אמרתי
לך: כמה שנים עברו? ככה אמרתי לך. אתה לא ענית לי (אולי לא שמעת. השמיעה נדפקה לך
בזמן האחרון). אחר כך הסתכלת בי במבט הבהיר שלך. את האישה שלי, אמרת בלי קול.
זיכרונות
החיים שלנו, הצרות שנכנסו לבית שלנו ככה בלי לבקש. נכנסו. התיישבו על הספה,
התיישבו במטבח, בארנק, בחדרי הילדים. צרות משונות, צרות מפתיעות. אחדות מהן נכנסו
גם לחדר השינה. הייתי משותקת. שנים הייתי משותקת. אמרו לי לא לראות אותן, כלומר
להאיר את החלקים בהם הן לא נמצאות, כלומר הכורסה, כלומר המדף התחתון שבמקרר, כלומר
אריח עבש במקלחת. במרפסת שתלתי שתילים חדשים בעציצים והם צמחו יפה. השכנה שאלה
אותי: איך עשית את זה?
את
רואה? זה הכל עניין של בחירה, אמרה לי חברה. פשוט אל תתני להן מקום.
אבל, הן
לוקחות את המקום. לא שואלות אותי. בכיתי.
את
עושה מזבוב פיל, אמרה אמא.
אם לא
תתייחסי הן תעלמנה. אמרה הרופאה.
הן
תלכנה למקומות אחרים. הבטיח היועץ.
חזרתי
הביתה וסיפרתי לך מה המומחים אמרו. השתכנעת מיד. אמרת לי: את רואה? זו רק את
שרואה. חצי כוס ריקה, חצי כוס מלאה. מבינה?
הבנתי.
וודאי הבנתי.
אחר כך
הצרות השמיעו קולות. קולות חזקים, לא לחישות. נהמות. וצעקות. צעקות ונהמות. גם אתה
שמעת. ראיתי את העיניים שלך. פחדת.
אל
תפחדו, אמרו לנו. אם אתם מפחדים הן מריחות את הפחד שלכם ואז הן מתנפלות יותר. ככה
זה. מבינים?
הבנו
ועשינו את עצמנו לא מפחדים, אבל הפחד עשה בנו.
הצרות
התנחלו בבית. היו להן טקסים משלהן ודרכים משלהן לומר לנו מה לעשות מה לא לעשות. הן
אמרו את אשמה, את הבאת אותנו.
אני?
כן את,
את. ועכשיו תדאגי לנו תני לנו תעשי בשבילנו תמלאי אותנו תחבקי אותנו.
למה?
עוד
פעם את שואלת למה?
אל
תשאלי, אמרו לי. תחבקי ותשתקי. תזרמי. אהבה, את מבינה, אהבה היא תרופה. בטח לאחת
כמוך. אחת שחושבת שהראש מוביל, שהשכל ישר.
והוא
לא?
השכל
הוא הנכלולי שבאיברי הגוף.
אמרתי
לך: הם אומרים.
אמרת
לי: אז הם אומרים.
אמרתי
לך: אנחנו לא בסדר, כלומר אני לא בסדר.
אמרת
לי: לא צריך לשמוע הכל וודאי שלא להקשיב. תסנני.
והצרות, שחלקן ידע להתלבש היטב, מה זאת אומרת היטב, באופן הכי מפתה שאפשר – נשארו. נכנסו יצאו שבו נכנסו. הנחנו להן לעשות כרצונן, נתנו להן יד חופשית בחדרינו.
לילה
אחד (אולי היו אלה לילות אחדים) אמרתי להן בואו. בואו נדבר. אמרתי להן בואו נבין
מי נגד מי. בואו נלמד לחיות יחד. הן צחקו מה זה צחקו התפוצצו מצחוק. אחת אחת
התפוצצה ונעלמה.
להגיד שאני
לא פוחדת שהן או בנות מינן תחזורנה זה יהיה כמו לשבת על תיבת פנדורה בתחתונים וחזייה
ולהחזיק את המכסה סגור עם משקל הגוף.
מתישהו
צריך יהיה לקום, לא?
המלים חודרות חדרי בטן ואתה נשאר המום מהאמת הסיפורית שנכנסה לך הביתה. אפשר להגיד שהספרות היא ההכנה הכי טובה לחיים… מה היינו עושים בלעדיה. יישר כח!