"היית זוכר את הענת ההיא לוּ ראית אותה שוב? לא יודע. בוודאי היית זוכר. חוץ מזה, זאת יותר צעירה. זו בת עשרים או עשרים וכמה. ומענת ההיא עברו כבר כמה וכמה שנים. היית זוכר אותה אם היית נפגש? לא יודע. הקיר היה זוכר.

וזה העניין. אתה מוכרח להזהיר. את כולם. אתם מפסידים. מפסידים הכול כשהכול קיים. הכול. הקיר זוכר הכול. לכם נדמה אחרת. את זה אסור לך לכתוב על הקיר. אסור לכתוב גם משום שאף אחד לא יראה זאת, גם אם ייכתב על הקיר". עמוד 129. ושימו לב כיצד מוטיב הקיר לובש צורה ופושט צורה בסיפור זה. יש רמז לכך שהקיר הוא חלק מהותי מנשמת הכותב: "אולי ככה התחיל לדבר אל הקיר וגם לכתוב עליו". עמוד 128.

בין הקרונות המתחלפים יש שאיפה נואשת להשאיר זכר מן העלילה המתרוצצת, וכמו הסימן, כאן אנו מקבלים את מוטיב 'הכתובת על הקיר'.

הספר 'שיחה עם מוות' אינו מבטיח לנו נוחם או מזור בעולם, שבו חלומות מתגשמים. ככל שאנו מתנשפים בין בתי הקפה המסחררים אותנו מפרק לפרק, אנו מבינים מדוע הדמויות בסיפורים מתמודדות בשבר ההולך וגובר שבין עולמם הפרטי לעולם בכלל. היכן המרפא, הכול שב אל חיינו. המחבר מציב לנו מראה שבּה האנושות נאבקת בשאלות של הבנת הזולת, של אהבה, של בחירה.

לאן החיים ממריאים, ויש שאלה שתטוס בחיינו ולא תרפה, האם יש סיכוי לנחיתה שתבשר ישועה?

קראו נא את הקטע הבא ונסו לראות לאן פניו של עולמנו, האם נמצא דרך להבין מה מקומנו, האם נותרה לנו חרות לבחור את הדרך. בכוח היצירה אפשר למצוא נוחם בספר, והשאלה היא – האם תימצא ישועה, ומוטיב הזכר והזיכרון אינו מרפה, אינו עוזב:

"אחרי שהוא משלם ומסתלק עם הספר, שרון אפילו לא מחייכת. שוב בא עם הספר שלו שמצוירת בו איזו נחיתה, ושוב מספר לה שהוא נחת עכשיו ממש מטיסה רחוקה אבל לא זוכר שום דבר ממנה. טוב, גם את הספר הוא לא זוכר".

בית הקפה, הטיסה – יעד סופי הוא חניית ביניים

והלב שואל, היכן הנחיתה? איה המטוס שיוליך אותנו אל הגאולה?

הסיפור 'המדרכה' שכביכול עוסק בשוליים של החיים – מצליח לקשור בין תעתועי השינויים;  "בית הקפה הוא רק תחנת ביניים אצלה, כך היא אומרת. עכשיו היא כאן בחניית ביניים. אלה המילים שלה. היא חולמת להיות דיילת".

כאן בא דברה של הדיילת שמגובהי מרומים רואה את הקשר בין שמים לארץ:
"מטוסים ממריאים, טסים ונוחתים. וכשהם לא ממריאים או טסים או נוחתים, הם בחניית ביניים. אני חונה כאן", היא אומרת, "רק כדי לאסוף מספיק כסף לקראת ההמראה שלי".

בית הקפה אכן הופך להיות לתמונת ראי לנפש הבאים אליו – חיים בין ההמראות והנחיתות. בחלק מן הסיפורים המתח בין שמים וארץ חושף את תעתועיו של ממד הזמן, וכן אנו נחשפים לדמוניזציה של הלילה:

"שאלת הלילה היא שאלה של קפיצה חופשית מגובה. קפיצה חופשית ממקפצה בַּבְּרֵכָה וקפיצה של צניחה חופשית וכל קפיצה אחרת". עמוד 73. והאמת של הלילה נחשפת כצופן שנמסר מפיו של מספר על: "שאלת הלילה היא שאלת של נקודת תצפית". עמוד 69. קצב השינויים והמתח בין נקודות התצפית מחייב את החיים במציאות כה מטלטלת להסתגל לשינויים בכללי המשחק: "אתה טס ומקבל מהמלצריות כמה קפה שאתה רוצה בלי להוסיף כלום. כמו בטיסה האחרונה…בעצם חל שינוי בכללים", עמוד 96. תעתועי הזמן הופכים למרוץ החיים בין השעונים הנאבקים זה בזה, כך בסיפור 'הפורט התשיעי' – עמוד 113.

 סיפוריו של אורציון ברתנא אינם מבקשים להנעים לנו בסיפור חלומי שבו ממריאים לעולמות נשגבים. אין דרך להגיע למטרה המבוקשת.

"כל שלמות מתאימה לכל השלמויות, אך לעולם אינה נוגעת בהן" -עמוד 114. המטוס המבוקש לא יצילנו.

"מין מטוס עם אֵילוּ חלונות עגולים. ציור יפה של נחיתה שלא הייתה לפניה שום המראה. ממש נחיתה ללא המראה. יושב איש, במטוס. אולי הוא עצמו מצויר שם". עמוד 99. העולם הפנימי מכיל הכול, וכך התחושה הגורלית: 'זה להיות או לא להיות' – עמוד 114.