close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • החירות לבחור בזהות

    בלפור והרצל חקק | מחשבות | התפרסם ב - 22.03.18

    על זהות יהודית במשבר –  כדי למצוא מוצא יש להיאחז בחירות להחליט, לעצב דרך.

    הרהורים על הגותו של אלבר ממי בעקבות ספרו “נציב המלח” וניסיון להבין זאת לאור ספרו של אריך פרום “מנוס מחופש” 

    חופש ובחירה, ולעומתם עיצוב זהות, בריחה מזהות – ננסה להבין את החירות ואת המשבר הרוחני שעבר על היהודים, מאז הרוחות החדשות שסערו בקִרבם בתקופת ההשכלה ועם פרוץ התנועה הציונית, באמצעות הגותם של יוצרים יהודים. כיצד ניתן להבין את ‘המצב היהודי’ החדש בדורות האחרונים? ננסה לתהות על משבר הזהות הזה באמצעות הגותו של אלבר ממי בספרו “נציב המלח” שיצא לאור לפני 65 שנים, ובעקבות ספרו פורץ הדרך של אריך פרום “מנוס מחופש”, אשר יצא לאור לפני 77 שנים.

    נדע תמיד: בכל דור ודור בוחר היהודי את זהותו, אם להמשיך את המורשת היהודית, או לוותר ולהתבולל. ליהודי יש חירות להיות יהודי, וחירות לפרוש. בשום דור זה לא היה קל – העם היהודי כיום נותר בזכותם של אלה שהתמידו לשמור על הזהות.

    אלבר ממי ו”נציב המלח”

    אלבר ממי כתב כמה ספרים, חלקם ספרי הגות, אך עד היום זוכרים לו חסד נעורים בעיקר בשל ספרו רב העוצמה והמצחי “נציב המלח”, אשר בימים אלה ניתן לציין מלאת 65 שנים לפרסומו הראשון. במשך השנים התבטא ממי הן ביחס למשבר הזהות היהודית, הן ביחס לנפתולי קשרינו עם הערבים וביטא דעות גם ביחס לקולוניאליזם ולגזענות. עתה כבר אפשר להביט לאחור, לאותו נציב מלח, להקפיא לרגע את המציאות שהייתה ולנסות לבחון את ההוויה של “נציב המלח” כעדוּת לדורות. מה הוביל למשבֵּר באותה תקופה, ומה נוכל ללמוד ולהבין מתמונת העולם של העבר, כדי ללמוד על חיינו, הן בהווה, הן בעתיד.

    יש תחושה לרגע כאילו נשאבנו למנהרת זמן, כאילו אנו שבים לדור הזה, מנסים לפענח את הקשר בין הזמנים. חשוב שניתן לַחירות הפנימית לדבּר. מה משמעותה של החירות? האם יש גורמים שיכולים לכפות עלינו בחירות לא נכונות, ושמא בעצמנו נָסים אנו מן החופש לבחור?

    כאן ראוי לעצור לרגע, ולהציב ברְאִי היסטורי ומחשבתי את שני ההוגים הגדולים: אלבר ממי בדרכּו לממש את חירות הבחירה בזהות – ומולו אריך פרום, שבחן בצורה מעמיקה את המנוס מן החופש, את הבריחה מן הזכות לבחור. אריך פרום גדל במשפחה יהודית אורתודוכסית, ואלבר ממי קיבל חינוך יהודי ככל בני הקהילה. שניהם פרצו את גבולות הקהילה והציגו שאלות ותהיות בניסיון להבין מהי זהות. שני הוגים יהודיים אלה – ננסה לראות את חוט השני המקשר ביניהם.

     חירות חיובית וחירות שלילית

    אריך פרום הבדיל בין חירות שלילית (“חירות מאֶת”) – היכולת להשתחרר משליטה חברתית, לבין חירות חיובית (“חירות לשֵם”) – רצון לפעול למען החברה, למען הכלל. פרום מעלֶה על נס את הרצון שלנו לממֵש את עצמנו, ולכן הוא מאיר באור מיוחד את ‘החירות למען’ ולא את ‘החירות מאת’. לתפיסתו של פרום, אין דבר נאצל יותר מנושא המימוש העצמי של האדם ועל כן הוא היטיב לראות את החירות החיובית כחירות להגשמה עצמית.

    אלבר ממי נוגע בנושא החירות לבחור כשהוא מנסה ליישב את שאלת הזהות של היהודי בגלות: האם היהודי מבקש להשתחרר מן החברה השלטת, האם הרצון לצאת מכבלי הכללים של החברה הלא יהודית יצלח או שמא ישמור על אותה אש תמיד? אולי הדרך הנכונה היא להחזיק באותה שאיפה פנימית לחיות למען הזהות הרוחנית, שמילאה את בני עמו מדורי דורות?

    הקושי של יהודי בגלות לשמור על זהותו אינו פוחת, גם כאשר מפתים אותו בפיתויי זכויות, בסוגים של ‘אמנציפציה’. תמיד תישאר השאלה: כאשר הוא בסביבה מנוכרת – האם יוכל להזדהות עם החברה הסובבת, האם ישעבד את זהותו למענה?

    אריך פרום הציג זאת כשאלה אוניברסאלית: במושג ‘מנוס מחופש’ העלה לסדר היום את הבעיה של האדם הבוחר, והציג נסיבות בהן האדם מגיע למצב, שבו הוא מעדיף לאבד את זכות הבחירה, כלומר, לנוס מן היכולת לבחור.

    החברה הסובבת שולטת בחיי האדם, לעיתים מעניקה לו אשליה של שפע וזכויות עד כי הוא מקבל עליו את הזהות של החברה, את רצונותיה, את מאפייניה. בנסיבות אלו בני אדם מוכנים לעיתים לוותר על החופש שלהם, להסכים לכך שגופים אחרים יכתיבו להם את חייהם, את סדר יומם, שינציח שעבוד רוחני. מצב זה מוגדר בשם “מנוס מחופש”.

    אנו חפצים בזהות, ולעיתים המנוס הזה משמעו הזדהות, היסחפות אחר הפורטרט הרוחני אותו רוצה החברה מסביב ושאנו, בבריחתנו, מוכנים לקבל אותו כחלק מדמותנו, מחיינו.

    ייסורי זהות – האם נציב המלח יביט לאחור?

    הבה ננסה לראות מה הם לבטי הזהות בספרו של אלבר ממי “נציב המלח”. ממי אינו פורש משנה פילוסופית סדורה, אין זה ספר עיון. ממי מיטיב לספר סיפור, לחשוף יומן חיים של אדם מתלבט. ב”נציב המלח” אנו מתוודעים לקורותיו של גיבור הספר אלכסנדר בנילוש. הסיפור של בנילוש עדיין רלוונטי גם לחיינו בימינו אנו. הלבטים של בנילוש, ייסורי ההתבגרות, קשיי הזהות – כל אלה נראים כל כך רחוקים ועם זאת קרובים. (על פי הביוגרפיה הרשמית שלו, הוא יהודי ממוצא תוניסאי. השם אלכסנדר מרדכי בנילוש הוא שמו האמיתי, והשם “אלבר ממי” הוא שם ספרותי). אלבר ממי נולד בדצמבר 1920 ובימים אלה חוגג מלאת לו 97 שנים פלוס. בשנת 1953 יצא לאור ספרו הראשון, הרומן La statue de sel – נציב המלח. את ההקדמה לרומן כתב אלבר קאמי.

    הספר “נציב המלח” תורגם לעברית בשנת 1960 בידי יוסף לוז ויצא לאור בהוצאת “עם עובד” ב’ספריית ילקוט’. רישומי הזמן עדיין לא נמחקו, וההדים ממרחק נראים כאילו מדובר בעידן אחר לחלוטין, עידן של תמימות. ובכל זאת, משהו מנסר שוב באוויר, אותם הרהורים ולבטים שבים אלינו, שובים אותנו; הוידוי של גיבור הרומן חוזר ושימו לב לקול הכואב, לניגונים. עָצמת הוידוי לא פחתה עם השנים:

    “אולי מאריך הזיכרון אותה תקופת אושר שבה הייתי תמים בעולם, שדימיתיו תמים.” אלו שורות הפתיחה לפרק השלישי של הזיכרונות. כיום אתה קורא את השורות וחש שאתה קורא שירה. גן העדן האבוד הולך להיעלם.

     קהילה במשבר – מרד או המשכיות?

    הסיפור נפרשׂ טיפין טיפין, ואנו נחשפים לעלילת חיים עשירה של הגיבור ושל הקהילה שבה הוא חי. מעבר לשלשלת האירועים, אנו מגלים ביומן הכתיבה של הנער לא רק ספיגה של תרבות המערב והערצה לערכיה, אלא גם אותות לאסון שיבוא: התפכחות הדרגתית מייסרת, התנפצות התמימות, התנפצות האושר.

    סיפור העלילה משתרך בנתיב מפותל של לבטים בין מרד להמשכיות, בין “אושר של חיים קצובים” לבין הפרת “הסדר הקיים”. אין המדובר רק בספר חניכה ובתהליך התבגרות, אלא בסיפור חיים שיש בו צוהר לחיי הקהילה, יש בו מָשל על השֵבר שעבר על הזהות היהודית לאחר תהליכי החילון וההשכלה. אם סברנו כי מדובר בתהליכים שקרו רק באירופה, נחשפים בספר “נציב המלח” תהליכים עמוקים של משבר זהות בקרב הצעיר הכותב, צעיר יהודי בגטו היהודי, בקהילה היהודית בתוניסיה.

    ממרחק של זמן ברור לנו היום יותר ויותר פשרו של הסֵבל שחש גיבור הספר. ככל שאנו קוראים ומעמיקים בפרקי חייו, מתבהרת לנו משמעותו של השֵבר. הלבטים של בנילוש הם ראי לתקופה, לזמן הסערה, לנפש צעירים רבים בדור. כיום ממרחק של יובֵל ניתן לומר שהלבטים של בנילוש ושל חבריו באותם ימים רלבנטיים גם לימינו: המתח בין גלות לגאולה, הקרע בין ארון הספרים היהודי לבין הקִדמה המערבית, הקונפליקט בין האמונה לבין החילון. היום אפילו בקרב המגזר הדתי מדברים על חיפוש דרגות בסקאלה שבין אמונה לחילון, וכבר טבעו מונח חדש – “דתיים של רצף”. בנילוש וחבריו חשו קרועים, מנסים להתמודד עם הרוחות החדשות. לעיתים יש תחושה, שאותה “תלישות” לבשה צורות וחלחלה עד לזמננו. אנו מגלים שרידים שלה גם בקרבנו, בחברה הישראלית. כל שורה בווידוי של בנילוש, בלבטי הצעירים באותה תקופה, כמו משיבה אלינו הדים. נפשו המיוסרת פונה אלינו, מכה בנו ושואלת היכן אנחנו.

    דילמה – יהדות ישנה מול עולם חדש

    מיהו גיבור הספר? בנילוש הוא ילד יהודי הגדל בגטו היהודי בתוניסיה. מאבקו במשפחה, בקהילה, בקרב חבריו משקף חיפוש בלתי נפסק, ניסיון לברר את זהותו, ובעצם הוא חותר להבין את ‘המצב היהודי’.

    דרך חייו המיוסרת מעידה על רצון לבחור את דרכו, לא לוותר על עיצוב זהותו. הוא מודע לדילמות העומדות בפני צעירים יהודים באותה תקופה, ואין ספק שהיו גם חברים לדרך שבחרו בפתרון של “מנוס מחופש”.

    בנילוש מתלבט, וסערת הזהות שלו יכולה ללמד משהו על דורות של מתלבטים, של מחפשֵׂי דרך מתקופת ההשכלה, מתקופת ההוגים הראשונים של ראשית התנועה הציונית. אנו, היהודים, נדדנו בין העמים וכמובן בין הרוחות, בין זהויות שונות. אנו מפנימים בקרבנו למעלה ממאה שנים של חיפושים אחר עולמו של ‘היהודי החדש’ בעולם משתנה. ולא שכחנו תחנות הרהורים בדרך: ‘מדינת יהודים’ או ‘מדינה יהודית’, ‘אור לגויים’ או ‘עם ככל העמים’ וכל המשתמע מכך.

    גיבור הספר לוקח אותנו למסע נפשי. הכולל את שאלותיו, את דרך הייסורים שהוא עובר ואת התחבטויותיו באתגרים שהחברה מסביב מציבה בפניו. כל זה מזכיר לנו דרך חתחתים די דומה שעוברים היום צעירים ישראליים רבים, והנהירה להודו היא אחד הסימפטומים. חשבנו שלאחר הקמת מדינה יהודית ריבונית ניפטר מכל בעיה של זהות, שנצליח לעצב זהות ישראלית יהודית חדשה, אך מתברר, שגם בארץ המובטחת אין הבטחה שכל התהיות תיעלמנה.

    מנורה כחול לבן ושבעה כוכבים-הצעה לסמל המדינה

    זהות בצל שתי תרבויות

    סיפורו של בנילוש וסיפורו של הגטו הם תיאור ציורי של קהילה במשבר. אלבר ממי מיטיב לשרטט זהות יהודית מזרחית הקלועה בתווך בין התרבות האירופית-נוצרית לבין החברה הערבית-מוסלמית.

    הנער בנילוש הוא סיפורו של יחיד, ובה בעת סיפור של רבים. בנילוש הילד הוא דוברו של המשבֵּר. הוא חי בצלן של שתי תרבויות. תרבות הבית – כל כולה מסורת ומנהגים דתיים ואמונות. בחוץ הוא סופג תרבות אחרת, שהחברה משדרת לו כתרבות חדשנית, מותג נוצץ יותר. מוכְרים לו תרבות של קידמה, ומשדרים לו כי זה המסלול הנכון.

    הילד ניצב בעֵין הסערה והרוחות מכּות בו מכל הכיוונים: חינוך מסורתי, מורשת קדומים, ומול כל העושר הזה רוחות אחרות, אורות מפתים, גירויים חושניים, מחשבות חדשות. היום כבר מדברים על ‘הכפר הגלובלי’ הנוגס בכול, הדורס זהויות של אומות קטנות.

    אלבר ממי מציג את ראשית המשבר בקרב הגולה היהודית, בעיצומו של ‘תור זהב’ חדש, אמנציפציה, התעוררות לאומית, זרמים שמציגים מחשבות קוסמופוליטיות, פילוסופיות שמאתגרות את העולם הישן. כל זה מזעזע את אמות הסיפים, מצבי פיתוי להיטמע בזהות אחרת.

    הדור הצעיר ניצב תוהה, על פרשת דרכים. העולם החדש הציע פיתויים, רוחב אופקים. העולם הישן נראה צר אופקים, והנפש שאלה עצמה האם להיכלא לנצח בתוך הגטו הסגור. לפני הצעיר היהודי הסקרן נפתחת אופציה של דרך מזמינה, מבטיחה גדולות ונצורות. חיים נחמן ביאליק, שידע עד כמה הבחירה בפריצה החוצה לא הייתה קלה, חש את כובד הדילמה, את תחושת הבדידות כאשר רבים נטשו אותך: “כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר”. היו רבים שיצאו אל האורות בחוץ ונכזבו, וכאן אפשר לצטט את שורותיה של רחל, בתארה חוויה דומה: “לָמָּה קְרָאתֶם לִי חוֹפֵי הַפֶּלֶא, לָמָּה כִּזַּבְתֶּם לִי אוֹרוֹת רְחוֹקִים?”

    בתוך שלל הסוגיות והלבטים נפרשת עלילה, והמספר טווה סיפור אנושי: התמודדות יומיומית עם השינויים, סיפור התבגרות על קשייו, המרד של גיל ההתבגרות, וכמובן, גם הצד הסבוך של ההתבגרות המינית.

    חופש ומרחב מול הסתגרות

    סיפור חייו של בנילוש כמו סיפור חייה של הקהילה, הוא סיפור של משברים, של מעברים. המשפחה שלו גרה בגטו תקופה ארוכה, בסמטת טרפון, ואחר כך עוברת לגור יחד בבניין אחד כ”משפחה מורחבת”.

    אלבר ממי. עיצוב גרפי: תפארת חקק

    הפער מרחיק את הילד מביתו ומקָרב אותו לעולם שבחוץ, לעולם בית הספר. בנילוש מעדיף את שמו הלועזי אלכסנדר ונזהר מלהזכיר את שמו העברי מרדכי. בנילוש בוחר בדרך ההשכלה, בדרך המערב, והוא מאמין שכאן ההזדמנויות רבות יותר. הוא זוכה בפרסים הסוללים לו דרך להצלחה.

    הנער פותח במסע להגשמה עצמית ובהדרגה הוא ניתַק  מן החוטים, הקושרים אותו לסביבה היהודית, לבית הספר היהודי ולפטרון הרוקח. ההכוונה של הפטרון וההורים אינה לרוחו, והוא מתחיל להיאבק על חלומו, על דרך משלו. בנילוש מנסה לעצב לעצמו דרך ייחודית, והמחיר ברור לו: ויתור על ארון הספרים היהודי, על חיק המשפחה האוהבת, על הפטרונות הכלכלית.

    אותה תחושה, שהכרנו בספרי ההיסטוריה, של משכילים יהודיים באירופה, המאמינים כי האמנציפציה תפתור את בעיית השתלבותם בחברה האירופית, עולה בפירוש מיומנו של אותו צעיר יהודי בקהילה מן המזרח, מן הגטו של תוניס. ההתפכחות לא מאחרת לבוא: “לאט לאט, בדי כאב הבינותי כי נתקפחתי מעצם היוולדי בעיר הזאת,” (עמוד 68).

    התלוש היהודי נותר בין העולמות. תחושתו קשה: “תלוי ועומד בין שתי תרבויות… והמבקש לשבת על שני כסאות אינו יושב בשום מקום,” (עמוד 75). מי שקרא את ספרו של י”ד ברקוביץ “התלוש”, למד עד כמה רווחה תופעה זו הן בגלות של יהודי המזרח והן בגלות של היהודים באירופה.

    זרים ליהדות – וזרים לעולם

    זָרותו ליהדות טרגית, שכן הוא זר גם לעולם מנגד. הניסיון של מוסלמים משכילים לקרב אותו אליהם נכשל, והוא מבין כי המצב אינו הדדי ואינו סימטרי. האמת היא מרה; הוא זר גם לאירופאים וגם למוסלמים. בן סמעאן המוסלמי מטיח בפניו: “הציונות… עלולה לקומם את כל העולם הערבי.” בנילוש נדרש לוותר לא רק על דתו אלא גם על לאומיותו.

    מגדל האשליות, שנבנה במהלך הבריחה מזהותו הקודמת, מתפרק די מהר. סערת מלחמת העולם השנייה היא רוח פרצים המטלטלת זהויות. המאורעות הופכים לנייר לקמוס החושף הכול. התרבות האירופית הנוצצת נחשפת במערומיה, נגלית כפושטת רגל: “תרבות, אשר תליתי בה את כל תקוותי”… “אירופה כולה נמצאה בת עוולה” (עמוד 186).

    לפתע מתברר לו שהקוד הישן של התפילה משמש דבק מלכד. כשהם מתכנסים, מציע בנילוש לשיר את ‘התקווה’ (עמוד 200). עמוק בלב הוא מבין כי הוא בכל זאת זָר לכולם: “מעולם לא נחשבתי בעיניהם כאחד משלהם ממש.”בנילוש מבין בפיכחון, כי חייו בקרב החברה החדשה והזרה הם “חיי בינתיים” (עמוד 230) והוא קובע בכאב: “עֲבָרי נעל את הדלת בפניי… לעולם לא אמצא פתרון לבעייתי, כי אני הוא הבּעיה.”

    “נציב המלח” שב לעיי החורבות של הגולה, למבט של אשת לוט. סיפורו של בנילוש הוא סיפורו של העם היהודי בגולה. כל זמן שהוא חי בארצות ניכר, לא יוכל לשנות את גורלו. כיהודי, שנקלע בין התרבויות, מצבו של הגיבור טרגי. הוא רואה עצמו כיהודי ‘נידח מבחינה מדינית וחברתית’. אין  הוא יכול לשוב אל אביו ואמו, מפני שחש הוא בושה לנוכח ערכיהם ומהותם, אבל המסלול הנגדי של המערב אינו אפשרי באותה המידה. שני חלקי ההוויה שבו קרועים: “בכל פעם התמוטט איזה חלק מעצמי” ( עמוד 234). בנילוש מנסה לפתור לעצמו את החידה: “היכול אוכל כאשת לוט, שהפכה לנציב מלח, להוסיף ולחיות מעבר לְמה שעיניי רואות?”

    האם זהות עצמאית היא רק אופציה שקיימת באגדות?

    הספר מסתיים ביציאה למסע באנייה. בנילוש רוצה להתנתק מהסתירה הטראגית שנקלע אליה כדי לעצב לעצמו זהות חדשה – מחוץ לקהילה, מחוץ לסביבה המשכילית. דומה שהוא מנסה לבנות לו עולם דמיוני, עולם אגדי הרחוק מן המציאות חסרת המוצא.

    תיעוד חייו, כתיבת היומן, כל אלה מסייעים לו לגלות את דרכו החדשה. בעמוד הראשון של הספר, מסכם הכותב את הווייתו במבט של מי שרואה את הדברים ממרחק: “אולי בעורכי סיפור זה, סופי לראות דבר במחשכיי, וייגלה לפניי איזה מוצא” ( עמוד 8).

    אלבר ממי מניח את אבני היסוד לפתרון הציוני החדש שלו: הספר חושף משבר זהות – ושוזר הכרח לשוב ללאומיות היהודית, הכרח לאמץ את זכות הבחירה, לא לנוס מן הבחירה לעצב את זהותנו, לא לנוס מן החופש.

    ממי משרטט זהות במבוכה, וכל זאת בתוך עולם חסר ודאות. כאשר ברל כצנלסון נדרש לשאלת כובד המשא של ההיסטוריה והזיכרון, הוא ניסה להבין את האיזון בין שני הכוחות – הזיכרון והשיכחה: “אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לנו ולזיכרוננו, לאבות אבותינו… אילו הייתה השִכְחה משתלטת  בנו כליל, כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?”

    הספר “נציב המלח” מתאר מצב בלתי אפשרי, שיש בו להאיר לא רק לבטי יהודים בגולה אלא גם לבטים של צעירים במדינת ישראל. היחיד היהודי נמצא בין הפטיש לסדן: מצד אחד עליו לשמור על ייחודו ועל זיקה לרוחות המערב, ומצד שני להיות קשור ליחד היהודי. איך נוגסים מן העוגה ובכל זאת משאירים אותה שלמה? איך שומרים על עצמאות וזהות אישית-פרטית, ומצד שני מצליחים לשמור על שותפות עם בני עמך.

    האם הפתרון האידיאלי מחייב בריחה מזהות קודמת?

    אלבר ממי תיאר בספרו צרתו של אדם בודד, יהודי המבקש להיחלץ מצרת הבדידות, שמבקש דרך להתחבר לכלל. ביאושו הוא תוהה אם ניתן למצוא דרך בין הכלל של החברה הישנה, או שמא לפרוץ דרך לחברה החדשה.

    אלבר ממי כתב בספריו על הצורך לשחרר אותנו מן המיתוס, מן הברית, ממערכת האמונות והסמלים והוא האמין שזו הדרך להיות עם ככל העמים. לעצב זהות חדשה. מתברר שאותו חלום נושן של מעצבי ‘תכנית אוגנדה’ עדיין בוער כנר תמיד במסתרים. אלבר ממי וממשיכי דרכו בחברה הישראלית כמו מאמינים שבריחה מזהותנו המקורית תעצב לנו עתיד אחר.

    ממי נדרש לקושיות אלו גם בכתבים אחרים שלו. אלבר ממי כפילוסוף וכהוגה דעות טווה פתרון אפשרי בספרו “שחרורו של היהודי”. הוא מתייחס לבעיית היהודים והגולה ורוקם תסריט שבו קיום יהודי בגולה אפשרי מתוך זיקה לתפוצה היהודית ומתוך קשר למדינת ישראל. הקשר לעם ולמדינת ישראל מהווה עבורו תחליף.

    השאלה נותרה בעינה: כיצד זה למרות ניסיונותינו להיות עם ככל העמים, למרות הנהירה אחר התרבות המערבית וזריקת הטלית והתפילין מן הספינה, עדיין המפרשים רועדים ברוח? כיצד יש עדיין כאלה הצוללים חזרה לים לחפש את התפילין שנזרקו ע”י האב או הסב? איך ייתכן שעדיין איננו עם ככל העמים, שעדיין הברית והגורל מלווים אותנו, ועדיין אנו חשים את הבדידות של עם שונה ומיוחד?

    ספרי תורה עתיקים במוזיאון הברמן. צילום: תפארת חקק

    ספריו של ממי מותירים את השאלה טורדת מתמיד: האומנם ניתן לוותר על דיאלוג עם המורשת היהודית? ייתכן מאד שזו הדרך לעצב את זהותנו בדרך שלמה יותר. אילו הענקנו לילדינו את הקשר למסורת, לתרבות ולסמלים המיושנים כביכול, יכולים היו לחוש באמת את שורש זהותם, והיו מקבלים את ההסבר האמיתי למצב היהודי, למצב הישראלי.

    ההתכחשות לעצמנו מעולם לא סללה לנו דרך לריפוי ולהצלה. אלבר ממי מדבר במושגים של יהודי גלותי, שמחפש קשר לזהותו והוא נצמד לזמן היהודי. עלינו לזכור שיהודי ישראלי חווה את היהדות בצורה שלמה יותר. הוא חווה זהות של הזמן היהודי והמקום הישראלי: זהות אנכית וזהות אפקית. רק כאן בישראל אנו זוכים לחירות מלאה. לנו, היהודים בישראל, יש את החירות לבחור בזמן היהודי (ציר הזמן), תוך היצמדות למולדת של העם היהודי – ישראל ( ציר המקום). לאחר שמימשנו את השיבה לארץ והקמנו מדינה ריבונית ועצמאית, זהותנו שלמה. זהותנו המלאה מותנית בחירותנו לשמור על הזהות הלאומית (ציר הזמן), וגם על החוויה הישראלית- אזרחית (ציר המקום).

    העם היהודי: השמירה על הזהות

    נחזור לעמנו ולשמירה על זהותו הייחודית. עמנו יצא לגלות שנים עשר שבטים, שבט “יהודה” ואחד עשרה השבטים של “ישראל”. המסר הקשה של ההיסטוריה הוא שיהודה אכן שרד, ובזכות שרידותו אנו נקראים “יהודים”. שבטי ישראל, בתוכם גם השבטים אפרים ומנשה, לא שרדו. מרגש לקרוא את פסוקיו של ירמיהו הנביא “הבן יקיר לי אפרים” (ירמיהו ל”א  19), ואת הנבואה המבשרת “ושבו בנים לגבולם”.  רחל ביכתה על בניה, על פי הנבואה, והציפייה הייתה שבבוא המועד הם ישובו. האמת היא, שאפרים לא שרד ולא שב. שנים עשר השבטים ויתרו על החירות להתמיד בזהות היהודית הקדומה ונטמעו בעמים אחרים. הנבואה של יחזקאל על איחוד יהודה וממלכת בית יוסף לא התקיימה. נבואה מעוררת תקווה ניבא על “קח לך עץ וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל” (יחזקאל ל”ז, 15 ואילך).

    הנביא יחזקאל שקיווה לטוב ניבא שאכן יהיה איחוד, איחוד בין העצים. נבואת נחמה זאת לא התקיימה. בית ישראל אבד במהלך הגלות. רבי עקיבא הודה בזה ואמר: “עשרת השבטים אינם עתידים לחזור.” דבריו נאמרו בוודאי בכאב רב, כי הייתה בהם הודאה שנבואות השיבה לארץ של הנביאים לא יתקיימו במלואן; שבטי ישראל ויתרו על חירותם היהודית ועל זהותם.

    לאן אנו הולכים?

    השאלה בעקבות הספר “נציב המלח” ובעקבות פתרונות הקסם של ממי חוזרת ונשנית: האומנם אנו מתמסרים במלוא כוחנו כדי להבין את חיינו, כדי לשאול את עצמנו לאן אנו הולכים?

    המציאות מישתנה, הכפר הגלובלי נושף בעורפנו כל הזמן, אבל שאלת הזהות לא נמחקת. נציב המלח מביט בכול הטלטלות ומחייב אותנו להביט לעומק, לשאול שוב ושוב.

    שאלת הזהות ושאלת הגורל היהודי ימשיכו כנראה ללוות אותנו. תמיד תרתק אותנו חידת העם שלנו, כיצד ניצח אימפריות ושרד ברוחו, בכוחו הדל, כיצד צף על גלי ההיסטוריה כשכל עמים מסביב נכחדו. ואנו היום עודנו תוהים: האם קיומו המופלא של העם היהודי והשיבה המופלאה לארץ האבות אינם אומרים משהו? האם אנו אכן חשים מחויבות וקשר לזהותנו המקורית, לתרבות שיצרנו בדי עמל לאורך היסטוריה כואבת אך מפוארת? היסטורית, אנו מודעים למסר הכואב של נטישת שבטי “ישראל” את זהותם, אך גאים שאנו ממשיכים את לפיד הזהות של שבט יהודה אשר בזכות נאמנותו לזהות, שמרנו על חירותנו כיהודים, דבקנו בתנועה הציונית, התנועה הלאומית-היהודית, ושבנו לארצנו.

    בכל דור ודור בוחר היהודי בזהותו, זו גם בחירה אישית של כל יהודי, וגם בחירה של עמנו להתמיד ולשמור על זהותנו הלאומית.

    בעידן “הכפר הגלובלי” קל לאמץ את הנורמה של ‘מנוס מחופש’: לוותר על הזהות הייחודית לנו ולהיטמע בתרבות של הכפר הגדול. זו בחירה שלנו אם לוותר על זהותנו או להמשיך לשאת את הלפיד של שבט יהודה, אם לשמור על החירות היהודית, על הזהות היהודית.

    זמן לחשבון נפש

    ההגיעה עת לליבון דברים, לחשיבה נוספת, לתמורה אמיתית בטרם פורענות? האם נבחר בזהותנו, או ננוס מן הבחירה אל זהות שקבעו לנו אחרים.

    אנו קבוצת אנשים הדוהרים קדימה אך נקראים להביט לאחור. זו תחושה של מי שיושב בקרון האחורי של הטנדר כשהוא שועט קדימה, אך היושבים בקרון האחורי מצווים להביט אחורה כל הזמן, לזכור, לשאול מה נותר מאחור. האם שכחנו את סימני הדרך שהובילו אותנו עד כאן?

    אנו היהודים הישראליים חיים על ציר המקום, חווים את הישראליות שלנו כחוויה מקומית (האזרחות הישראלית), אך כשהטֶנדר שלנו נוסע קדימה אל נשכח את החיבור שלנו לעם שלנו, לזהות הלאומית שלנו, לציר הזמן. ציר הזמן הולך למרחקים, סב לאחור עד ימי הראשית של העם.

    ניסע אפוא קדימה, אך אל נשכח שמבטינו מופנים גם לאחור. 65 שנים חלפו מאז “נציב המלח”. צריך להביט עתה לאחור – ובו זמנית להביט קדימה. עלינו לדעת לבחור, לדעת לשאול באומץ: לאן?

     

    תמונת הכותרת: תבליט – השבויים היהודים בשער טיטוס ברומא. עצוב גרפי: תפארת חקק

     

     

    בלפור והרצל חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 2

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    פּוֹרֶמֶת וּמַתִּירָה

    גָּלִית אבגי- כֹּהֵן
    כַּפְתּוֹרִים בְּהִירִים, בְּחֻלְצָה כְּחֻלָּה. אֶחָד אֶחָד פּוֹתַחַת. חוֹשֶׂפֶת בְּךָ, חָזֶה וְגַאֲוָה....

    מגע הזהב של ארנסט לוביץ’

    שי מרקוביץ'
    ביוגרפיה חדשה של ארנסט לוביץ’ מבקשת להחזיר לתודעה את הבמאי החתרני...

    ימי “בין המְצָרים”

    הרצל חקק
    ימי בין המצרים, תקופה מאד מיוחדת – וכשהיינו ילדים לימדו אותנו...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית