"תסתכלי עליו," היא אמרה ועיניה נצצו.

הילדה לא הבינה. בקושי בת שבע. נסחבה אחרי סבתא שלה, נדבקה באיזו תחושת בהילות. נסעו באוטובוס אחד, ירדו ממנו רצו במדרכה ועלו לאוטובוס אחר. היא אמרה לה, ששחררו אותו. היא אמרה לה "תיכף נגיע" ו"עוד מעט מגיעים" אפילו שלילדה לא היה אכפת להמשיך לראות את הנוף המשתנה דרך החלון. אחרי נסיעה באוטובוס נוסף בו הן עמדו צמודות זו לזו ירדו השתיים והלכו ברחוב צר ואז בלי הכנה היא נעמדה ואמרה: "רואה? הגענו."

"זה זה?" שאלה הילדה והאכזבה נשמעה היטב בקולה. מולה היה קיר גבוה אבל לא מאוד גבוה. אבנים גדולות וקטנות נערמו זו על זו אבל אלו היו רק אבנים. לפני הקיר עמדו אנשים. היא שמה לב שבצד ימין היו נשים ובצד שמאל גברים.

הן התקדמו. הסבתא החזיקה חזק בכף ידה.

היא הרימה את מבטה לשמים הבהירים וראתה את הצנחנים הגיבורים צונחים מלמעלה. ואם אחד מהם נפל למעלה על הקיר – איך ירד? המחשבה הטרידה אותה לרגע. מאחורי הקיר, החליטה, מסתתר לו הפלא. בטח שם-

הן נדחקו בין הנשים ועמדו ממש קרוב. על האבנים היו קמטים.

"סבתא," לחשה הילדה ומשכה בחולצתה בדחיפות של אחת שהבינה פתאום "סבתא, מאחורנית יושב אלוהים?" 

סבתא נאנחה "פעם. פעם הקדוש ברוך הוא היה מאחורי הקיר הזה."

"אז איפה הוא עכשיו?"

"למעלה," ענתה. וסימנה לה להיות בשקט.

"מה אלוהים מת?"

"לא לא," סבתא נזעקה בלחישה "הוא לא מת. הוא אף פעם לא יכול למות." הנשים הזרות הסתכלו בה ובילדה.  

"אבל מי שבשמים הוא מת." הילדה התעקשה לומר אחרי דקות אחדות של שקט שרק מלמולים נשמעו סביבה והיא לא הצליחה להבין מה נאמר. "כמו פלטקביץ שמת באוטו ועכשיו הוא באווירון."

"קחי, תתפללי." הסבתא אמרה מתחת לצעיף בו כיסתה את ראשה ודחפה לה ליד ספר בלי ציורים ובלי ניקוד. "אחר כך אני אסביר לך."

הילדה ידעה לקרוא אבל המילים שנכתבו שם לא מצאו חן בעיניה. אולי, כמו שסבתא אמרה לא פעם, זה מה שקורה כשהבת שלך מתחתנת עם קיבוצניק. סבתא מעולם לא השלימה עם ה"ייחוס" של חתנה. לא עזרו לו כל אותות הגבורה שקיבל במלחמות ישראל. מילא אם היה צנחן והיה משחרר בשבילה את הכותל אבל הוא, נעבעך, היה רק עם טנקים.

נשים רבות עמדו סביבה, מעליה, וקראו או דיברו אל הקיר בשקט. חלקן רק אחז בספר והניח את המצח או הלחי עליו. היו שנתנו לו נשיקה עם היד ואפילו עם השפתים. סבתא הוציאה פתק מהתיק שלה ושמה אותו בין האבנים, משאירה את כף ידה עליו במשך זמן. הרבה פתקים נפלו לרצפה. הילדה התכופפה כדי לקחת אותם ולהחזיר לקיר אבל סבתא משכה לה את היד בבהלה והסתכלה סביב שלא תיפול בפה של הנשים.   

לילדה היה משעמם. סבתא עמדה בעיניים עצומות. היו שם ילדות אחדות שהיא הייתה יכולה לשחק אתן אבל הן היו עסוקות בלהיות כמו האמהות שלהן להשתחוות מול הקיר או להשגיח על האחים הקטנים שלהם.

היא זזה הצידה התיישבה על הקרקע והציצה דרך הרווח לחלק של הבנים.

"מה את עושה?" נזפה בה אישה אחת. ילדה לבושה בשמלה חומה שעמדה שם דחפה לעומתה נעל בובה בצבע שחור לק בדיוק כמו הנעליים שהילדה רוצה כבר הרבה מאוד זמן ואמא שלה אמרה שכשאבא יחזור מהמלחמה היא תדאג להביא לה אבל כשהוא חזר מהמלחמה היא רק אמרה שאין נעליים כאלה אצל דבורה במחסן. הנעליים היו חדשות והילדה בשמלה החומה כרעה – ראשה מול הראש של היושבת וניקתה את אחת מהנעליים עם הקצה של החצאית. 

"בואי," אמרה סבתא שהתעוררה והחלה ללכת לאחור.

"למה את הולכת הפוך?" שאלה אותה בפליאה.

"ככה נהוג," היא ענתה לילדה והלכה לאחור מסתכלת בקיר. גם הילדה הלכה אחורה.

כשהגיעו למעלה סבתא אמרה לה שתפילה בכותל עושה טוב על הלב.

"מה זה תפילה?"

"כשמבקשים משהו מהשם יתברך," ענתה לה סבתא.

"זה מה שכתוב בספר הקטן?" שאלה כי לא הבינה איך קריאה של המילים האלו שבספר שאת רובן לא הבינה, עושה טוב.

"לא רק. את יכולה להתפלל גם במילים שלך, מה שכתוב זה רק גשר לבקשות, את מבינה?"

"והוא עושה מה שמבקשים?"

"מי?"

"אלוהים השם יתברך."

"בטח, בגלל זה מתפללים. הקדוש ברוך הוא הוא טוב ומיטיב."

הילדה נעמדה.

"מה קרה?" שאלה.

"אני רוצה להתפלל."

"נו מה עשית ליד הכותל כל הזמן, לא התפללת?"

"לא ידעתי שככה עושים. אני הולכת להתפלל רגע."

"נו שוין. את והשטויות שלך. מאיפה יצאת כזאת? בטח מהמשפחה של אבא שלך, מלח הארץ."

הילדה החזירה אותה בנחישות של בת שבע לכותל. היא נעמדה ליד הקיר לצד המחיצה במקום בו עמדה הילדה בשמלה החומה ואמרה בקול רם וברור כדי שההוא, שלסבתא יש בשבילו הרבה שמות ואבא אומר שהוא עבודת אלילים, יוכל לשמוע מעבר לקיר או למעלה: "אני רוצה נעלי לק שחורות כמו שיש לה. תראה, אתה רואה?"

סבתא משכה אותה בזרועה. היו נשים שהזעיפו פנים אבל היו גם כמה שחייכו.

"מה?" שאלה הילדה "למה?"

"תפילה אומרים בלחש בשקט" נזפה, "אף אחד לא צריך לשמוע מה את מבקשת."

באוטובוס חזרה היא הסבירה לה שבשביל נעליים לא צריך להתפלל, צריך ללכת לעבודה ולהרוויח כסף שאפשר להכניס לארנק שלך בסוף החודש ולהוציא לפי הצורך והרצון הפרטי. הילדה הרגישה בכעס ולא הבינה למה אבל אז סבתא הוסיפה והסבירה שתפילה היא מצוות עשה, התרוממות רוח.

ואת הביטוי הזה "התרוממות רוח" הילדה אהבה ושמרה עליו בשקית המילים היפות שלה.