על הסופרת רבקה רז, הגיבורים שלה והסגנון הייחודי לה.

בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, ראשית דרכי ברפובליקה של המילים, הספרות היפה, קראתי ספר ביכורים מקורי ביותר של סופרת בשם רבקה רז (1936). הספר נקרא "ההר" וזאת מהותו בלשון המחברת:

"בהר שלי כל הנשים הן אישה אחת, וכל ההרים הר אחד. הסיפור שלי כולו הוא סיפורה של אישה שמנסה לכבוש הר ביום אחד ארוך, ואף, שנדמה כי לא קורֶה כמעט כלום, אף על פי כן קורה משהו, נוצר קסם כלשהו. כי ההר האינסופי והשמיים חסרי הגבולות יוצרים ארץ, שמילות גובה, מילות עומק ומילות מרחב מגדירות את נופיה. ארץ שבה אישה מטפסת על הר לא רק בגעגוע וערגה, אלא בכל בשרהּ ונשמתהּ, והיא נושאת עִמהּ את כל תולדות חייה וירושתה האנושית".

הספר ראה כאמור אור לראשונה בהוצאת עם עובד בסדרה "פרוזה אחרת" שערכה בשעתה המתרגמת אילנה המרמן ושנים אחר כך בתחילת המילֶניום ראה אור בשנית בהוצאת ביתן של המו"ל המנוח האהוב אשר ביתן. מדובר בפרוזה סמלית, חזקה ומופשטת, פמיניסטית ופמינינית כאחת, שדווקא ההיבט הסטאטי-עליליתי הדחוס שלה הופך אותה לכל כך ייחודית. לא קל לכתוב ככה, סמל על עשרות דפים שהוא רעיון מבלי לשעמם את הקורא. הרומן מזכיר ברוחו את הרומן החדש הצרפתי בנוסח קלוד סימון, נטלי סארוט, אלן רוֹבּ-גריֶיה ומרגריט דיראס.

אחרי שקראתי על האישה הנקבית המופלאה הזאת המטפסת על הסימבּול הזכרי הזה, ההר, כדי לפלס דרך נשית שלמה לבני האדם באשר הם בין ארץ לשמיים, החלטתי ללוות מרחוק כקורא את הכתיבה של רבקה רז שכתבה מדריכי כתיבה לפרחי סופרים שרצו לכתוב ספרות יפה ובעיקר טרילוגיה נשית תחת הכותרות: "אישה בגוף ראשון", "דרך מילים באישה" ו"בצלם אישה". כתיבה זו זיכתה את הסופרת פעמיים בפרס אקו"ם בעילום שם.

כעת אחרי שנים יוצא לאור רומן קאמרי משלה תחת השם המוזר והמקורי "אני, חבקוק" (טוטם). מיהרתי לקרוא אותו ולא נכזבה תוחלתי. הגיבור של הרומן הזה ששמו בא לו באופן הורִי מקורי ומתוך בחירה אישית הוא דמות ביזארית של משורר השואף להבקיע דרך אל הים מבעד למנהרה שהוא חופר סמוך לביתו. הנה מצטלב לו הגיבור העכשווי של רבקה רז, המצוי בתנועה אחת מתמדת וזה כוחו, עם אותה גיבורה של רומן ראשון הנמצאת כל הזמן בתנועה סיזיפית של הטיפוס על ההר.

החתירה הזאת במנהרה האישית תוך ההבקעה אל הים הפתוח כסימבּול, קושרת את רבקה רז למסורת ישראלית של ספרות אקזיסטנציאליסטית סוריאליסטית ומופשטת. כוונתי למשל לסופר יצחק אוורבּוך אורפז והרומן שלו מסוף שנות השישים "מסע דניאל". גם דניאל, החוזר מן המלחמה שלם בגופו ובפגוע בנפשו, כמו חבקוק, מבקש לחתור אל קצה הארץ ולמצוא מוצא אל הים. הוא מייסד את ביתו החדש והארעי בחוף, הרחק מן החיות המכוערות, בני האדם, ומנהל דיאלוג עם גרגֵּר של חול אחד על החוף.

בדרך אל הים בזמן חפירת המנהרה נפתחים לעיניו של חבקוק המשורר עולמות אחרים אשר נמצאים ממש כאן מעבר לדלת, כי הפנטסיה, הדמיוני והמופשט המעניין, לא נמצאת בהכרח על פני כוכבים אחרים ובבריאת עולמות אלטרנטיביים, אלא היא כאן בחצר האחורית של הבית, כפי שמציין זאת יפה פרופ' אורציון ברתנא בכותבו על הפרוזה הסמלית המופשטת והאבסורדית של גדול סופרי הסוגה הזאת, פרנץ קפקא, העולֶה במחשבותיו של חבקוק הגיבור של רז.

בעצם כל דבר יכול להיראות כדבר אחר ולפתוח בפניך עולם מבקבוק מים מינרליים ועד רכבת על פסים, שניהם אגב מופיעים ברומן של רז. קטע מקסים ברומן הוא הרגע שבו חבקוק באמצעות רצף בקבוקי מים מינרליים סדוקים וחצויים יוצר מעין אמנות אקולוגית, את הגנים התלויים האישיים שלו, כמו אותם גנים תלויים היסטוריים כמעין גן עדן בבל, אבל כמֵיצָג גואל אישי שלו. הקטע הזכיר לי את הסופר הלירי הניסיוני הנפלא בנימין תמוז והנובלה שלו "משלי בקבוקים". זה שווה ציטוט:  

"בעודו ממתין לתנועה הסואנת להניח לו לחצות את הכביש, חבקוק נושא עיניו ומנסה לאתר במבטו את המרפסת שלו בקומה השלישית, בבית השביעי מהפינה. לרגע הוא מתקשה לאתר אותה, וכשהוא מצליח, היא נראית לו אפורה ומשמימה. אף לא כתם צבעוני אחד! כשהוא לוגם את הלגימה האחרונה וחוצה את הכביש, ומניף ידו להשליך את בקבוק הפלסטיק למְכל המיחזור, היד נעצרת וחוזרת למקומה.

הוא מגלגל את הבקבוק הריק בידו האחת, הופך והופך בו, כאילו הוא רואה בקבוק פלסטיק בפעם הראשונה. הוא מבין שמה שהוא אוחז בידו אינו בקבוק כי אם צומת של אפשרויות:

אם יערוף את ראשו, יהפוך הבקבוק לאגרטל פרחים. הוא ימלא אותו באדמה, וישתול בו ענף של היהודי הנודד. הוא יניח את העציץ על מעקה המרפסת. היהודי הנודד יגדל, יתפשט ויגלוש, יפרוץ אל מעבר לאפרוריות המשמימה הזו ויהיה לגן בזעיר אנפּין. בבקבוקים נוספים הוא ישתול אפונה ריחנית צבעונית, והמרפסת כולה תתמלא גוֹני גוונים של צבעים וניחוחות משכרים. את כל עציצי הבקבוקים יקשור זה לזה בחבלים דקים בצבעי הקשת, וכך ייווצר וילון של בקבוקים שישתלשלו מתקרת המרפסת, מעין מחווה לגנים התלויים של בבל. יהיה זה גשר בין חייו הפרטיים בכאן ובעכשיו לבין הוד הקדומים של העבר, בין המרפסת הקטנה שלו שבין הירקון והים לבין ערש התרבות שבין הפרת והחידקל.

ואז הוא יפתח לרווחה את כל החלונות, ויניח לבריזה שבאה מן הים להשתעשע בבקבוקים התלויים.

הבקבוקים מתחככים, מקישים זה בזה ומשמיעים צלצול דקיק ומהפנט של פעמונים".

בין פרקי הפרוזה שזורים ברומן קטעי שיר קצרים. מה שמפתיע הוא שדווקא השיר שאמור להיות בדרך כלל מבע חופשי אקספרסיבי אווירתי הוא זה שמקדם את העלילה מבחינה התרחשותית וקטעי הפרוזה הארוכים הם התיאוריים והאקספרסיביים, טעוני המשמעות הרגשית. לרז קסם המילים לרתק בפרוזה גם אם היא תיאורית יותר וסטאטית יותר.

בהמשך הספר עולים שלושה מוטיבים מרכזיים שהרומן יעסוק בהם והם קשורים זה בזה: הראשון והחשוב בהם, לדידי, הוא מוטיב הבדידות, האהבה והזוגיות, הקיצור מוטיב הקֶשֶׁר. איך נפש מבקשת לגעת בנפש. חבקוק המשורר מבקש להתקשר לאישה אחת, קוראת אחת שלו. מוטיב נוסף הוא הצד הארס-פואטי. יש קטע יפה ורגיש המתאר עולם דומה מעט לשלנו שבו נכתבת ספרות ללא קוראים ובכלל אמנות ללא קהל. כל יוצר אזוטרי ניסיוני חווה אֵי פעם תחושה כזאת המתוארת על ידי חבקוק במפגש הגס שלו עם שבוע הספר כמשורר. המוטיב האחרון הוא המוטיב הפילוסופי המוכר התוהה אם אני הומוגרָמטיקוּס, מעין אדם כותב ללא מענה בצד השני, אז מה הטעם לחיי בעצם, מי אני? מה אני במרחב?

הספר מסתיים בפרק נפלא המכיל משל על שתי מסילות ושתי רכבות ואדם אחד ביניהם הנוגע בחיים ובמוות בוזמנית. זה לא עוד רומן בורגני קאמרי נשי של אמצע הדרך על בעל ואישה, סיפור אהבה, או פמיניזם לייט בתוך סיפור משפחה. זאת פרוזה אוונגרדית באמת, ולא שְׂבֵעָה ומתחפשת. זה הדבר האמיתי. פרוזה המחפשת דרכי מבע חדשות לרומן ולנובלה ולא מפסיקה לחפש. פרוזה אחרת, כבר אמרתי.