לקראת סוף השנה, החלטנו באתר "סלונט" לחזור אל הראשית, או אם לדייק אל יוצרים בראשיתם, ולסקור ולבקר חמישה ספרי שירה ראשונים של משוררות מוכשרות בנות גיל שונה, מהוצאות שונות, מה שאומר, כמו תמיד, כי אין מוקדם ומאוחר בספרות. מי ייתן והשנה האזרחית הקרֵבה תהיה טובה מקודמתה, ולהבדיל ממבקרים אחרים המלינים על מספּר ספרי השירה הרואים אור, אני רואה בזאת ברכה. יפרחו אלף פרחים, מדוע לא? וינֵצו להם מאה פרחי שירה חדשים.

בגלל הבַּשלות, שְׁלוֹכִית – שירים, מירה קדוש

אין ספק כי ספר הביכּורים של מירה קדוש הוא חגיגה. ניכר בו כי היא אשת ספרות מנוסה ביותר, מכּירה את תורת הספרות לפניי ולפנים, לימדה שנים רבות ספרות הן במסגרות חינוכיות והן בסדנאות כתיבה. הבגרות מדברת מתוכו, אבל לא נטלה ממנו את רעננותו של הספר ואת הריגוש שהוא מעורר בקורא.

אולי כדאי להתחיל מהשם המיוחד הזה "שְׁלוֹכִית", המאחד מזרח ומערב. המילה "שלוכית", אני הכרתי אותה מן השפה היידית ופירושה בסלנג הישראלי המיושן קצת: אדם שלבושו אינו מסודר והופעתו החיצונית מרושלת ומוזנחת. אני מעיד על עצמי שאני בהחלט סוג של שְׁלוֹךְ. לא להאמין שעבדתי בעבר כעורך לשון במגזין "סגנון" תחת שרביטן של העורכות המוקפדות והאסתטיות: ליאת תימור וליסה פרץ. אולי בגלל זה השם האמיץ הזה לספר שירה, דיבר אליי כל כך.

אך מקור המילה הוא דווקא לא במזרח אירופה, אלא באפריקה. זהו כינוי גנאי המקובל בקרב יוצאי צפון אפריקה, ומתייחס במקור ליהודים ההרריים יוצאי הרי האטלס במרוקו, אזור שהיה מיושב בשבטים בֶּרְבֶּריים כגון השלוחים והמסמודה. תושבי האזור נחשבו לפרימיטיביים, חסרי תרבות והשכלה. מילה זו התגלגלה במשמעות דומה גם ליידיש, אך במקור נהגית שְׁלוּח.

את כל המסע הלינגוויסטי הזה עשיתי כדי לומר עד כמה תפס אותי שם הספר עוד לפני שבאתי לקרוא את השירים. חשתי קִרבה גדולה אליו ממש כמו שקראתי בשעתו את ספר השירה היפה והחלוצי של סמי שלום שטרית "פרֵיחה שם יפה: שירים 1992-1987" (ספרי נור) לפני כשלושים שנה, כשרק הגעתי לרפובליקה של המילים ורציתי להשתייך אליה.

מה שעשה סמי שלום שטרית בספר ההוא היה שהוא הפקיע את המונח "פרֵיחה" ככינוי גנאי ולעג כמו ב"שיר הפרֵיחה", למשל, של אסי דיין וכמו המטענים הסמנטיים שאנחנו הישראלים נושאים למילה הזאת, והחזיר אותה למקורה היפה והרענן, שפירושו "שמחה", או "פרגית", אישה צעירה.

במקרה של קדוש הביטוי לכתחילה במקורו הוא שלילי, אבל בספר שלה, בקורצנות ובהומור השירי שלה, במבט המפוכּח והחכם שלה, היא מפקיע את ההיבט השלילי מן המילה ושותלת אותו בהקשר חיובי, רגשי, אישי וכובש לב. יעיד על כך שיר הדגל הפותח את הספר ששמו כשם הספר "שלוכית". הנה:

"דרגה מוגבּרת של שְׁלוֹכִית / ששפת אִמהּ אינה יודעת – / תִּמְהון ערבית ביתית / נלחשת רק כשהזְקֵנה מַגַּעַת. // בת שבע עשרה. / נתפּרמוּ טרם נודְעו הרי האטלס. / פְּנים הנפש הבֶּרְבֶּרִי / נָבַל עם בוא רמת אביב, // אלפי סטודנטים / אחת ושניים בּיטון. // בספרייה, שנה אחרֵי, / כותבים אותה קדישמן. / לא מתחלחֵל להם קדוש. // תיק שחור מפּלסטיק / מדוכְני השוק באשדוד / תחת הכיסא דרך קֶבע / שלא יֵרָאֶה, שלא יתבּזֶה. // אֶצעדות זהב, תיקֵי עור / וְשֶׁקֶט. ימים. / עד שמורֶמֶת יד. // ומה לךְ, שְׁלוֹכִית / היודעת פורמָליזם רוסי, / זרה מן הזָר / אלבר קאמי // תחת שמש קופחת / רוצחת אותי. // דרגה מוגבּרת של שלוכית, / דרגה מוגבּרת של הכחשה. / מערביוּת מדומָה. // שזייפתם מולדת / והיא נרקמת בגופי // וכמה עונג בִּכאֵב / המנוסה איתךָ, כּריסמֶס, / בדבּלין עם בּלום, / בסערת טירוּפנו, הו, ליר. // דרגה מוגבּרת של שלוכית, / דרגה מוגבּרת של חולי. // היית צריכה לגסוס מסרטן / יא אוּמי / כדי שאצמיד לאוזנייך / עַבְּד אל חלים חָאפֶז / שתנועי ואָנוע קרבייך, // כמו מעולם לא נולדתי / בַּאעֶד אֶה, אחרֵי מה / יא אוּמי. // דרגה מוגבּרת של שלוכית / ששפת עצמהּ אינה יודעת. // זרה מן הזָר / פליטה בְּאין בית, / רודָה דבש בֶּרְבֶּרִים, / רכוּבת סוס טרויאני. // דמים מעורבים, / יְפי סָהָרָה אשדודית. // נהייתה משוררת / בַּאעֶד אֶה, / הרַאז'אלָה, השלוכית".

לא כל השירים בשערים הם דקלרטיביים, מתחשבנים ומחאתיים כמו השיר הפותח, אבל כולם רטוריים ודרמטיים לטובה. קיים בהם בדומה לספר השירים של איריס שפירא ילון שתכף יומלץ עליו כאן, האהוב הדמיוני, האהוב האידילי-אידיאלי, האהוב המתנחֵש. יש אצלה בשירה שפע שאינו עולה על גדותיו. אהבתי ביותר את משחק הצבעים בשירים כמו בשיר הקסום "מגנוליה".

עם זאת, הערה ביקורתית אחת הייתה לי. נשאלת השאלה האם יש הצדקה לספר ביכורים ארוך כל כך בתחום השירה. אני מבין שקדוש רצתה אחרי שנים לומר את הדברים אשר על ליבה. השאלה היא האם הקורא אינו הולך לאיבוד בין כל כך הרבה שירים ארוכים, בתים ומבּעים.

אבל למה לסיים את ההמלצה על הספר בחמיצות יתר. הנה השיר היפה מתוכו "מגנוליה", אנא שימו לב למשחק הצבעים התזזיתי:

"שתלך בעקבותיי / תפרחת מגנוליה, / כּותרתהּ שמנתית / נמתֶקֶת פֶּטֶל סגלגל, / אודם אבקן מגביע, / וכמו ציפור של אש / ובוהק כְּנף פרפר / נעפעֵף חשוקים / בין נִצחי לְחולף / נמוץ להט דבשהּ / פרץ צבעים מסתחרר / כחול מתהדר / מתערסל ארגמן / תָּכול לובֶן רךְ / ירוק-עַד בַּסבך / אני ואתה / וּמגנוליה".

שְׁלוֹכִית – שירים, מירה קדוש, עריכה: אילן שיינפלד, צילום כריכה קדמית: רינה גל, הוצאת שופרא לספרות יפה, 183 עמודים, 79 שקלים

בגלל הדבֵקוּת, אמא מגיע מסוק, כּנרת מגן

כּנרת מגן היא שם עט, פּסבדונים. מדובר במשוררת רופאה שכתבה ספר ביכורים מרגש ביותר תחת השם "אמא מגיע מסוק". סבור אני כי שם הספר אומר הכול. הרופאה מטפלת בַּפּצועים הבאים גל אחר גל אל בית החולים בעקבות המלחמה המתמשכת מחד גיסא, ומאידך גיסא היא אֵם במשרה מלאה לבן צעיר הגדֵל כאן בארץ, ואולי אלה שני צדדים של אותה אישיות ושל אותו מטבֵּעַ. רוצה לומר, כשם שהיא מצילה חיים ביומיום באמצעות הידע שלה ברפואה והדבֵקות שלה במטרה ובתפקידהּ, כך היא מטפחת חיים חדשים כאֵם צעירה ומתבגרת. הנה השיר המינימליסטי והחזק "ריח של עזה":

ריח של עזה

וְהִגִּיעַ אִתְּךָ הָרֵיחַ.
רֵיחַ שֶׁל יוֹתֵר מִדַּי זְמַן.
רֵיחַ מַחֲנָק
צוֹרֵב בָּעֵינַיִם.

מִנִּיחוֹחַ הָאֵשׁ הַחַיָּה
עֲדַיִן עוֹלֶה הֶעָשָׁן,
הֶדֶף הָרֹעַ, צֵל
הַפְּצָצוֹת, רְסִיסֵי
דְּמוּיוֹת
מִשְׁתַּבְּרוֹת.

הֶחֱזַקְתָּ מַעֲמָד, הִגַּעְתָּ.

אני חושב שמילת המפתח בהבנת השירים כאן ובהתחבּרות אליהם היא "יומָניוּת", כי כוחו של הספר בראש ובראשונה דווקא לא בתחום השיר הבודד, אלא באופן הקוּמוּלטיבי שבו מצטבּרים השירים לבֵנה על גבי אריח, אריח על גבי לבֵנה, עד שנוצר שיכון-שירים תמטי שכזה שבמרכזו דוברת רופאה א-לה בּרנאר רִייֶה הפּרוטגוניסט של אלבֶּר קאמי ב"הַדֶּבֶר". דהיינו, מישהי שלא מתייפייפת ומתחסדת להיות מלאך אלוהים או קדושה הוּמניסטית, אלא עושה כל מה שהיא יכולה תחת המצב הנורא והזמן האיום, והיא יכולה כבת חווה לעשות לא מעט כפי שאנחנו רואים. לתת יד סוּפֶּר-חיונית ולסייע.

זהו יומן שירי כמו "שירים שקטים ברשת ג': יומן מילואים" (הוצאת ירון גולן, 1989), ספר ביכורי השירה של המשורר צביקה שטרנפלד דאז, בימי האינתיפאדה הראשונה. אהבתי בו גם את רגעי האינטימיות של העצירה בחניון לרגע למחשבה או כתיבה, כמה שניות של הדוברת להיות עם עצמה, ושוב יש כאן מן התפיסה של קאמי-סארטר, האקזיסטנציאליסטים. הכוונה, אתה פועל-פועל-פועל בתוך עולם הזוועה, המגיפה או המלחמה; אבל כשיש לך זמן לרגע לחשוב למה כל זה, אתה נתקף מצד אחד ייאוש קיומי ומתעל הכול לכתיבה, ואז שוב יוצא אל הדרך הקיומית הגדולה, מתייאש וממשיך, מתייאש וממשיך, כפי שכתב דוד אבידן, מַדְכּוֹא גל נוסף… ואז פעולה או פעולות.

הנה שיר האווירה "לילה עוטף את בית החולים", הממחיש זאת היטב:

לילה עוטף את בית החולים

לַיְלָה עוֹלֶה מֵעַל בֵּית הַחוֹלִים, אֲנִי
עֵרָה, חוֹבֶשֶׁת פִּצְעֵי מִלְחָמָה, מַרְדִּימָה
אֵימָה פְּעוּרַת עֵינַיִם. כְּאֵב חַי. 

לַיְלָה עוֹמֵד מֵעַל בֵּית הַחוֹלִים.
הָעֵינַיִם טְרוּטוֹת, וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּחַ.
הַצַּעַר סוֹגֵר עַל בֵּית הֶחָזֶה,
נִסְדָּק מִנְּשִׁימָה עֲמוּמָה. בְּמִסְדְּרוֹן
הַמַּחְלָקָה מִישֶׁהִי דּוֹמָה לִי,
מְחַשֶּׁבֶת אֶת הַלַּיְלָה לְאָחוֹר.

לַיְלָה עוֹטֵף אֶת בֵּית הַחוֹלִים, רוּחַ
הָעָם עֵרָה אִתִּי בַּמִּסְדְּרוֹן. בְּכָל הַכֹּחַ
אֲנִי נִשְׁבַּעַת לִזְכֹּר, לֹא לִשְׁכֹּחַ אַף דַּקָּה.
מְחַכָּה לַבֹּקֶר, וְנִמְחֶקֶת. אֵין זְמַן
לִבְכּוֹת עַכְשָׁו. מַמְשִׁיכָה. מַמְשִׁיכִים.

גם את הצד האנושי שבו מצויה כמיהה לאהוב פרטי המופיעה לא אחת בשירים, אהבתי והוא יפה ומשתלב בתואם, כי מה יותר ניגודי לדבר בשבח הנורמליות של הזוגיות הנבנית למול האנומליות של ההרס והמלחמה ואובדן החיים הצעירים. זה כֵּן כל כך ויוצר מרחב אינטימי עם הקורא. שֶׁבַח יש לחלוק גם לעורך הספר הסופר-משורר, יחזקאל רחמים, שערך את הספר קב ונקי, וגם לעטיפה המטושטשת והחצי מופשטת של עדי גרשון המעלה על הדמיון אֵם אוחזת בילדה ומרימה אותו מעלה-מעלה, מעל ההוויה הקרתנית שלנו כלפי שמיים לעֵבֶר העתיד.

כבר אמא עולָה

זְמַן חַנְיוֹן נָחוּץ הַיּוֹם מְאֹד.
תְּמוּנוֹת שֶׁל אֱמֶת נוֹזְלוֹת מִתּוֹכִי.
פָּנִים וְשֵׁמוֹת וְגוּףחֲסַרשֵׁם
מִסְתַּחְרְרִים בְּגַל הֶדֶף
מֵטִיחַ עָצְמוֹת שֶׁל הֲבָנָה
אֲיֻמָּה. חֶבְלֵי אִמָּהוּת
נִמְתָּחִים בְּקִרְבִּי.
אֲנִי בּוֹכָה כְּאֵב הָמוּם,
בִּלְתִּי-נִמְנָע.

אימא מגיע מסוק, כִּנרת מגן, עורך: יחזקאל רחמים, ניקוד והגהה: עמרי שרת, עיצוב עטיפה ועימוד: ג'סיקה מלו, היצירה על העטיפה: עדי גרשון, דיו על נייר; הדימוי על הדש האחורי: אסף ברק. הספר ראה אור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תל אביב, בתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות. דבר בעולם – סדרה לשירה בהוצאת עמדה, 106 עמודים, 64 שקלים

בגלל הגאוּת, כל שלמדתי, למחוק – זֵר פִּראי, איריס שפירא ילון

איריס שפירא ילון היא משוררת העולה על גדותיה, דרמטית ומוגזמת במובן הטוב של המילה. שירתה היא שירת גילוי העולם הרגשי והאמנות, וההתלהבות ממנו אחרי שבאה אלינו לספרות מן העולם העסקי, המחושב והקר.

מעבר לגֶ'סטות רומנטיות גדולות, יש כוח הנשים בַּשירים אשר בַּשערים, המחולקים, מתוך גילוי העולם דרך האמנות, לארבעת היסודות הבסיסיים של העולם על פי המסורת העתיקה לפני הטבלה המחזורית והמידוּעַ: מים, אש, אדמה, אוויר, אבל היא אינה מסיימת את הספר שם, בגילוי העולם על יסודותיו הבסיסיים המסורתיים והתלהבות ממנו, כי היא מוסיפה שער בשם "אי ההיקשרות לקצוות מיותרים", המסיק בְּשירים כי אין מעל לחופש של האדם. זה הדבר המהותי ביותר.

הכּוכבים והציפּורים שחוקים בספרות, ויש לעִתים תחושה שגם הפרחים מיצו את עצמם בשם הרומנטיקה; אבל שפירא ילון, באמצעות הג'סטה הרומנטית, הנשית, המלאה, הפמינינית-פמיניסטית, מצליחה להחיות את הצומח הרומנטי – את הזֵר הפִּראי, את הפרח הבּודד, ואפילו את הבּטטה במרפסת.

הנה שני שירים קטנים ויפים, קטנים לא באורך, אלא בהיצרוּת העולם דרך סדק האהבה, הזוגיוּת והאימהוּת. בתוך כל העולם היומיומי הבורגני הזה, אתה רואה אישה ארוטית מאוד, סעורת נפש. השיר הראשון נקרא "שורשים", ואילו השני, שמו ההצהרתי אומר הכול: "אהבה יומיומית".

הנה "שורשים": "על אֶדֶן חלון המרפּסת / בת בכורה מגדֶלֶת / בּטטה שחלמה בליבה. // מפסֶלֶת, / שורשיה מפתֶלֶת / בצנצֶנֶת ריבּה. / יום-יום מבּיטה בה / מטקֶסֶת קסמים, / מחזֶקֶת תמיכת קיסָמים / וצלילוּת מים חמימים. / מקשיבה / לשירת הגבעולים, / משקה מגִשמי אהבתה. // נשמת בִּתי הגדֵלה / מפותֶלֶת ניצנים ורוּדים / אלף עלים משמַחַת. // אני מבּיטה בּה, / פּורחת נחת".

הנה "אהבה יומיומית": "אפילו לא התלבשתי, / לא להפריע. / בדמְמת גנבים חמקתי / ממיטתנו הנעימה להסיע / את בִּתנו הקטנה {שכבר-לא-קטנה / ועוד-לא-גדולה, כל כך עדינה / כל-יכולה ויש לה / את התלתלים שלי / ואת העיניים שלך}. // ונהגתי יחֵפה בלי חזייה / בצוהרי היום בפיג'מה ישנה / עם הבּת, / רק כי ראיתי בְּמבּט / אותך, בשלוות תנומת השבת, / מחייך לעצמךָ אושר קטן / מתוך השינה".

ההנחה שנאמרה כאן בראשית ההמלצה כי יש כאן משוררת שמרשה לעצמה לעלות על גדותיה ולא חוששת מן הרגש והדרמטיזציה, אך לא נופלת כמעט אף פעם בשום אופן לבנאליזמים, מביאה לידי מסקנה, כי דווקא גבר ואישה, אישה וגבר הכרוכים זה בזה, בין אם הם נשואים בין אם לאו, הם כוח פואטי אדיר גם כיום כאשר אהבה סטרייטית חיזורית נתפסת כמשהו שמרני, אבל כאן בהפוך על הפוך היא כל כך חדשנית בשמרנות שלה, כי ילון שפירא לא מוותרת עליה ומחזירה אותי כקורא אוהב שירה אליה, לאהבת אדם וחוָה.

הדבר בולט לדידי בשיר הכי טוב בספר, שהוא שיר דגל קלאסי, שיר סינגולארי, סניקדוכי – סינקדוכה היא חלק המעיד על השלם בשירה, וכוונתי כאן לתיק או לתרמיל והשיר נקרא "תרמיל-גב-אהבה". הוא זכיר, הוא סוּפֶּר חזק ולא תוכלו לשכוח אותו. אם תקנו את הספר, גם תקבלו אותו כסימנייה.

הנה "תרמיל-גב-אהבה": "חיֵי נישואים מלאים. / הקצוות בּלויים / מִכֹּבֶד חֲלָקֵינוּ המתקבּלים / הכרוכים בְּחבל מחויבות. // זוג תרמילאים – / שני זוגות כתפיים. // וכשרגליים מועדות בַּשביל / בסבך עופאים מאפיל / על קוצים וַאבנים קטנות, / בַּתהומות, בַּעקומות משוננות / וברוב המעברים הצרים, / אתה ואני / נשענים ושומרים // כתפייה אחת עליי, / כתפייה שנייה עליך". יופי של שיר!

מי שראתה את הפוטנציאל היפה של שירי שפירא ילון הרבה לפנינו היא העורכת הכל כך רגישה שלה, המשוררת הנהדרת טל איפרגן, שכתבה עליה כך: "איריס הגיעה למִפתני עם אינסוף פרחים פואטיים. פרחי שירים נחשפים שדרשו מקום לצמיחה. ספרה המרהיב הוא זֵר צבעוני ומהודק, המזמין את הקורא להריח ולהשיל את העבר מתוך התבוננות מרהיבה ומלמדת, ולהוקיר על יְפי ההווה 'כנדיבות השמש, כנדיבות המים'. המשוררת, אשת מערות, (איזו הגדרה יפה, ר"י) יוצאת ללקט תבואה לנפש, שתשמש מזור ושובע גם בעיתות צינה. בעקבות עבודת הנפש שדורשת הכתיבה, היא מגלה את עוצמתה ואינה עוד אבודה. אולי רק כך ניתן 'לשכֵּך בכל היש'". מילים כדורבנות. לפעמים צריך למחוק את מה שלמדנו כדי להתחיל לכתוב, שפירושו לחיות אחרת.

כל שלמדתי, למחוק – זֵר פִּראי, איריס שפירא ילון, עורכת: טל איפרגן, מורתה הראשונה של הכותבת: שז עוז, ניקוד: גילת עירון-בהר, עיצוב כריכה: מאיה ויצמן, ציורים: סוּרֵן נֶרסיסיאן, הוצאת המחבֶּרֶת, 153 עמודים, 77 שקלים

בגלל המורכּבוּת, "בסוד החשמל", נעמי חשׁמונאי

הביקורת אהבה לאהוב את ספר השירים הראשון של נעמי חשמונאי "בסוד החשמל", ובעיקר אהבה לציין כי בשירתה ניכרת הסתימוּת של השיר החידתי מפעם, שמקורו במודרניזם העילי המוּכּר. אלא מאי, סתימוּת כשלעצמה בשיר איננה עֵרֶך אם היא אינה מלווה במורכבות מתמשמעת, וספר השירים של חשמונאי אכן מורכב ומתמשמע ולא סתם סתום שלא לצורך כמו ספר הביכורים שהוציאה בשעתה תמר רפאל בשם "שירי נסיגה", שלא היה טוב בעיניי.

אצל חשמונאי יש מורכבות אסוציאטיבית מרשימה שכֵּן מדברת אליי וכן מובנת לי. למשל הכּמיהה בשיר הזה הקרוי "אתה מחכה למשיח", הזורקת אותך ממקום למקום תוך ניגודיות מַתמדת, ציניות מחד גיסא, ורגישות מאידך גיסא:

"אתה מחכּה לְמשיח או לאבא שלך שיָמות, / כך אתה מכיר את העולם. / אתה אומר, / לא פגעה בי נשמה של אילן, / לא ראיתי שׁריקה, / לא אני, / שהייתי נפש במִרווח / בין המים לַסירה / בחלל שהוכן לי לנפילה, ידעתי: / אני אחיֶה / בְּקֶלע אור, / אני שהייתי ציפור / בין שדה לירח". הדוברת או הדובר בשיר כאן פונה לאיזה נמען שנמצא על קו פרשת המים או בצומת דרכים, או בין לבין ועליו להחליט. אולי ההכרעה תביא מזור, בינתיים קיימת כמיהה.

הייתי אומר כי חשמונאי הצעירה היא מן גרסה נשית ורגשית של המשורר יאיר הורביץ. השירים שלה נעים בתוך שדות סמנטיים של רע וטוב, אופל ואור, אל ושטן, תוך נגיעה במחוזות הילדוּת הקסמית החלומית. קדושת היופי היא גם ארוטית מאוד, אף כי נרמזת. אולי הרמז הארוטי חזק מן הדבר הבּרור.

יש אצלה כוח למילים, אבל היא גם מוּדעת לחולשה שלהן. מהי המילה "שמש", למשל, החוזרת בשירים, למול עוצמת השמש עצמה המחממת ומַפעימה. משורר עכשווי טוב המזכיר במעט את חשמונאי הוא נמרוד בּרקו. מעל הכול נראה כי שירת חשמונאי מבקשת את הטוב, תרה אחריו בעולם דרך הקרובים: בּנה, האהוב הנמען שלה, זה הפורע מחשבות, מניב מקורות בעוצמתו – משחרר, וגם האחות. בקיצור – הקרובים, מה שקרוב לבשר ובא במגע עם העולם ומשפיע.

יפים להלל הם שירי האחות בשער "אחותי הפלורסנטית", כותרת השער אף היא נושאת שדה סמנטי חידתי של חשמל. הנה שיר ללא שם קופּלֶטי, שתי שורות חופשיות בכל בּית, הפותח את השער: "הצער בא היום, הרוח מסובבת / הים בחדרים נוזל // אחות שלךְ היא שמש, תבוא בצוהריים / לראות שלא הלכת לעזאזל // הן נפשךְ קורֶצֶת / פושטת יד כמו סתָו // קורֵאת מיטת האש ההיא, לכי / לכי לישון עכשיו".

וזאת רק ההתחלה, בשיר הבא הדוברת מתארת לנו כבר יציאה ממצב נפשי קשה בעזרת האחות המְאירה. לשיר קוראים בשם היפה: "אחות שאישונֶיה": "פתאום / להיזכר / לשמוע / את קולו היחֵף / של אַב-דם // פתאום להיזכר / באחותי הפלורסֶנטית, / מהבהֶבֶת בחדר הסמוך // להיזכר פתאום בַּחיצון / לראות את כל המשפחות / המאושרות בַּטלסקופּים // שם בחללים / אחות גבישית ובוכייה / אחות שאישונֶיה בַּתקרה // אני סמויה, / גם מעצמי / אני אולי חשבתי להמריא / איתם, אבל בִּידֵי אוֹנים / וְאדירים נמשכתי חזרה / אולי זה לא / קרה בכלל / ואיך יודעים / כשהתעוררתי הם סיפרו לי שיצאתי כְּמו שבּת – / בַּכּוכבים".

בסוד החשמל, נעמי חשמונאי, עורך הספר: דורי מנור, עורכת הסדרה: לי ממן, ניקוד: חנן קפלן, הספר יצא לאור בסיוע מרכז הספר והספריות ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות. ספר זה ראה אור גם בסיוע מפעל הפיס לתרבות ולאמנות, פרדס הוצאה לאור, סדרת טקסטורה, 69 עמודים, 69 שקלים

בגלל הפּנימיוּת, "ציר זמן פנימי", אושרת יגיל

ראשית בהמלצה הזאת נדרש גילוי נאות אחד ענק. אני הוא אבי המשוררת הצעירה הזאת ולכן אינני אובּייקטיבי בכלל באשר אליה, אל שיריה ואל ספרה, ובכל זאת לא יכולתי לעמוד בפיתוי והחלטתי לכתוב עליו המלצה תוך אפיון השירים של אושרת כקריאת כיוון ודברים ששמעתי מאחרים על כתיבתה שנראים לי נכונים בהחלט.

שירי הספר "ציר זמן פנימי" נכתבו בתקופות שונות בחייה הקצרים של אושרת עד כה, החל מהשירות הלאומי ועד האזרחות. הם נותנים מקום לביטוי הרגשות והמחשבות של בחורה ישראלית צעירה באשר לעבָרָה ולעתידה המתהווה, ויש בהם מן המֵמד החלומי וההוזה, אך גם המתַקשר והמרגש. הייתי אומר כי השירים מתאפיינים במעין סוריאליזם אסוציאטיבי פרוע בתחביר ובתוכן.

ארבעה, ארבעה ירחים

אוויר, אוויר, לקחתי לריאותיי.
חשבתי, התבוננתי וראיתי למולי ארבּעה,
ארבּעה יְרֵחִים.
ארבעה עיגולים בּוערים
שמסתובבים סביבי,
שיוצרים, שעוצרים את נִשְׁמתי.
עוצרים ומַרפּים, עוצרים ומַרפּים עד שהֵם
לא יכולים, עד שהם לא יכולים.

הסופרת והעורכת לילי פרי, שאני מעריך מאוד את דעתה וטעמה הספרותי, אִפיינה יפה ובמדויק את שירֵי אושרת. היא קבעה, ורואים זאת בשיר המובא כאן, כי היא עובדת יפה עם תבנית החזרה לשם הדגשה והעצמת רגש, ממש כמו פסוקים במקרא שיש בהם חזרה או לשון נופל על לשון. האמצעי האמנותי הראשוני הזה, הבא לה באופן טבעי כל כך, מיטיב עם שיריה.

אחיה הקטן של אושרת, אור משה, בחור הוגֶה שאוהב עד מאוד פילוסופיה ומדע, צץ אף הוא עם הבחנה סוּפֶּר-מעניינת באשר לשירה הזאת. הוא קבע כי אצל אושרת יש משום המתיקוּת בשירים בצבע ובטעם, מתיקוּת סֶנסואלית שיש בה תמיד עוקץ מפתיע הצובט לך בלב. אני סבור שהוא צודק. הנה שיר שהקדישה לאִמהּ, דנה פלדמן יגיל, המדגים זאת יפה.

אישה על המים

לאימא שלי, תודה על הכול

אישה על המים,
היא בלי מעצורים.
היא תמיד מרחפת על גַחֲלֵי מרציפּן מתוק.
היא בעלת עינֵי ציורֵי גרעינֵי הפּסיפלורה הטרייה,
שנקטפה מול עינֵי הסערה.
פִּיהָ מלא בּקובּיות דבש עוקצני.
היא לופֶתֶת בידֵי המֶשי שלוש משאלות מבריקות מול כּדור עם כַּנְפֵי
הזכוכית מלַטְּפות לאור החמה היחידה.

אושרת פרסמה את שיריה עד כּה באתר לספרות "סלונט", בכתבי העת "יקוד" ו"עמדה". היא עוסקת ביומיום בחינוך לגיל הרך לבעלי צרכים מיוחדים, לצד קולנוע.

לבסוף אולי כדאי לציין את ייחודו הצורני של הספר הזה. הוא נראה כמַחְבֶּרֶת, אבל רק מסמן זאת ולא מַחְבֶּרֶת של ממש, עם שורות קוויות דקות, והשירים מובאים מנוקדים בכתב יד. אתם תקראו ותשפטו.

ציר זמן פנימי, אושרת יגיל, עורך: רן יגיל, ניקוד: יצחק רפפורט, ציור העטיפה: דנה פלדמן יגיל, עימוד ועיצוב העטיפה: יגאל ארקין. שלמי תודה לצדוק עלון על העזרה בהפקת הספר. הספר יצא לאור בסיוע קרן יהושע רבינוביץ לאמנות, תל אביב ובתמיכת משרד התרבות והספורט – מינהל התרבות. עמדה, 51 עמודים, 64 שקלים

שנה אזרחית טובה ושקטה לכל אוהבי השירה וקוראיה. מי ייתן ונקרא ספרי שירה יפים השנה: ספרי ביכורים וספרים של משוררים מנוסים וּותיקים.