close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • חלום על ילד עובד

    יצחק מלר | סיפורים | התפרסם ב - 02.05.22

    הוא חלם בהקיץ בדל מחשבה הזויה או שמא נאמר שעלתה בזיכרונו הזיה מחשבתית באותה שעת בוקר מאוחרת. הזקן ישב בכבדות נינוחה על כורסת חצר מרופדת בגינה ערומה של סתיו מאחורי בית כחול חיוור; לראשו כובע ירקרק דהוי, על אפו משקפי קריאה, זוג אחד מתוך שלושה בתשעים שקל ובפיו מקטרת עשנה. ממעל נחו שמים מעוננים ומשני צדדיו שולחנות חצר עליהם רבצו באי-סדר קרוב ונגיש, כוס קפה שחור מבושל בפינג'אן עתיק, בקבוק בירה ריק, מאפרה, קופסאות גפרורים, כלי ניקוי למקטרות, חפיסת טבק אמפורה אדומה, ספר קריאה ועיתון יומי ועוד מיני פירורים של יום יום. כפות רגליו נחו על כיסא מרופד ומוגבה ממול לכורסא בבחינת אביזר להקטנת נפיחות בצקתית של זוג רגליים ותיקות שמסתמי הוורידים שלהן ידעו ימים טובים יותר, ופחות כחולים מגודש דם.

    הזקן סיים זה עתה קריאת דבר מה ארוך בעיתון היומי, כתבה על אנשים צעירים עובדים וכאלה שאינם עובדים, כאלה שמתפרנסים ומפרנסים וכאלה שעובדים למען רעיון מפרנס. הוא הניח את העיתון על השולחנון שלידו, לגם מכוס הקפה והמשיך לעשן את מקטרתו התשושה תוך עצימת עיניו ותקיעת מבטם העיוור מול הקיר הכחול של ביתו… מבט שהפך לחלום על זיכרון מימי ילדותו בשכונת שיכונים טוריים בשוליים של העיר הגדולה.

    "הוא ראה בבהירות ילד בכיתה ח', חודשים אחדים לפני בר המצווה שלו, מתכונן לחופש הגדול שעומד בפתח. זו השנה השנייה שהוא חולם על העבודה בחופש הגדול. לפי זיכרונו, לעבוד בחופש הגדול בשני החודשים החמים של יולי-אוגוסט, היה משאת נפש מקובלת בקרב חלק מבני גילו באותה שכונה של משפחות העשירון הרביעי או החמישי, מה שמורכב מאבות בעלי צווארון  כחול עד שחור ואימהות עקרות בית שעוסקות בהא ודע מן הצד. הפעם הוא התקבל לעבודה בגינון במחלקה (של העירייה) שעוסקת בתחזוקת גנים ציבוריים. הוא ציפה לעבודה הזאת בכיליון עיניים, היה בטוח שייהנה ודמיין היטב את התמורה הכספית ופירותיה. ההורים לא יטרידו אותו כי היו עסוקים בהתפרנסות והכנת כסף לחגיגת בר המצווה שצפויה בסתיו וגם טיפול באחיו התינוק. המחשבה על עצמאות הגוף והנפש וחופש מהלחץ ההורי מילאה את ליבו שמחה מהולה ביותר מקורטוב של תחושת חירות בנוסח יציאת מצרים פרטית. בחינות השליש האחרון והתעודה לא טרדו את מוחו כי היה תלמיד חרוץ ומוכשר מימים ימימה.

    ביום הראשון של החופש הגדול, הראשון בחודש יולי, שהיה גם היום הראשון לעבודה הוא התעורר בעצמו ללא עזרת אחרים ובגיבוי של שעון מעורר, בשעה רבע לשש לפנות בוקר. אחרי ביצוע מהיר של מטלות הסניטציה הבורגניות המקובלות, שתה כוס קפה שחור (הזקן נזכר שכבר אז השחור הזה היה חביב עליו) תוך כדי הכנת הסנדוויץ' (שניים גדולים, עבים ומשביעים) האהוב עליו. בין שתי פרוסות עבות של לחם אחיד שחור הונחו בקפידה השכבות הבאות בסדר מופתי זו על גבי זו: גבינה לבנה פשוטה, פרוסות בצל לבן מומלחות, פרוסות עגבנייה זרועות בפלפל שחור גרוס ופרוסה של גבינה צהובה פשוטה. זו הייתה התבנית הבסיסית ההכרחית של הכריך המסורתי הזה. מידי פעם, לפי המצאי במקרר, היו משתחלות לתוכו או לצידו של הסנדוויץ': מלפפון חמוץ או פיסות אנשובי או חתכי ביצה קשה או חביתה, לסירוגין. שני הסנדוויצ'ים נעטפו בנייר עיתון של אתמול והונחו בתרמילצ'יק קטן שהכיל גם פרי לפי המצאי ובקבוק מים גדול מזכוכית, כובע ולפעמים ספר כיס לעת צרה או הפסקה. בארנק כיס קטן נחו בשקט הפרוטות של כרטיסי הנסיעה באוטובוס הלוך וחזור ועוד כמה גרושים לשעת חירום.  בגדי העבודה היו קבועים: חולצת משבצות עם שרוולים ארוכים, מכנסי חאקי קצרים עם חגורה חומה וסנדלים קלאסיים על פי האופנה החלוצית דאז. הילד הזה מעולם לא לבש גופיות או צעיפים וזה נשאר כך עד היום בו אותו הזקן הזה בהקיץ את שהזה. ההורים העסוקים לא התערבו בפעולותיו ובשעה רבע לשבע הוא שעט לעבר תחנת האוטובוס ובשעה שבע אפס אפס וכמה דקות הוא הגיע לגן הציבורי שבו נועד לעבוד בימים הקרובים.

    שם הוא פגש את יתר הפועלים ובראשם את מנהל העבודה המבוגר. הפועלים היו גברים צעירים אחרי שירות צבאי שהיו בתחילת הקריירה הפועלית שלהם כעובדי עירייה על תקן מקום עבודה זמני שייהפך לקבוע אם לא יהיו תקלות בדרך הנכספת אל הקביעות עד הפנסיה, משאת נפשו של כל בעל בעמיו באותם ימים רחוקים לפני המודרנה התזזיתית של היום. הוא היה הינוקא, תלמיד בית ספר יסודי שבא לעבוד בתקופת החופש הגדול, אובייקט לטיפוח והחדרת חינוך טוב מצידם של הבוגרים ממנו. חוץ ממנהל העבודה המבוגר ובעל המשפחה, היתר היו ברובם רווקים או מאורסים רחמנא ליצלן. הם היו ערב רב של אזרחים מכול גווני הקשת האנושית הישראלית. היו ביניהם  נציגים של כול העדות והשבטים, עם ובלי כיפות כאלה ואחרות, עם תרמילים שהכילו מזונות בשלל טעמים. כולם עבדו ועבדו קשה בחום יולי אוגוסט במזג חיים בוטח, מעשבים, מנכשים, מנקים ומטפחים את השיחים והעצים, משקים ומתקנים צינורות פצועים ממקורי ציפורים ומשיני מכרסמים של לילה. הילד הקשיב בשקיקה לשיחות הבוגרים בהפסקות הבוקר והצוהריים. הם נהנו לשמוע את שאלותיו הבתוליות של הפועל הקטן ומידי פעם אף תהו עליהן אך תמיד נהנו להשמיע באוזניו את משנתם. מידי פעם כיבדו אותו בדברי מאכל ומתיקה ממרכולתם וכך התוודע לטעמים שלא היו שגורים בביתו.

    בכל יום בשעה ארבע ושלושים הם היו אוספים את כלי העבודה לתוך מכלים, מיישרים את מדיהם המיוזעים ופונים כל אחד לדרכו. הילד היה עולה על האוטובוס ושב לביתו שמח וטוב לב. בהגיעו לבית היה מקבל ארוחת ארבע קלה מהאימא ומיד אץ רץ החוצה כדי לשחק כדורגל עם חבריו בני גילו או ללכת איתם לרחצה בים, מרחק הליכה של עשר דקות מהשכונה, שם התנהלו טורנירים של מטקות עד חשכה… וכך חוזר חלילה במשך שמונה שבועות ארוכים מתישים ומהנים. הבילויים של ילדות התרחשו בערבי שישי ובשבתות ורובם ככולם היו מוקדשים לפעילות ספורטיבית על שפת הים התיכון. פעם בשבוע קיבל דמי כיס על החשבון, של המשכורות שיגיעו, ואז פנו הוא וחבריו בהליכה רגלית כדי להתפלח לסרט הרפתקאות בקולנוע דן ברחוב הירקון ולזלילת מנה פלאפל בשוק בצלאל המיתולוגי.

    הטקס הפולחני הזה חזר על עצמו מידי קיץ, מידי חופש גדול, עד לסיום בית הספר התיכון. המשכורות שוכנו בקופות חיסכון שנוהלו על ידי ההורים. הכסף שימש בעיקר לקניית ספרים ובהמשך עזר במעט במימון הלימודים באוניברסיטה אליה הגיע בגיל שמונה עשרה פחות חודש אחרי התקבלותו לעתודה האקדמית הצבאית. הטקס הפולחני הזה היה הבסיס החוזר ביתר שאת בעת שעבד לפרנסתו ולמימון לימודיו בתקופה הסטודנטיאלית שלו… ועל היתר יסופר בכתבי ההיסטוריה של הילד, הפועל הצעיר, הסטודנט, הקצין והאיש הבוגר שהפך להיות, עד זקנתו בעת שעכוזו רבץ על אותה כורסה ומוחו קדח והזה את אותו הזיכרון…"

    הזקן התעורר מהחלום שסיפר לעצמו, התרומם מהכורסה, שמט את המקטרת שכבתה לתוך כף ידו הימנית, והחל מהלך מפה לשם בחצר האחורית. הוא הצית מחדש את המקטרת ושאף את העשן מלוא ריאותיו ואז נעצר מול עץ תאנה קשיש בין שיחי בוגנוויליאה סבוכים. שם הוא נעץ את מבטו המשתאה בזוג בולבולים עמלני שאסף גרגרים לתוך קן והאכיל צמד גוזלים תוך השמעת קונצרט של צוהריים. הוא נזכר בכתבה שקרא בעיתון ושאל את עצמו במבוכת מה "האם אותו ילד עובד שהיה באותם ימים רחוקים ידע את המושג 'תורתם אומנותם'?"…

    יצחק מלר

    בן 72; בעבר, מייסד ומנהל היחידה הארצית לאורתופדיה אונקולוגית במרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי (כירורגיה של סרטן); מסיים בימים אלה כתיבת דוקטורט על "טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק" במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב; מתגורר במיתר שבנגב. ספר שיריו “לראות שקופים בָּעין” ראה אור בהוצאת עמדה (2021).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    חבורת שלולית מציגה קברט סאטירי בחריפות מעודנת

    מערכת סלונט
    לא רק שר החינוך רפי פרץ, גם רפי זליג וחבריו יספרו...

    עטופים בכאב – שירים מִדפּים קרועים

    הרצל חקק
    האבן עדין זועקת מָה יָדְעוּ הָאֲבָנִים עֵת שֶׁמֶשׁאָבְדָה, אֵיךְ בָּנוּ בַּיִת...

    המומלצים של נובמבר 2019

    מערכת סלונט
    "ילדה רעה" | נעמי לויצקי | הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים...
    דילוג לתוכן