close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חפיר אישי/ממואר

    יצחק גוילי | שירים | התפרסם ב - 02.05.22

    שיר זכרון וממואר קצר. יום הזיכרון תשפ"ב


    אף שעברו כמעט ארבעים שנה בלילות נטולי חסד מייסרת אותי אשמה על חייל שנהרג שעתיים אחרי שנפגשנו לראשונה בלא ששוחחנו אפילו פעם אחת, ואפילו את שמו אינני יודע, ואין כמו כתיבת העניין כדי קצת להיטהר.

    הרקע לדברים

    נטשנו את המאחז האחרון של צה"ל בביירות ממש ב-30 בספטמבר 1982.
    לאחר ארבעה חודשי לחימה עקובים מדם לשני הצדדים עזבנו אל קו קרוב אל גבול ישראל, והאש בלבנון פסקה לכמה שנים, תמה מלחמת לבנון הראשונה.

    המאחז היה סמוך לשדה התעופה בביירות במה שנקרא "פיתה סורית", שהיתה עמדה חשופה ובה עשרות חיילים ומשוריינים שלנו המוקפים רק בגבעת חול מלאכותית בגובה כשלושה מטרים, עבודת דחפורים, ללא שום הגנה או תנועה קדימה זולת ירי אקראי לעבר שכונות ביירות הסמוכות ממקלעים כבדים, ירי ללא שום תוחלת, ערפאת ואנשיו עזבו לתוניס חודש קודם באוגוסט 82, ואחרי הטבח הנורא בסברה ושתילה באמצע ספטמבר 82 שאותו ביצעו בני בריתנו הנוצרים, היו מפקדי הצבא מזועזעים וזהירים, בייחוד לאור המחאה העצומה בישראל מהטבח.
    היינו די לבד חשופים ומבוהלים, ניצבים מול עיר דמים ששנאה אותנו ואשר נוהלה ע"י הצבא הסורי ונאמניו וכל מעייניהם היה להקיז בזעם דם ישראלי עד יום ההסדר, נקם ושילם על השמדת מעוזי הפלשתינים והסורים בלבנון- נהרגו להם בארבעת חודשי הקרבות רבבת חיילים, הופסק האיום הנורא על יישובי צפון הארץ, ובימי ההמתנה להסדר יושבי המאחז היינו מטרה די קלה.

    הזיכרון

    להפגזות הארטילריה הסורית בביירות על המאחז שלנו לא היו סדרים, אנחנו היינו חשופים ועומדים במקום ובעצם היזמנו עלינו ירי מתותחים סוריים מרוחקים.
    ‏לפעמים ההפגזות באו בסדר מסויים, לפעמים היו מטפטפות כך סתם ברווחי זמן, וכך גם בחלומותיי הן מופיעות עד היום הזה.
    ‏קצין ארטילריה סורי חשב לעצמו, תן להם לחשוב שנגמר, שייצאו היהודים מהחורים ונרביץ, ‏ואם לא טיווחנו אותו חזרה במהירות בארטילריה משלנו או על ידי חיל האוויר, הוא היה משחרר לעברנו שלישיית פגזים נוספת, אשר לרוב לא פגעה בעמדה, ואם כן, לרוב רק במשוריינים או ציוד, כי אנו החיילים נסנו בבהלה עם שמיעת השריקה של הפגזים לשורת חפירים אישיים שנחפרו לשם כך בפאתי העמדה, אך אם היה לו מזל ושריקת הפגז לא נשמעה היטב ומראש, ולא הספקנו לרוץ אל החפירים, חטפנו אבדות ומראות זוועה איומים שלא אתאר כאן.
    הרעש של נפילת הפגזים היה נורא ואיום, מחריש אוזניים בפועל לשעות או ימים ממש, והיה מזעזע אותנו כמה הפגזים נפלו קרוב אל החפירים שהיו למעשה בורות בעומק שני מטר וברוחב מטר ויכלו להכיל חייל מבוהל או שניים.

    בפעם אחת רעה הזכורה לי עד חלחלה, חייל שלנו נפגע ישירות מפגז, ומיד כשההפגזה חדלה הגיע קצין רבנות שהיה אחראי לפינוי החללים, וכולנו יצאנו מכוסים עפר מהחפירים האישיים, כי הפגזים נפלו קרוב ממש.
    הקצין אסף במהירות את גופת החייל האומלל לרכב, מילא טופס, וניגש לשאול אותנו משהו.
    חבריי שהיו עדיין מזועזעים שתקו ובכך הכריחו אותי לענות לו.
    הוא שאל מה קרה, ואני עניתי, שהוא פשוט תעה בכיוון הריצה, כי היה חדש, נבהל מהרעש וחטף.
    היה זה חייל שהגיע לעמדה קצת לפני כן, אף אחד לא טרח להסביר לו מה קורה, כולנו היינו שבורים ומבוהלים מידי.
    עד היום מייסר אותי שלא עברו מבואו אלינו לעמדה לא יותר משעתיים וכבר נהרג, ואפילו את שמו לא ידענו, זוכר רק שפניו היו יפות ומלאות חיוך קבוע, משקפיי קרן שחורות ועבות ומכוסות אבק מהנסיעה לעמדה ולראשו חבש כיפה סרוגה.

    הוא היה איש חימוש ובחור דתי, כמוני אז, ועל כן ניסה לקשור איתי שיחה על מועדי תפילות ומניין, אני הייתי שקוע במשהו אחר והתעלמתי, ואז באה השריקה הידועה ופיצוץ איום, אנחנו נסנו לחפיר לקראת הפיצוץ הצפוי, והוא היה מופתע ונבוך ועלה בסערה נוראה השמיימה.

    זוכר שהייתי מותש מצער על חברים שהלכו מאתנו בקרבות קודם לכן, ועל כן נמנעתי מלדעת פרטים אודותיו, ואף שעברו כמעט ארבעים שנה עדיין מלא חרטה על כך שלא נעניתי לו, ודמעה נחנקת בגרוני כשנזכר בו.

    ויש והדמעה נחושה וזולגת מהעין כמו ברגע הזה.

    דמעות על דרך

    בַּדֶּרֶךְ לִפְגִישַׁת בֹּקֶר דְּחוּפָה בְּתֵל אָבִיב
    נוֹסֵעַ בָּרַכֶּבֶת כִּי פְּקָקִים שֶׁל יוֹם רִאשׁוֹן,
    הַלֵּב מִתְרַחֵב מוּל חֲבוּרַת חַיָּלִים קְרָבִיִּים יְרֻקִּים
    צוֹהֲלִים לַמִּפְגָּשׁ שֶׁלָּהֶם,
    מִתְקוֹטְטִים קַלּוֹת,
    קְרִיאוֹת חֵן וְגִיל,
    כְּמוֹ שֶׁהָיִינוּ אָז, לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לְבֵּירוּת,
    לִפְנֵי הַשֶּׁבֶר הַגָּדוֹל,
    דְּמָעוֹת בַּגָּרוֹן,
    וְלֵךְ תַּסְבִּיר,
    הֲרֵי לְעַצְמְךָ אֲפִלּוּ,
    אַתָּה לֹא יָכוֹל לְהַסְבִּיר.

    סרט תעודה

    סֶרֶט תְּעוּדָה עַל לְבָנוֹן בַּטֵּלֵוִיזְיָה,
    וַאֲנִי שֶׁלֹּא יָכוֹל לִצְפּוֹת
    מִבְּלִי לַחֲשֹׁב
    עַל אֵלֶּה שֶׁאִבַּדְנוּ בָּאָרֶץ הָרָעָה הַזֹּאת,
    כְּאִלּוּ-עָסוּק בֵּין הַכִּיּוֹר לָאָרוֹן
    וּדְמָעוֹת מְצִיפוֹת אֶת הַגָּרוֹן,
    וְהַיֶּלֶד שֶׁלִּי הַמֶּטֶר תִּשְׁעִים הַחַיְּכָן,
    עִם הַכּוֹבַע-טֶמְבֵּל מֵהַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
    שֶׁרק אֶתְמוֹל רָצָה בַּמְבָּה כָּל הַזְּמַן,
    וַעֲדַיִן מְמַלֵּא לִיבִּי בְּחִיּוּךְ כְּאִלּוּ הָעוֹלָם מֻשְׁלָם,
    נִגַּשׁ אֵלַי מְחַבֵּק וְאוֹמֵר:
    "תֵּרָגַע אַבָּא"
    וּמַעֲבִיר תַּחֲנָה,
    וַאֲנִי לוֹקֵחַ נְשִׁימָה עֲמֻקָּה.

    יצחק גוילי

    יצחק גוילי יליד 64 , הוא רואה חשבון, איש פיננסים ונדל"ן, בנעוריו היה תלמיד ישיבה אדוק, לחם בלבנון 1982 והשפעת אלה ניכרת בשיריו. מפרסם שירים שזוכים לאהדה במוספי שירה בעיתונים וברשת, ספר ביכוריו ״ספק חשכה״ יצא ב-2019, והוא מצוי בהכנת ספר נוסף המתוכנן לשנה זאת.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 1

    תגובות


    3 תגובות על “חפיר אישי/ממואר”

    1. יצחק גוילי הגיב:

      תודה חברי היקר
      שמח שדייקתי לרגשותיך

    2. צדוק עלון הגיב:

      דברים שנכתבים בדמע עין – סגולה מיוחדת בהם.
      צדוק

    3. Doron Weisbarth הגיב:

      Thank you for sharing of yoursel and your writnigs. It's hard to believe that 40 years past.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.


    כתבות נקראות

    פולני טוב

    שי מרקוביץ'
    מיהו ויטולד פילצקי, האיש היחיד שהתנדב להיכלא באושוויץ על מנת לספר...

    קָשֶׁה לְהַסְתִּיר כְּנָפַיִם / לֵיל מְנוּחָה

    עדינה בן חנן
    קָשֶׁה לְהַסְתִּיר כְּנָפַיִם   קָשֶׁה לְהַסְתִּיר כְּנָפַיִם גַּם מִתַּחַת לַשִּׁכְמִיָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁאֶפְשָׁר...

    נעים להכיר, אמנה עריאן

    מערכת סלונט
    אמנה עריאן, בת 21, מהיישוב הערבי בענה שבגליל. סטודנטית לספרות עברית...
    דילוג לתוכן