או סיפור על מקום בו הקורא אינו נמצא.

אילנה ברנשטיין, 'חלום עולם הפוך', כינרת זמורה, 2024. 256 עמ'

סמל, סמל שבור, סמל מרוסק
הנושא של 'חלום עולם הפוך' מאת אילנה ברנשטיין הוא זִקְנָה. מתוארת אישה, המספרת את חייה בחברת בעלה מזה עשרות שנים, ובעיקר מתארת את האחרונות, השנים של זִקְנָה לקראת סיום. עיקר זווית הראייה ברומן מזוהה עם זו של האישה. בתוך העיסוק הכפייתי בזקנת הסיום, עוברת הישישה, אסוציאטיבית, לפרקים שונים בחייה, לפרקים שונים בחייהם המשותפים. ברור שהמחברת, העומדת מאחורי הישישה, אינה במצבה של הזקנה, לא הכרתית ולא מילולית. כמו כן, ברור שלא לישישים במצב המתואר פונה הכותבת בכותבה רומן זה כאל קוראים אפשריים שלו. היא מעוניינת בנושא כמי שעדיין לא הגיע אל השבר המחכה לכולם. והיא פונה כאן אל קוראים שגם הם חווים שבר סיום זה כמי שעדיין לא הגיעו אליו, אבל חוששים ממנו.

ההזדקנות מוצגת, כפי שמקובל זה מכבר ברומן הפסיכולוגי, כמערכת הכרה שנעה בין סמלים שלמים לבין סמלים מרוסקים. תהליך ההזדקנות מתבטא בשבירת סמלים שהיו פעם שלמים. שבירה חוזרת ונשנית עד לריסוק הסמלים השבורים, עד לריסוק ההכרה. את שאלת המפתח בטקסט כזה אפשר לנסח בצורה אירונית משהו: מהו "התווך האידיאלי בין שלם לבין מרוסק"? מהו המצב שבו הסמל מספיק שבור כדי לתאר את האבדן המתקרב, ועדיין הוא מספיק שלם כדי לתאר מהו שאבד.

הנושא ובעייתיותו מתוארים בצורה ברורה ויפה בכותרת היצירה, "חלום עולם הפוך", המצביעה מישרים אל הפואמה של ביאליק, "הבריכה". ביאליק חווה בריכה שהיא ראי. העולם שבחוץ אינו נמצא בה אלא כשקף. את העולם שמחוץ לה הבריכה אינה מכילה. היא חווה אותו כמשקפת אותו בלבד. היא משקפת עולם וחולמת אותו. משמעות הסמל המרכזי בפואמה יפהפייה זו של ביאליק היא כי לעולם הבריכה, שהוא עולם הפוך, יש כמיהה לעולם מקורי. היא "רואה" סמל מקורי, סמל שלם, אבל אין לה יכולת לגעת בו ממש. עולם הבבואה של הבריכה מבוסס על הסמל המקורי השלם, הנשבר בעולם הבבואה לרגשות של המשקף. רגשות שבהם גם צער, גם געגועים גם השלמה שקטה – וכל אלה גם יחד.

הכותבת טקסט זה היא כבת שישים ושבע בהווה. סביר לחשוב כי היא נמצאת במצב של "הזדקנות נשלטת". היא מכירה אישית את מכלול המצבים של סמלי החיים . זו אישה שחוותה סמלים שלמים, ואחר כך שברון ושברים של רבים מהם והתרסקות גמורה של חלקם. סביר לחשוב כי היא מרגישה, לצד השליטה במצבה, גם צער, געגועים, רחמים וכדומה, ואותם היא מבקשת לממש בכתיבה, להעביר לקורא.

רומן של סמלים מרוסקים
לנוכח הערכה זו את אישיות הכותבת היום, טענת הביקורת העיקרית שלי היא כי ברומן זה, המבוסס על סמלים וְשִׁבְרָם, אין סמלים שבורים, אלא רק סמלים מרוסקים שיצרה המחברת. הטוענת טענות שווא, טענות לא מבוססות, למשמעות כלשהי לסמלים. מתוך רצון ליצור עושר ביטויים, מתוך נטייה לשחק בשפה ולהפגין עושר לשוני, היא מגזימה בתיאור הזִקְנָה עד להיותה חסרת פשר. זהו סוג של התייפייפות שאינו נוגע באמת בזִקְנָה אלא מעמיד פנים עד הקצנה מגוחכת. במילים אחרות: הסמלים השלמים, שכאילו משתקפים מאחורי ה-כאילו שבורים, הם סינתטיים ולא משכנעים, מכיוון שהם מופיעים אצלה מרוסקים ולא שבורים. מתוך המשחק הלשוני הופכת כתיבתה לרסק מילולי ותו לא.

ההנחה שאני, הקורא, מניח היא כי ריסוק זה הוא תוצר של התחכמות הכותבת, מטרה לעשות מה שהיה סמל שלם פעם בעל משמעות-על כלשהי. היא מנסה להונות את הקורא, כי סמליה הם שבורים ולא מרוסקים, ואינה מצליחה. תוך כדי קריאה לומד הקורא, ההולך ומתעייף, כי סמל מרוסק הוא לא יותר מאשר גבבים גבבים, שאינם מצטברים לדבר. ההצטברות לא רק שאינה מוסיפה כל ערך, אלא היא מייגעת יותר ויותר במהלך הקריאה. היא הולכת ומורידה את נושאי ההזדקנות לחסרי כל משמעות. לא התמודדות עם הנושא מושגת כאן אלא בריחה ממנו.

חוסר משמעות תֵּאוּרִית על תשתית מבנית מסודרת
הקורא מזהה מייד את התשתית המבנית של הטקסט. קודם כל, הוא מזהה את הרקע החברתי של הטקסט. זו אינה הסתכלות קיומית על חיי בן אנוש; אלא אלה תיאורים המובאים בטכניקה הספרותית של זרם תודעה – משמע, שברי זרם התודעה – הלקוחים מחייהם של בני שכבת ביניים אמידה למדיי, בעולם מערבי בן זמננו, שישראל שייכת אליו (האמנם גם לאחר השנה האחרונה?). זו המערביות הסתמית "במיטבה", המוצגת על ידי המחברת בישראל, בעברית, כרצף של תודעה ההולכת ודועכת, כמעין זרם תודעה. הבעיה שמתוך רצף הקריאה לומד הקורא, כבר משלב מוקדם של הקריאה, כי התפצלותו של זרם התודעה כאן לערוצים ערוצים שונים אינה מצטברת לדבר. היא נשארת אמירות אמירות שאינן יוצרות משמעות אחרת. מה שאולי הוא בן משמעות ברמת המשפטים הבודדים, שהצטברותם היא רצף הטקסט, מה שאולי הוא בן משמעות ברמת הפסקאות הבודדות, אינו מתחבר לשום משמעות כוללת ברצף הטקסט, במכלול הטקסט.

אכן, לטקסט יש תשתית מסודרת, המחופשת למעין מבנה. זהו הווה בו זוג הקשישים נוסעים אל בתם, העומדת ללדת בדנמרק. כל זה דרך זווית הראייה של המספרת הקשישה, דרך עיניה התודעתיות. היא יכולה עדיין, בהווה בו היא מספרת, לשמור על רצף כלשהו של התנהלות בעולם, "העולם החיצוני". היא עדיין רואה את המסגרת או את התשתית של האירועים העוברים על הזוג. אבל כל זה היא עושה תוך כדי קפיצות ללא סוף אל תחושותיה האסוציאטיביות, אל זיכרונותיה האסוציאטיביים, כאלה המתוארים כקשורים במציאות ההווה, וככאלה שאינם קשורים בה.

לכאורה זה "זרם תודעה", אבל זהו רק חיקוי מלאכותי שלו. ואשר למציאות היומיום – אכן, תשתית ריאליסטית קיימת כאן, תשתית המציאות היומיומית העוברת על הזוג. אבל זו תשתית ריאליסטית, מציאותית, אבל מוכרת לעייפה, שחוקה.

היסטורית, המהפכה של ראיית היומיום נוצרה בספרות האירופית הגדולה של המאה ה-19. למהפכה זו התוספו משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שתי תוספות גדולות, שני זרמים – האקזיסטנציאליזם וזרם התודעה. ברומן שלפנינו, חלום עולם הפוך הוא רק התשתית הריאליסטית המוכרת לעייפה. אין כאן תוספת זרם תודעה ולא תוספת קיומיות, אלא התחפשות לתוספת חווייתית ורעיונית לקיום, המוצגת כאן בסמלים מוכרים לעייפה, שחוקים. הלבוש השבור של הסמלים הוא מסווה לריסוק שהם באמת מרוסקים כאן. וההמחשה העיקרית להיות הסמלים מרוסקים ולא שבורים היא שהקורא לא מתקדם בחוויה תוך כדי קריאה ולא מתקדם בתובנה תוך כדי קריאה.

הנה, דמות מרכזית בטקט הוא בעלה, בן זוגה במשך השנים. אבל כשהיא חושבת על בעלה, וכשהיא מביאה דימויים שונים בהם היא מדמה את אישיותו, היא שוזרת אין סוף תכונות אישיות שלו, בכל רצף היומיום, מהרגלים קטנים ועד דרך חיים, ולמרביתם אין כל רצף של משמעות מכל היבט שהוא. זהו רק הצורך, כביכול, של הדמות הנשית למסמס את הזמן שלה, ההולך ונעלם.

ובעיקר – זהו הצורך של הכותבת ליצור טקסט, שאין לו הצדקה. לכאורה, היא לוקחת את האנטי גיבור בן המעמד הבינוני, כביכול שוברת אותו ובכך עושה אותו ראוי להזדהות של צער, של רחמים של ניסיון ניחום. ולא כך היא – הוא מרוסק למלל אינסופי שאינו מצטבר לשבר בעל משמעות. הדבר מתבטא בחוסר האמינות של הדמות. היא מתוארת גם בתיאורים סותרים, שאין להם הסבר בטקסט. הנה, בן הזוג לחיים מתואר פעם כאוהב אלכוהול ופעם כאינו אוהב. פעם אי הבהירות היא בלבול המעשים שלו, ופעם אי הבהירות היא חוסר הזיכרון שלה, חוסר היכולת להכיל ולהתמיד. וכך, למשל, פעם הוא מתואר כנוהג לשתות משקה מסוים ופעם כמי שאינו קשור במשקה מסוים דווקא. וכל זה חסר משמעות.

הקורא מנסה למצוא משמעות לאי בהירות זו ודומותיה במכלול עצום של פריטים ואירועים קטנים. הקורא לא מגיע לשום משמעות מצטברת. הוא הולך ומתעייף בתוך רצף הסתמיות. הסתמיות הולכת ומצטברת, הולכת ומתחזקת, כשהקורא נוכח כי המחברת מלהגת אותו עד אין סוף. וכך, אתה מתמיד וקורא ותוך כדי – קצה נפשך בכך. בקורא הולכת ומצטברת תחושת מלאות של משהו באנאלי וסתמי.

תֵּיאָה – האם היא? איפה היא? קיימת?
כאמור, המבנה לכאורה של הסיפור הוא נסיעה של הקשישים אל בתם החיה בדנמרק. והנה, בקטעים סיפוריים שונים התייחסויות שונות אל הבת. פעמים היא מעיקה. פעמים היא רצויה ונכמרת. פעמים היא ספק קיימת, ואין היא אלא המצאה של השניים או מי מהם כדי למלא תוכן. לא למלא תוכן את חייהם, שכן אין לחייהם שום רצף סיפורי, אלא למלא תוכן את הפִּסְקָה שבה היא תוארת, שבה הקורא נמצא עכשיו. בפִּסְקָאוֹת אחרות אין צורך בה. כשאתה קורא את תיאוריה השונים אתה רואה שבכול פִּסְקָה בה היא ספק קיימת, בכל קטע בו היא מוזכרת, יש לה משמעות אחרת.

אילו היו אלה, הפִּסְקָאוֹת העומדות כל אחת לעצמה, שירים ליריים, העומדים כל אחד בפני עצמו, ניחא. אבל התודעה שלנו היא תודעה סיפורית, וכאילו יש בפנינו ספק סיפור. ובכן, מהר מאוד הקורא לומד שלא היא. אין כאן שום הצטברות בעלת משמעות. אלא הצטברות של עייפת הקורא, עייפות, בדומה לעייפותם של זוג הקשישים כאן.

יתירה מזו – אתה שואל את עצמך, האם כל הנסיעה הזו לדנמרק קיימת בעולם שבו קיימים הזקנים? האם הימצאותם באותו מקום גם היא בדמיונה של האישה? וכשאתה מסיים לקרוא, אתה רואה כי בסיום רשומים המקום והזמן בו הספר נכתב, כולו או בחלקו, ואלה הם: אודנסה. דנמרק. ספטמבר 2023. רגע, אתה אומר לעצמך, הלא זה המקום אליו ספק נוסע הזוג ספק לפגוש את תֵּיאָה ספק בִּתָּם. אתה, הקורא, אומר לעצמך -כנראה ישבה במקום זה אילנה, הסופרת, ומעסיקה עצמה. אבל אני, הקורא, לא נמצא כאן.

התחכמות עצמית
הכותבת אינה מתאפקת בהעמדת הפנים, אלא מתוך תחושת עליונות לא מבוססת מרשה לעצמה גם ללעוג לסגנון בו היא עצמה ובו דמויותיה משתמשות, ובכך היא מכשילה את עצמה. כך, האישה המזדקנת נוקטת אירוניה עצמית כביכול, התחכמות של לעג קל כביכול, לבעלה ולעצמה. אבל תוך כדי כך, התבטאותה יוצאת משליטה וחושפת את החולשה הקשה של כתיבה כולה.

הנה, למשל, דוגמא אחת מיני רבות, לאירוניה העצמית של תיאור הכתיבה שמתארת הכותבת אצל עצמה ואצל בעלה, שנעשה בעצם תיאור גלוי וישיר של חוסר המשמעות שבכתיבה – כך כשהם מתכוננים לנסיעתם אל הבת בדנמרק היא מתבטאת: "אל תשכחי את המדפסת, אמר בעלי [—] עברו שנים, חשבתי, הימים שבהם נפלטו ניירו של בעלי מלוע המדפסת חלפו, אבל אין לדעת ואסור לאבד תקווה [—] אולי כמוני גם הוא ירצה לכתוב מחדש את הספרים שכבר הוציא לאור, בפעם השנייה שומעים את כל הזיופים, אמרתי לו, הרגל הכתיבה נשאר אבל אין על מה לכתוב, הידיים משתעממות, מוכרחים להעסיק אותן… (50). כביכול אירוניה של האישה, לבעלה ולעצמה, ביטול עצמי, אולי בקשת הכלה מהקורא. אבל בעצם זו התחכמות של הצדקה לסתמיות שבטקסט, אותה היא רק מחזקת בעצם ההצטדקות.

סיכום קצר
ברור כי לכותבת יש יכולת לשונית. בפנינו, לאורך כל הטקסט, יכולת לשונית שלא עוברת ביקורת עצמית של המחברת. היא כותבת עצמה לדעת. חבל. אתה אומר לעצמך כשאתה רואה חזרה לעוסה של מה שזרם התודעה השיג בצורה הרבה יותר מרשימה כבר לפני למעלה ממאה שנים, בראשית המאה ה-20. כשאתה רואה את השקיעה המתייפייפת בתוך הזקנה, כשאתה רואה את ההחמצה לחשוב אחרת, לחשוב קדימה, ליצור אפשרויות שהמציאות עדיין לא הגיעה אליהן, במקום לדוש במה שספרות כבר עשתה טוב יותר לפני כמה דורות, אתה מסכם לעצמך בעצב במלה אחת – חבל.