ביקשנו מיוצרים.ות בתחום הספרות העברית לשתף אותנו בכמה משפטים על הפעילות הספרותית שלהם בשנה שמסתיימת בימים אלה, ומה הם מתכננים, מקווים, מבקשים מהשנה החדשה.

שלומית כהן-אסיף, סופרת ומשוררת
יחסי הגומלין בין המציאות לדמיון יצרה השנה אמנות מיידית ותגובה מיידית, ספק צועקת ספק שותקת.
איך כתבה אורנה וייס בספרה הנפלא "פעם בלעתי ציפור" ורק אצלי "המילים ממאנות להיאמר".
ספר שירה מיוחד שמביא נוף אחר, הוא ספרה המרגש מאד של ווביט וורקו מגנסטו "חסידת ירוסלם".
ועוד התרגשות: ספרה של נרי אלומה "שולם לעולם", ספר על פיוס אמיתי שילדים יתאהבו בו. הספר הודפס לילדים בסדרת פי'גמה.
ולא במקרה, הספר "פעם בלעתי ציפור" והספר "חסידת ירוסלם" זכו בפרסים.

הרצל ובלפור חקק, סופרים ומשוררים

שנת 2024 החלה בצלו של האירוע הקשה- טבח שמחת תורה תשפ'ד – 7 באוקטובר 2023. בטבח זה,
נספו המחותנים של דיצה והרצל חקק, תושבי קיבוץ בארי, זהבה וזאב הקר הי"ד. הקדשנו את שנת
2024 למשימה קדושה, מתוך תחושת שליחות: חברנו יחד לספר משותף "ניצוצות מגיא צלמוות",
בהוצאת מכון הברמן. כתבנו שני מחזורי שירים: הרצל חקק/ אמת מארץ ישראל. בלפור חקק/ שביעי
שריפה שמיני עצרת. שתי הפואמות נכללו בקובץ מיוחד במינו, שזכה בינתיים לתגובה נרגשת מאודבמאמרים שנכתבו עליו.
בשנה זו המשכנו לקיים את אירועי המשוררים בבית אורי צבי (בית אצ"ג) בירושלים. בכל פעם נבחר נושא,
והמשוררים נקראו לבמה לקרוא משיריהם. המנחים: הרצל ובלפור חקק, בעבר יושבי ראש אגודת הסופרים העברים 12 שנים ברציפות.
שני קטעים מתוך הספר: "ניצוצות מגיא צלמוות":
בלפור חקק:
שַׁבְנוּ לְכָאן עֲבוּר שֵׁם וּשְׁאֵרִית.
וּבַעֲלוֹתִי הֶהָרָה
לָקַחְתִּי אֵלַי לוּחוֹת הָאֲבָנִים
לוּחוֹת הַבְּרִית.
גַּם אִם נָפְלוּ הַשָּׁמַיִם אֶל הַקְּרָשִׁים
נִכְתֹּב עַכְשָׁו שָׁמַיִם חֲדָשִׁים.

הרצל חקק:
זָרִינוּ לָרוּחַ זְהַב אַנְחָתֵנוּ,
וּבָאָה נִכְתְּבָה רוּחַ בַּעֲצָמוֹת.
אֶרְשֹׁם עֵדוּת,
מִן הָאוּד תִּצְמַח זֶהוּת.

קרן דותן, מבקרת וחוקרת ספרות

בזמנים מייאשים כמו אלה, תקווה היא מצרך יקר המציאות, ומי שלא עולים על מטוס מתקשים יותר
ויותר לדמיין עתיד פוליטי לא דיסטופי. תקווה היא בדיוק מה שמבקשים לתת לנו אלון ליאל ויהודה ליטני
בספרם ״וכיתתו״, שעוסק בשלושה סכסוכים עקובים מדם שנחשבו פעם בלתי פתירים – בקפריסין, באירלנד ובדרום אפריקה.
הסכסוכים האלה לא נפתרו בהכרח בדרך אידיאלית, אבל האלימות הפוליטית נפסקה, גם אם השנאה עדיין ממשיכה ללבלב בחלק מהלבבות. הכוח של הספר הוא בדיוק בכך שהוא לא מתאר אידיליות,
לא מכחיש את הקושי, וגם לא מתמקד בפרטים ההיסטוריים, ובשאלה למה שם הצליח ואצלנו לא, אלא מתמקד באנשים, שמחלקם גבה הסכסוך מחירים אדירים, ובכל זאת, משהו בלבבם הצליח להשתנות.

אורה מנשה, סופרת

חיים גורי אמר – "שלומי כשלום עמי".
עמי עסק השנה בכתיבת ההיסטוריה שלו עבור הדורות הבאים. אני ניסיתי להעלות על הכתב את היסטוריה הפרטית שלי מהולה בדמיון וקסם.

יוסף עוזר

"במה להמתיק ימים אם לא בשירים"? ואולי: "רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!/ בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ…"?
ספר "הצמא" שלי ממתין בחביון מחשב. ספר "אורך רוח" המסתער בשורות ארוכות – שפעם נקראו "עלי הגהה" כי היו שייכים לעץ הנפש. השורות מתפרצות ב"אורך רוח" לשורות ארוכות ורוב דפים הדורשים… אורך רוח אבוד- שהכריעו אותו שורות "הייקו" יפניות… ואולי גם טיקטוק ואמוג'ים—
כתבתי באותיות שפת העברים שֶׁלֵּחָהּ לא נס לגמרי. לא כתבתי ב"גופנים". המילה המכוערת גוֹפָן נזכרת עוד בצוואת החת"ם סופר, המבקש שבנותיו תקראנה ספרים הכותבים בגרמנית דווקא אם הם באותיות עבריות: "והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופן שלנו". גוֹפָן מזכיר לי… מתאגרף. והאותיות העבריות דומות יותר לרקדניות חולות בכרמים, בכרם ישראל.