חגית אהבה לצאת לַמִּרְעֶה.

די בציוץ אחד הרועים לעת שחר, וכבר המַשׁכּוכִית, מובילת העדר, ניצבת על רגליה, פעמון לצוארה, קשור בסרט אדום, נכונה ללטיפות ידיו.

כמה אהבה לחזור מדרך העפר המאובקת, עם רדת יום, בעוד נחשון, האַיל מגושם הקרניים, שולח לעברה מבט מלא כיסופים מבעד למרווח שבין קורות הגדר המאפירות. חגית אהבה את אהבת נחשון, והתרועעה עמו בתדירות שפסקו הרועים, כדי ליצור דור חדש של טְלָאים.

מעולם לא קנאה לו. גם בראותה אותו עושה "גדולות ונצורות" לחברותיה.

כשהיו הרועים מובילים את חגית לתאו, היה זה עבורה יום חג. נחשון היה מעניק לה תשומת לב מרובה, ומאריך שְׁהִיָיתָּהּ במחיצתו.

משהוכנסה לתא, היה קָרֵב אל המשכוכית, מחכך קרניו בזהירות בצוארה, כדי לעוררה.

לאחר מכן, היה מראֵה לה מה רב כוחו: היה מְזַנֵק אל הגדר ונוגחו בכוח אדיר, ומְאַיּים להפילו. אלמלא הרועים שהיו מתיזים עליו מים מצינור, לצננו, אכן היה עולה הדבר בקרניו. לאחר מכן, היה מוליך את אהובתו אל פינה מוצלת בתא, והשניים היו רובצים על הקש, לחוש את הביחד, תוך כדי ניהול דו – שיח של פעיות רמות.

לבסוף היו קמים, בעידוד אחד הרועים, כדי למלא את המשימה.

משסיימוה, היו עומדים, מביטים זה בזה בערגה, עד שחגית הייתה מצמידה ראשה אליו, מלקקת את פניו מתוך הכרת תודה עמוקה. או אז היה אחד הרועים מפריד את הנאהבים למגינת לבם, וחגית הייתה מובלת בחזרה אל חצר חברותיה, ומצפה כמותן, לשעת החליבה הבאה.

ביום שרבי אחד, הוכש נחשון ברגלו על ידי נחש צֶפַע, ותוך שעות ספורות נָפַח את נשמתו.

"הנחשים בקיץ מחפשים נתיב מילוט מן החום" – הסביר הוטרינר – וכך מזדמנים לסככות הצאן".

חגית תהתה רבות על היעדרותו של נחשון מחצרו.

ההלך לבו שֶׁבִי אחר צעירה ממני?  מניבה יותר ממני?  מובילת עדר מוצלחת ממני?

"היא עדין בגיל הפוריות" – קבע יובל, רכז ענף הצאן, וכבר חשב על פתרון, שיניח את דעתה ודעת חברותיה.

כך הכירה חגית את זליג, איל הרבעה צעיר ובעל יוחסין, שהובא תחת נחשון המנוח, לדיר הצאן.

אבל היא סלדה מחיזוריו, מאהבתו המייסרת, המעיקה.  בבקר לא עבות אחד, כאשר הכניסוה הרועים אל מכלאתו של זליג, כדי "לסייע לטבע להגדיל את מספר ברואיו", כדברי יובל, קרע קול בכיה את מסך ענני הרקיע, עד שזליג האומלל נמוג בעשן צערה.

ביום ההוא חדלה חגית להניב, ואפילו לטיפות ילדי המשק על צמרה הרך, שהיו עד עתה לרצון לה, לא הועילו.

חגית מיעטה לאכול ולשתות, וסירבה בתוקף להוביל את העדר אל המרעה.

היא גוועה לאט, כמו נחל שמימיו המתמעטים, גוזרים עליו בקיץ, גְּזֵרַת נחל אכזב.

ביום מותה, השמש זרחה ממעל, כהרגלה, השמים זהרו בתכלת,

ובעמק התנוצץ הטל. ואני, הילד, הנחתי זר פרחי חרצית על קברה, ומחיתי דמעה.