איש קטן באוטו גדול, האוויר ספוג ריח של קיץ, ברקע שלום. "הוא
גיטרה – היא כינור \ הוא על זמן והיא על אור." כל כך מדויק שר
חנוך להוא שנוסע לו לבדו וחושב על קווים מקבילים שלא נפגשים
לעולם, ממש כמו בשיעור גיאומטריה עם המורה תרצה אי שם
בסבנטיז.
מלא בעצמו ורב ניסיון הוא חושב עליה ומרגיש פתאום כל כך
חסר ניסיון. היא בכלל קו מקביל, הוא זוכר אותה בדרך לגימנסיה,
או יותר נכון בדרך לגן עם הילדה שכבר הולכת לגימנסיה. כשהחיים
מחייכים אליך זה בדרך כלל פרומו לבומבה שתקבל אחרי החיוך,
והימים האלה היו ימים יפים של חיוכים. שגרת הארבעים פלוס. כך
מכנים את התסמונת הזו שכוללת קצת חוץ לארץ, קצת בית עם גינה
וברביקיו בשבת, קצת אוטו גדול עם ארומה של רכב שטח, קצת
חברים בשישי שבוכים על המצב אבל חיים אותו באושר מטופש,
קצת מזון בריאות וחדר כושר והרבה הרבה פלסטיק סינתטי.
הוא היה שם.
ואז היא הפציעה.
כאילו מתוך האופל הגיחה רכבת ההרים. יפה כמו השמש, עמוקה
כמו הים, עם שפתיים של תות יער וריח של עוד.
מטלטלת.
שגרת הארבעים פלוס פוגשת רכבת הרים. לכאורה, שמן
ומים. למעשה, אש ותמרות עשן.
הם נוסעים ושלום שוב מנגן, עכשיו בשבילם, את כל החיים שעברו.
עם גיטרה מחשמלת וקול צרוד מניקוטין הוא צועק להם: "ארבעה
עשר יום הם נצח שנמשך שבועיים". הם שפתותיהם צמודות: "שלא
ייגמר לעולם." אבל שלום ממשיך לדהור בין ההוא מהשגרה להיא
מהרכבת. הלשונות מתערבבות במערבולת טעמים עם טעם של פעם,
כמו אז בתיכון. שלום כנראה נבוך מהסיטואציה. הוא נסוג לאחור
ומפנה את הבמה לפורינר, שהקריינים ברדיו קראו להם "נוכרי."
הם לוחשים ישר לתוך האוזן הכי טעימה בעולם של הרכבת הרים:
."Blue Morning, Blue Day"
נותרו עוד שלושה עשר ימים עד לסוף הנצח שנמשך שבועיים.
אבל עכשיו לילה, מעיר השגרתי לסולן המזדקן והמפריע של
הלהקה. אני מאוהב עד מעל לגג הארבע על ארבע שלי, מוסיף
הארבעים פלוס מינוס. והרכבת, כמו שרק היא יודעת בחיוך חצי ירח
שממיס סלעי בזלת בלב הר געש, לוחשת לחלל עם אדים בריח פטל
את המילים הקטנות והמדויקות שלה, כמו שרק רכבות יודעות לדייק.
עוד שנים עשר ימים, מודיע להן הכרוז האכזרי של אאוטלוק
אקספרס.
הוא בוהה כאן, היא לא נרדמת שם. בשעון שלו שלוש בלילה,
בשעון שלה שלוש בבוקר. כל כך רחוקים וכל כך רוצים להתקרב.
להתערבב.
מחר הוא יתקשר, היא תחייך, הם ימציאו אייקונים של אהבה
שעוברים במהירות של מאה מגה מהסמרטפון שלו אל הלב שלה,
ילקקו שוקולד בלגי מלשון ללשון וירעישו את השקט הרועם של
החיים.
אחד עשר ימים. השגרה גוועת. הרכבת הרים עושה סלטות,
צבע מתערבב בצבע. תמונות בשחור לבן נצבעות בכחול של ים
עם נגיעות ורודות של תקווה וחופש.

עשרה ימים. ברקע אהוד בנאי. על תקן מדריך טיולים זוגי הוא
משרטט לשובר ולרכבת את המסלול היומי:
חוצה את העיר
עולה על ההר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר, בין אנשים
יוצא אל האור, אל חיים חדשים.
תשעה ימים נותרו למסע בזמן. משחקים אמת או חובה כמו ב-1986,
אבל עם בקבוק יין אדום בציר 2004 שהרכבת רוקנה בשלוק
אחד ארוך והעבירה לפלוס מינוס שלה חצי מהמשקה מפה לפה.
שמונה ימים עד הקצה. היא אורזת את פיסות חייה בתוך קופסאות
קרטון שאספה מהרחוב, הוא פורק את מטען חייו על לפטופ סדוק.
שניהם מחפשים חום בקור הזה של חוף הים. הם המלצר המיותם
והספה הלבנה עם הכריות הירוקות של קרלסברג וריח הלברדור
השעיר, המהול בריח ים נקי. הם מדברים, ידיים, שפתיים, הוא
פורט והיא מצלילה את צליליה הזכים. שמונה ימים זה קצת פחות
מנצח, אבל מצד שני יש מצב לנס כד השמן.
מחצית מהנצח הם השאירו מאחור. נותר להם שבוע עד
ליקיצה. היא חולמת על רומא, הוא חולם עליה. הם מחפשים יחד
דירה להשכיר לשבוע שעוד נותר. משהו ליד הים. חולות נודדים.
הם סוגרים יחד עוד לילה לבן עם עוד יין אדום ונעים.
עוד שישה ימים למסיבת הסיום של הנצח שנמשך שבועיים.
ההכנות בעיצומן. הם הולכים לסבב טעימות, בוחרים תפריט. הוא
בפירות והיא בים. שרימפסים אדומים ולבבות ורודים – תמהיל לא
רע כמנה ראשונה למסיבת חצות הנצח. אחר כך גלידה. היא הכי
וניל צרפתי. הוא מלקק אותה מכף רגל ועד דובדבן. בחום הזה היא
ממיסה. היא תמיד ממיסה.
כבר שמונה ימים השעונים שלהם עומדים מלכת. הם איבדו
תחושה של זמן. רק האיש מהרדיו מנסה להחזיר אותם לפסים.
"פסים זה טוב", הוא לוחש לה. "רכבת הרים זה מצוין", היא
רועשת לו. חתיכת רכבת.
השעה מאוחרת, הרחובות ריקים מאדם.
לאורך הטיילת הפנסים דולקים ואפשר לראות את הים.
*
עוד חמישה ימים.
ז'נבה מתקרבת בשמלה שיושבת עליה מיליון דולר ועלתה
בקושי שנים עשר אירו. היא תוהה, הוא טועה. היא נאהבת, הוא
מאוהב. בגיל ארבעים פלוס מינוס מחפשים להחליף. עבודה, בני
זוג, בית. החלפות באות טוב בגיל הזה.
עוצרים לאכול
באמצע החיים, זוג נרקיסים סוררים. מסביב המון והם כל כך
לבד. הוא אוהב אותה מכף רגל ועד הכי רחוק שיש באטלס. היא
מפקידה את שפתי הדובדבן שלה בשלו. ניחוח אישה בטעם סושי.
בגיל שישים וארבע הם בטח יתחתנו.
ארבעה ימים לסוף. הוא שולח לה חצי אהבה, היא עונה לו
סימני דרך. הם מסמנים את מדריד. טאפאס הולכים נפלא עם
נשיקות. היא אוהבת טאפאס, הוא עמוק בנשיקות. בדרך ייכנסו
לכנסייה עם תקרה גבוהה וקולות של עוגב. יתחתנו בכאילו. ובתוך
הכנסייה, במקום פעמונים ישמעו הפלוס מינוס והמפציעה את
המילים הכי אותנטיות שאפשר להשמיע.
הייתה אחת
שידעה לעשות קסמים
עוד שלושה ימים. סוגרים את הים. היא בבגד ספורט צמוד ומחמיא
והוא בדריי פיט מנדף זיעה. הלילה הם יזיעו.
סיפור ארוך לזמן קצר. היא עייפה, באה לטעימות. הוא תשוש,
כבר אחד עשר יום לא ישן כדי לחלום עליה. מתעורר וצובט את
עצמו, לוודא שזה באמת קורה. שזה אמיתי. צועדים אל תוך
החושך, מגרגרים חול. ריח מלוח של ים שמכיל את כל הדמעות
ששפכו הפלוס מינוס וזו שהפציעה במשך למעלה מארבעים שנה.
דמעות על ההוא וההיא ועוד הוא ועוד היא. מסיבת הדמעות של
הנזרק והזורקת.
נשכבים על החוף.
מנגנים יחד צלילי תשוקה באמצע החיים.
מחר יהיה יום נהדר.
אבל היום
זה אפילו עוד יותר טוב
ארבעים ושמונה שעות בריח של סיום. היער השחור. האוטו מת-
פתל בעלייה ונעצר ליד שולחן שבור במעלה ההר. היא מניחה
על השולחן הדהוי סושי תעשייתי שקנו בחנות נוחות, הוא מניח
יד על צווארה. היא לוגמת בירה. הוא לוגם אותה. רוצה ללגום
עוד, לשתות את כולה. היא נענית לו, מתמסרת, הוא שותה. מכור
לנקטר גופה.

היא הכי יפה בעולם, אין ספק. יותר מכל מה שהכיר, אפילו
בשירים. היא מפרפרת, הוא מוצץ את הזמן עד תום. ריחות של
אהבה ודבק מציפים את האוטו. הוא מאט לקראת הרמזור. מקווה
שהירוק יתחלף לאדום והם ירוויחו עוד שישים שניות של אושר
משותף. הם באמצע כביש ראשי סואן ועמוס, ובכל זאת, זה רק
היא, הוא והאיש הקטן מהרדיו. בעוד רגע הרמזור יסמן להם לחזור
למציאות.
יום אחרון. לפי השירים, הנצח שלהם יתפוגג היום. אבל זה רק
בשירים. היא שם, תקועה אצלו עמוק בלב. מאיר בנאי שר להם,
כמעט כמו בסיאנס שבו העלו באוב את האייטיז האבודות שלהם:
אבל זה סיפור נוסף של אהבה קצרה.
זה לא