וּבְיוֹם הַשָּׁנָה הָרְבִיעִי,
הַגַּעֲגוּעַ הַחַד הִתְקַהָה.
הִתְעַמְעֲמוּ הַזִּכְרוֹנוֹת הַלּוֹפְתִים,
שֶׁל יִסּוּרֵי הַגּוּף וְהַקְּמִילָה.
וְנִתָּן לְהֵישִׁיר מַבָּט
אֶל הַצִּיּוּר שֶׁבִּדְמוּתוֹ,
וְלִפְסֹעַ אַט בָּרְחוֹב,
מִבְּלִי תּוּר אֶת צְלָלִיתוֹ.

וּבְיוֹם הַשָּׁנָה הָרְבִיעִי,
אֶפְשָׁר לָשֵׂאת אֶת הַצִּנָּה,
שֶׁל לֵיל הַחֹרֶף בִּירוּשָׁלַיִם,
עִיר אֲהוּבָה, וְעִיר זָרָה.
וִיכוֹלָה לְהִתְעַטֵּף,
בְּבַד לָבָן וַחֲגִיגִי,
לְדַמְיֵן שֶׁמִּתְקַיֵּם כָּאן סֵדֶר,
אִם גַּם אֵינִי בִּמְקוֹמִי.

כִּי בְּיוֹם הַשָּׁנָה הָרְבִיעִי,
הָעַצְבוּת בְּשֶׁקֶט הִתְקַבְּעָה.
וְחוּטֵי חַיִּים נִטְוִים בְּפָנֶיהָ,
חוֹבְקִים בְּרֹךְ אֶת קִיּוּמָהּ. 
זִכָּרוֹן כִּשְׁתִי, הַשְׁלָמָה כְּעֵרֶב,
הַחְמָצָה נֶאְרֶגֶת אֶל תּוֹךְ תִּקְוָה,
וָלֵב אִשָּׁה פּוֹעֵם כְּפַעַם,
בְּתוֹךְ יַלְדָּה שֶׁחֲסֵרָה,
אַבָּא.