יאיר ניצני, כפסע מהשיגעון. יצירה עברית, 2025, 232 ע'

מסגרת לא ברורה אבל הומור ברור

המחבר, יאיר ניצני, ואולי גם גיא בן נון, העורך האחראי של ההוצאה לאור, יצירה עברית, ואולי גם יעל ינאי, העורכת של הספר, ואולי גורמים אחרים המצוינים כאן בפתיחת הספר – טורחים להאיר את עיני הקורא הפותח ומעיין, הרוכש האפשרי של הספר, מה לפניו.
באותיות של קידוש לבנה, מייד לאחר עמוד השער, מאיר מי מהגורמים המצוינים כאן את עיני הקורא בפסקה פותחת שזו לשונה – "אחרי 35 שנות נישואים וגידול 3 בנות / יאיר ניצני מגיש לכם את התחקיר/הדוח השלם / לענייני נישואים, הורות ותחזוקת המשפחה המורחבת." מייד אחריה, באותיות קטנות יותר, עוד ארבע פסקאות קצרות מאוד, וזו לשון הפסקה הרביעית – "יאיר ניצני, זה אני, מייעץ לכם, אבל ממש לא לוקח אחריות." סוף ציטוט.
מפתיחה משעשעת זו משתמע כי המחבר היועץ לא מציין באילו מדים, תחת איזו גלימה, הוא עומד (או יושב) לייעץ לקורא, ייעוץ בעירבון מוגבל. ההומור קיים, אבל המסגרת בה הוא יפעל לא מצוינת בכוונה.
משמע כי הנושא מובהר היטב לקורא בצורה אירונית – זהו היומיום של המשפחה. אבל המסגרת בה הוא מוצג לא מובהרת – האם זה מקבץ מסות, או קובץ הגיגי לב של המחבר, או פיליטונים של סטנדאפיסט, או פיליטונים ספרותיים? האם ההסתכלות שלו היא פוליטית, חברתית, או פסיכולוגית, או שילוב של כל אלה או של חלקם? דבר אחד ברור – כל שכאן או כמעט הכול כתוב מתוך הומור.
לכן, את ההסתכלות על קובץ זה כדאי להתחיל בהומור וגם להבהיר מהו הומור.
הומור
מקור המושג הומור הוא יוונית ומשמעות המלה הבסיסית היא – נוזל. תפישת המושג הומור כצחוק מקורה בהשקפתו של היפוקרטס, הוגה דעות יווני בן המאה החמישית והמאה הרביעית לפני הספירה. לא מעט מתפישתו של היפוקרטס שרדה עד היום. כך הוא מוכר כאבי שבועת הרופאים, שבועת היפוקרטס.
מקור הבנת ההומור כסוג של נוזל גם הוא חלק מהשקפתו של היפוקרטס. היפוקרטס מרחיב ומפתח את ההשקפה היוונית כי ארבעה נוזלים (שהפכו ארבע "ליחות" בלשון ימי הביניים העברית) הם שקובעים את הטיפולוגיה האנושית, את הטיפוסים האנושיים. משמע, ישנם ארבעה טיפוסי בני אדם, שבכל אחד מהם בולט אחד מארבעת הנוזלים: כאלה שהם בעיקר בעלי ליחה שחורה, שהפכה בשפה העברית – למרה שחורה (ואכן, גם מרה היא נוזל בגוף כמו ליחה), בעלי ליחה צהובה, בעלי ליחה לבנה ובעלי ליחה אדומה. ביסוד האסכולה של היפוקרטס התפישה כי ביסודה של כל מחלה עומד חוסר איזון של ארבע הליחות בגוף האדם, הפרשות שברגיל תמצאנה מאוזנות באופן טבעי באופן פרופורציונלי.
וכך, בעלי ההומור מתארים סוג מסוים של הפרעת איזון בין הנוזלים שקובעים את ההתנהגות האנושית. כך, בעלי ההומור הם בעלי הליחה או המרה האדומה. הם הטיפוס האנושי שראיית העולם שלו היא צחוק – מתוך טוב לב או מתוך לעג. הם מראים מתוך צחוק מה קורה אצל בני אדם כשמופר אצלם היחס בין ארבעת הנוזלים. בעלי "חוש ההומור" הם אלה היודעים לתאר, מתוך צחוק מה קורה כשבני אדם סביבם הם נלעגים, מצחיקים.
ספרות היא מקבץ מצטבר של ז'אנרים ספרותיים; ז'אנרים בעברית משמעם – סוגות. בין הסוגות ההומוריסטיות, מעוררות הצחוק, קודם כל הקומדיה, וגם פיליטון, גרוטסקה, בורלסקה ועוד. אלה סוגות שחלקן ארוכות יותר וחלקן קצרות, חלקן במחזה וחלקן בסיפורת, חלקן דמיוניות וחלקן צמודות מציאות.
זו כתיבתו של יאיר ניצני – מקבץ של תיאורים קצרים, צמודי מציאות. הסוגה הקרובה ביותר לתאר כתיבה זו היא הפיליטון, שיכול להתקיים ככתבה עיתונאית קצרה, ויכול להתקיים גם כהופעה קומית על במה. יאיר ניצני הוא בעל חוש הומור, ויוצר בכתיבתו קודם כל מתח אירוני או פער מצחיק בין הנכתב בגלוי לבין המשתמע הסמוי, בין המוצהר בכתיבה לבין המרומז ממנה.
הקובץ ועטיפתו – היומיום בכל הדרו
בספר כמה עשרות יחידות בודדות, כמה עשרות פיליטונים. מקור המושג פיליטון הוא צרפתי. Papier – והמלה פיליטון היא הקטנה של המלה דף, משמע – דף קטן. במאה ה-19 בעיתונות נוצר מדור קומי – פיליטון – במשמעות של דף קטן, במשמעות של בצידי דף העיתון או במשמעות של בנוסף לדף העיתון – של התייחסות קצרה, משעשעת ומבקרת לתופעה מציאותית.
לפני הבאת דוגמאות מתוך כמה יחידות כאלה, של פיליטונים שבין כתיבה ספרותית לכתיבה עיתונאית, כדאי להתייחס אל העטיפה המעניינת העוטפת קובץ פיליטונים זה.
על העטיפה צילום צבעוני של יאיר ניצני, עטוי חולצה לבנה וחלק עליון של חליפת תכלת, כשהוא עונד בשתי ידיו עניבת פרפר. משמע, הוא מצולם כשהוא לבוש נאה לקראת הופעה בציבור. את זאת הוא עושה, כשהוא מחייך חיוך מוזר, ומבטו מוטה בצורה קיצונית אל הצד.
בלשון הומוריסטית אפשר לומר כי האמן מעמיד את עצמו בחזית הכתוב בספר, מציג את עצמו במלוא הדרו, כאומר – הנני, קבלו אותי במלוא הדרי. כאומר, אני, המוצג כאן על העטיפה, גם מציג את עצמי בטקסטים עצמם. בפיליטונים עצמם אני הוא הגיבור, המחייך, גלוי ובה בעת גם מסתורי משהו. זהו עיצוב עטיפה המבוסס על הבנה, כי הקורא האפשרי לספר, מכיר את דמותו של יאיר ניצני. מכאן המשתמע כי הספר נכתב אל קורא ההווה, זה המכיר את הכותב ואת המציאות שאליה מתייחס הכותב. משמע, כבר מן העטיפה מובן כי הכותב מתאר הווה ופונה בהווה אל הקוראים של ההווה. תפישה כזו עשויה לעורר שאלת רקע – האם הכותב חושב על השתנות בעתיד? האם הוא חושב שכתיבתו תתקיים גם לגבי קורואים בעתיד רחוק או עתיד קרוב? או בלשון קומית ניתן לנסח שאלה זו כך: אולי המחבר חושב שבמהדורות הרבות הבאות של הקובץ, כשהמחבר יזדקן והקוראים ישתנו, תוחלף העטיפה? אולי?
פיליטון
כאמור, הספר כולו הוא קובץ של כמה עשרות פיליטונים. מהם קצרים מאוד, בני כמה מאות מילים, מהם קצת יותר ארוכים, ומגיעים לכדי אלף מילים. לסיפור של ממש לא מגיע אף אחד מהפיליטונים, ולמען הדיוק – לא שואף להגיע. עם זאת, המציאות של היוצר הכותב משתקפת בהם – בחלקם השתקפות מפורטת יותר, ובחלקם מפורטת פחות. יאיר ניצני מעוניין שהקורא יכיר את המציאות הנדונה בכתיבתו וכן יכיר את נוכחות דמות הכותב כדמות ברורה העומדת מאחורי הכתיבה. ובעירבון מוגבל, יש כאן מעין אוטוביוגרפיה. אשתו, בנותיו, הרגלי חייו חוזרים ונשנים כאן במרבית הפיליטונים. זוהי פנייה ישירה של כותב אמיתי, לא דמיוני, אל הקורא. זהו סוג של גילוי לב של הכותב. גילוי לב זה הוא חלק מהטכניקה של הפנייה האירונית, הקומית, אל הקורא, בכך שהוא הופך את הקומי לאמין, למבוסס.
כל זאת, מחד גיסא, כפי שאומרים בעברית ארמית יפה. אבל מאידך גיסא… מאידך גיסא, אין כאן עלילה ספרותית של ממש. הבדיחה, האנקדוטה – הם הבסיס הרטורי של הכותב, שהוא מעין קומיקאי העומד ומדבר במציאות הבדויה, בה הוא פונה אל קוראו. ולכן, היחידה הבסיסית של הפיליטונים שלפנינו היא הבדיחה. כך בפיליטונים כולם. מובן שהדבר בולט יותר בקצרים שבהם. הנה דוגמא מאחד הקצרים ביותר, "התינוקת בת שש-עשרה", הממוקם בעמודים 98 ו-99. בפיליטון קצר מאוד זה, מודגם ומומחש מה שנכתב כאן.
כך נפתח הפיליטון: "מקובל שהורים מציידים את בנותיהם בתובנות שילוו אותן בהמשך חייהן. לכבוד גיל 16 אספתי לביתי 16 קלישאות משומשות, עם הסבר קצר בצידן." (98). כתיבת המספרים בספרות ולא במילים לכאורה שולית אבל בולטת. בולטת גם משום שהכותרת נושאת את הציון שש-עשרה במילים, אבל כשהוא מציין מספר גיל זה בפתיחה הקצרה של הטקסט הקצר, הוא חוזר על המספר פעמיים, ופעמיים הוא מציין אותו בספרות. בטקסט ספרותי לא מקובל לרשום מספר בספרות אלא במילים. אולי בעצם הכתיבה בספרות, במספרים, רוצה ניצני לומר כי זו אינה ספרות יפה. אולי.
אירוניה ברורה נמצאת בעצם הפתיחה גם כשהוא מציין כי מה שהוא רוצה להביא בפני בתו הוא "קלישאה שחוקה". וכך הוא יוצר במשפט הפתיחה ניגוד קומי – ניגוד בין הצורך להביא אמיתות בפני בתו, כשהיא חוגגת גיל חשוב בחייה לבין הבנתו כי אמיתות אלה הן "קלישאות שחוקות." בעצם, בהביאו "אמיתות" אלה, לא לבתו אלא לקורא הטקסט באשר הוא, הוא לועג לעצמו ולעצם הצורך שלו להביא בפני בתו אמיתות שהן גם קלישאות. בכך שטקסט זה לא נשאר במגירה (המגירה של האב או המגירה של הבת), אלא הופך להיות טקסט הפונה אל קוראו, בא יאיר ניצני לומר לקורא – צריך לנער את האבק מעל קלישאות, וכך גם להעמיד אותן, העמדה קומית, במקומן, וגם לראות אם יש בהן מיטב חכם כלשהו.
מייד לאחר הפתיח הקצר שהובא כאן, מביא ניצני חמש-עשרה תובנות ממוספרות בחמש-עשרה פסקאות קצרות. כדוגמא מצוינת לאופי הטקסט שלו, אפשר מייד להסתכל בתובנה החמש-עשרה, התובנה האחרונה, וזו לשונה: "15. כפי שבוודאי שמת לב, הבטחתי לך 16 עצות וסיפקתי רק 15. המסקנה היא שאת לא צריכה להאמין להבטחות, גם אם הן באות מהקרובים אליך ביותר." זוהי אוטו-אירוניה, ביקורת קלה שהכותב מפנה גם אל עצמו. בהביאו ביקורת עצמית זו בתובנה המסכמת, תובנה חמש עשרה, הוא מעמיד את שאר התובנות הקודמות בעירבון מוגבל. בכך יוצר אפשרות לקבל את התובנות הקודמות כאמינות יותר, ומעוררות בקורא פחות התנגדות לקבל אותן. כלומר, הכותב אומר לקורא כי למרות שאפשר למתוח ביקורת רבה על תובנות אלה, אפשר לקבל אתן חלקית, ללמוד מהן משהו.
ועוד תובנה עניינית שאפשר לגזור מתוך טקסט קצר זה, דווקא משום שהוא כל כך קצר, ומורכב משש עשרה יחידות – יחידת המבוא ועוד חמש-עשרה יחידות-תובנות. זו התובנה כי אין בו התחייבות לרצף. הוא יכול לעבור מבדיחה אחת לשנייה, גם אם אין קשר, גם לא קשר של ניגוד, בין הבדיחות. הנה הפתיחה – יחידה תובנה אחת ויחידה תובנה שתים: "1. הסתכלי תמיד על חצי הכוס המלאה. אם מדובר באלכוהול, את בהחלט יכולה להסתפק בחצי כוס. 2. תקשיבי תמיד להמית הלב, בתנאי שאת רופאה קרדיולוגית או מצנתרת. אם לא, תקשיבי תמיד להורים שלך."
הנה חוסר הרצף. התובנה-הבדיחה הראשונה היא חיבור אירוני בין הפתגם של חצי הכוס המלאה לבין ההזהרה משתיית יתר של אלכוהול – שני נושאים, שכל אחד מהם הוא חכמה יומיומית, אך בין שתיהן אין כל קשר. התובנה-הבדיחה השנייה, גם היא חיבור אירוני בין אמירה פיוטית שעניינה הלב, המייתו והקשבה לה, לבין החינוך המשפחתי . חיבור אירוני בין החינוך להקשבה להורים, לבין הצורך בהקשבה לעצמי, משמע – הקשבה ללב ולהמייתו.
הזדקנות והומור
הכתיבה של יאיר היא עיתונאית. ובכך, כפי שכבר הובהר כאן היא פנייה אל קהל מוגדר. בכך הכתיבה כאן היא בעיקר אל בני גילו וגם אל מבוגרים יותר. צעירים כמעט לא נוכחים בפניית כתיבתו אל קהל היעד הדמיוני. הוא לא פונה אליהם. אפשר להסביר זאת בכך שכתיבתו מתבססת על ניסיון חייו. היא לא פונה אל צעירים מאוד, שעדיין לא הגיעו אל ניסיון חיים כזה.
בכך הוא לא מתהדר בעצמו, אבל ממש לא מסתיר את עצמו, על חולשות מסוימות, אתן הוא מתמודד בכתיבה ההומוריסטית שלו. אפשר כך לסכם את נוכחות הכותב בכתיבתו – זו כתיבה על אקטואליה ועל החיים כולם – פוליטיקה, חברה וקיומיות: הכותב הוא מעין "יועץ עליון" המציע לקורא ייעוץ לעתיד על סמך ניסיון מצטבר אישי וחברתי, שהוא, כמובן עבר. ניסיון שחייב להיות בצורה כלשהי גם אצל הקורא האפשרי. זהו ניסיון הנרכש בהזדקנות. כאמור, נוכחות ניסיון חייו ניכרת כבר מהעטיפה עצמה, משער הספר, שעליו צילום שלו, עוטה עניבת פרפר. אגב, כל מי שיחפש את יאיר ניצני בוויקיפדיה, ימצא בקלות צילום זה שלו.
ההזדקנות ניכרת בקובץ זה. היא ניכרת בסדר המאמרים, בהם "ההתבגרות", ההזדקנות, הולכת ונעשית נוכחת בסדר הטקסטים. וכך, היא ניכרת מאוד בטקסטים האחרונים בקובץ, אלה טקסטים שכבר אינם פיליטונים, אם כי ראייה הומוריסטית קיימת בהם, לצד הזקנה והמוות הנוכחים בהם. ברור שזו קודם כל חוויה אישית של הכותב, והכתיבה הקומית היא דרכו להתמודד אתה, כמו שהיא דרכו להתמודד עם בעיות אנושיות-אישיות רבות אחרות שלו. הוא לא מסתיר זאת כלל מהקורא, וזה אחד הכוחות שהוא מגלה בהם, העושים את כתיבתו אמינה, משמע – מגיעה אל הקורא ומשכנעת אותו.
כאמור, הפיליטונים המתונים, בהם הקובץ מסתיים, עוסקים כולם בזקנה ובמוות. יש טקסט בו הנושא מוצג בצורה גלויה – עיסוק בבית-אבות, למשל. יש טקסט בו הנושא מוצג בצורה סמויה, כקומי. כך, למשל, הטקסט הרביעי שלפני הסיום מסתיים במשפט המתאר תיאור חיובי של אדם לקראת גיל שמונים – "…גם בעשור השמיני לחייו עדיין רואים בו אובייקט מיני." (220).
ההזדקנות ניכרת בגִּילָאִים המתוארים בטקסטים האחרונים ההולכים וגדלים, בפיליטון הרביעי שלפני הסיום מדובר בעשור השמיני. הפיליטון השלישי שלפני הסיום, "רילוקיישן לעולם שכולו טוב", מסתיים כבר בציון גיל תשעים, "…שאם אגיע לגיל תשעים…" (224), הפיליטון השני שלפני הסיום, "למה, מי מת?", מסתיים כבר בציון "עד 120" (224). כך הוא מגיע מהליכה לקראת גיל שמונים אל הגיל הסמלי המסיים חיים, גיל מאה ועשרים.
והנה, הפיליטון החותם את הקובץ. "אל תשכחו לזכור אותי." כבר מעצם הכותרת שלו, הוא אזכור אירוני של הכותב כלא-קיים, כמי שעובר מהמציאות שלו, הקיימת, אל מציאות נזכרת, נחשבת על ידי הקוראים, על ידי אחרים. פיליטון זה הוא סיום קומי של הספר הכתוב, כמה שאולי יתקיים, ייזכר, לאחר שהוא עצמו, יאיר ניצני הכותב, כבר לא יתקיים. גם פה, כדרכו האירונית של ניצני, הוא "מתוודה" בפני הקורא כי הספר יישכח גם הוא. אבל.
כך אפשר לסיים את הדיון בקובץ פיליטונים זה, הווידויים הפיליטוניים של יאיר ניצני: איש הומור הוא תמיד "איש אֲבָל", איש שמציג אמירה, ומולה אמירה שכנגד. ההומור הוא בדיוק החומר המרכך, העושה את ההתנגשות בין דבר לבין היפוכו נסבלת, אם לא חביבה.