יובל שמעוני, הסופרים והקיסרים – ארבע מסות על צמדים. עם עובד, 2025, 263 ע'

א. ביקורת, מחקר, עיון או יצירה במסווה?
כותרת המשנה של הספר – ארבע מסות על צמדים – מציגה את סוגת המסה כז'אנר שאליו משתייך הספר. סוגת המסה קרובה לסוגת המחקר הספרותי או לסוגת הביקורת הספרותית או לסוגת עיון הספרותי, ולא לסוגות של היצירה בפרוזה – סיפור, נובלה רומן וכדומה. הז'אנרים הספרותיים מבוססים על דמיון, על המצאה, על התייחסות אל המציאות באופן סמלי, רב משמעי. לעומת זאת, סוגת המסה, כמו אלה של העיון ושל הביקורת, מתייחסת למציאות בצורה ישירה. מטרתה להסביר לקורא משמעותה של מציאות מסוימת. אם היא עוסקת בספרות ובסופרים, מטרתה להבהיר את הסופרים האלה ואת יצירתם, במציאות שבה חיו ובה יצרו.
סוגת המסה חופשית יותר מסוגת המחקר הספרותי או מסוגת הביקורת הספרותית – המסה היא מחשבה שאינה מחקר אלא קרובה יותר לפילוסופיה ולהיסטוריה; ועדיין כותב המסה מתייחס בצורה ישירה והגיונית אל מציאות, ואותם צריך הקורא להכיר. אפשר שקריאת המסה תהייה חוויה, אבל היא צריכה להיות גם תובנה הגיונית, עניינית, שנבנית אצל הקורא בה.
כאן שורש הבעיות שמעורר ספר זה של יובל שמעוני. בכותרת המשנה – מסות – מבקש יובל שמעוני מהקורא להתייחס כך אל כתיבתו כאן. אבל היחידות, שלהן הוא קורא מסות, כתובות כל אחת ביסודה כמעין סיפור כשלעצמו, ואינן כתובות כדיונים מובנים בנושאים מסוימים. אני קורא במה שהמחבר מציג כ"ארבע מסות", ובאף אחת מהן, לא מגיע לתובנה רציפה ומסודרת. אף לא באחת בארבע היחידות, להן הוא קורא מסות.

ב. איפה פרנץ קפקא וגוסטב פלובר נפגשים?
מידע נוסף שבכותרת המשנה כלול ב"צמדים". לכאורה, כותרת המשנה מודיעה לקורא כי כל אחת מארבע היחידות, אותן הוא מכנה מסות, אמורה לעסוק בצמד. נפתח בדיון ביחידה הראשונה שעניינה ובצמד שבה, פלובר ובקפקא, זוג יוצרים שלו מוקדשת יחידת הפתיחה, הלכאורה מסה – "הסופרים והקיסרים" (עמ' 44-9).
כל כך הרבה פרשנות נכתבה על יצירתו של פלובר ועל יצירתו של קפקא, שני יוצרים גדולים אלה. שני פלובר חי בשנים שבין 1880-1823, וקפקא חי בשנים שבין 1883-1921. ברור שפגישה זו של שתי דמויות ספרותיות גדולות, שחיו באירופה במקומות שונים ובזמנים שונים, אינה פגישה מציאותית אלא היא פגישה ספרותית, הקבלה רעיונית. בהציגו אותם כצמד, מתכוון יובל שמעוני לערוך השוואה רעיונית ביניהם ולא ביוגרפית-היסטורית. השוואה יכולה להיות השוואה טכנית – השוואה בין מצבים שכל בן אנוש עובר, והיא יכולה להיות השוואה רעיונית – ניגוד או דמיון או השלמה בין שני יוצרים.
הקורא לוקח לידיו את הספר, ורואה כי תחילת המסה הראשונה, שתי הפסקאות הפותחות מסה זו, היא דיון בקבורתם של שני גדולי ספרות אלה. הקורא נוטה לחשוב כי כאן תחילת ההשוואה ביניהם, אבל כבר בקריאת שתי הפסקאות הראשונות אלה רואה הקורא חד העין כי יש בעיה בכריכת (תכריכים…) שתי קבורות אלה זו בזו:
את קבורתו בפועל של פלובר אינו מתאר, ואילו את טקס הקבורה של קפקא הוא מתאר. בתיאור קבורתו של פלובר ישנה סתירה: הוא מביא ציטטה ממה שכותב פלובר בחייו על קבורתו העתידית. פלובר כותב כי הוא רוצה שכתביו ייקברו אתו: "חבל רק שיידרש לי קבר גדול בגללם [בגלל כתביו, א.ב.] כי אני מתכוון לקבור אותם איתי." (עמ' 9) אבל לפני זה כותב יובל שמעוני על פלובר כי: "בצעירותו כתב שלא איכפת לו שיישאר עלום שם, ובלבד שכתביו יישמרו ולא יאבדו" (שם), והסתירה ברורה לקבור את כתביו או לשמור את כתביו? וכשאתה קורא כאן במקביל את אירוע הקבורה הקשה של קפקא, את תיאור דורה דיאמנט, אהובתו האחרונה, המתעלפת על הקבר, אתה שואל את עצמך במה זה קשור בפלובר ובקבורתו? וכן הלאה וכן הלאה.
מעבר לכריכתם זה בזה, כשאתה קורא את דיוניו הספרותיים של שמעוני כאן בשני יוצרים גדולים אלה, אתה נוכח שהוא אינו מחדש בפרשנותו לפלובר ולא בפרשנותו לקפקא. אולי היה מקום לקרוא מסה זו, כדי להבין הבנה חדשה במשהו ליוצר חד-פעמי זה, קפקא, שאין כמותו בספרות החדשה, או הבנה חדשה ליוצר כמו פלובר, שאינו חד-פעמי כמו קפקא, אלא שייך לזרם, ריאליזם, והוא אחד מאבות הריאליזם בספרות. אבל הכשל העיקרי ביחידת פתיחה זו שבספר אינו בחיבורם יחדיו אלא בכך שפרשנותו ליצירת קפקא מסתמכת על גישה מוכרת ליצירה זו, אין בה חידוש. כך לגבי פרשנותו ליצירת פלובר.
אם כך, לשם מה המסה?

ג. מראי המקומות ורצף הקריאה
בעיה נוספת בקריאה כאן קשורה בדרך בה מובאים הציטוטים הרבים כאן. כשרוצה הקורא לראות מהם המקורות המדויקים, מהם מביא שמעוני את ציטוטיו, הוא רואה כי לציטוטים לא מובאים מראי-מקומות בגוף הדברים הכתובים. בסיומי הציטוטים לא מובאים, לא שמות המקורות ולא מספרי העמודים מהם מובאים הציטוטים. אמנם, המקורות מובאים ברשימה אלפביתית אבל ברשימה זו מחוברים המקורות עליהם הוא מסתמך, ברצף אלפביתי על-פי מפתחות שונים, שלא מובדלים מספיק זה מזה. משמע, שמעוני עושה את הקורא, שרוצה לשמור על רצף קריאתו, תלוי בדבריו; כי אחרת, זקוק הקורא לקטוע קריאתו שוב ושוב, ולחפש שוב ושוב את המקורות בסיום הספר. וגם אז, הוא מגלה שאמנם מובא מקור, אבל לא מובאים מספרי העמודים מהם מובאים הציטוטים.

ד. מסה או סיפור?
כאמור, בעיית הציטוטים היא חלק מבעיות דרך הכתיבה של שמעוני בחיבור הנוכחי. יובל שמעוני הוא קודם כל סופר. זו לא רק עובדה "סטטיסטית" – של השוואה בין כמות דברי הסיפורת שכתב, לבין כמות דברי מסה. זו קודם כל דרך הכתיבה הסיפורית שלו בה הוא יוצר את תיאורי המחשבות, את דברי ההגות, אותם הוא מכנה מסות.
אם נחזור להתייחס אל המסה הפותחת, שהקובץ כולו נושא את שמה, ולחזור אל מה שנכתב כאן עליה, ברור שיובל כותב את "סיפורו" של פלובר היוצר ואת "סיפורו" של קפקא היוצר. את פרשנותו ליצירות שניהם הוא מבסס על קטעי מכתבים, קטעי מאמרים, קטעי דברי הגות ששניהם כתבו ועל דברים שכתבו עליהם. ואת כל אלה הוא מספר לא כהצגת שתי תופעות תרבות, אלא הוא נעזר ביצירותיהם כמאפשרות הצגת שתי דמויות היסטוריות, עגולות, בעלות נפש כזו וכזו; משמע, הוא בונה שתי ביוגרפיות רב ממדיות, קודם כל כשני סיפורים, כשני סיפורים של שתי דמויות ספרותיות. הוא לוקח את דמות היוצר והופך אותה דמות בסיפור. וכך, הופכים כאן שני היוצרים לשתי דמויות בשני סיפורים יותר מאשר כשתי דמויות היוצרות סיפורים.
ובשני הסיפורים שבמסה הראשונה ניכרת עוד בעיה, העולה מדרך הכתיבה הסיפורית, מדרך הכתיבה-יצירה של שמעוני: הסיפור של פלובר והסיפור של קפקא אינם מתפתחים, הם אינם שתי עלילות מתפתחות. אלה שני סיפורים סטטיים, מעין שני צילומים של שתי דמויות ענק עשירות. אלה שני צילומים שאינם מובילים אל שום מסקנות, אלא צילומים של ביוגרפיות מוכרות, שתי נורמות מוכרות של שתי דמויות אלה. משמע, הסיפורים עשירים, צבעוניים, אבל אינם מתפתחים, אינם מובילים, כל אחד משניהם ושניהם יחד, אל שום מטרה.
לזה יש להוסיף מה שנכתב כבר קודם בהרחבה – האסמכתאות לשפע הציטוטים שהוא מביא בהקשרו של כל אחד מהשניים מובאות בסוף הספר בצורה לא ברורה מספיק. וכך כתיבתו החופשית של שמעוני מעמידה את הקורא כצרכן פסיבי. הוא אינו מאפשר לקורא לבחון את דבריו תוך קריאתם השוטפת, להתדיין אתם, אלא עליו לקבל את הדברים ותו לא.

ה. איזה קיר? איזה קיר? אילו קורים?
כאמור, הקורא רואה על כריכת הספר ובעמוד הפתיחה שלו, גם את הכותרת 'הסופרים והקיסרים', שהיא כותרת המסה הראשונה, וגם את כותרת המשנה, 'ארבע מסות על צמדים', שאמורה להציג את מבנה הספר. כשהקורא עובר מעמוד השער לעמוד תוכן העניינים, הוא רואה שיש הבחנה בין הארבע שבקובץ זה. הן מחולקות לשני שערים נפרדים: בשער הראשון, שכותרתו "דפים ובדים", כלולות שלוש מסות. השער השני שנושא כותרת "ארץ", מחולק על-ידי הכותב לשני חלקים המובחנים בשתי כותרות: הראשונה – "חלק ראשון: הקיר", והשנייה – "חלק שני: הקורים".
כשמבין הקורא, כפי שכבר פורט קודם כאן, שכתיבה זו היא מעין קובץ סיפורים שהם קובץ ציורים, הוא מבין את כותרת השער הראשון, "דפים ובדים", כרמיזה שכתיבה זו היא גם על דף נייר וגם על בד של ציור. על דף נייר הסיפור ועל בד ציור התמונה.
לעומת זאת, התייחסותו של הקורא אל למשמעות כותרת השער השני, "ארץ", נשארת מעורפלת, גם כשהוא קורא את שתי הכותרות של שני חלקי המסה הרביעית – "הקיר" ו"הקורים". עיקר משמעות השער השני, משמעות החלק השני, שהוא, לכאורה, המסה הרביעית הבנויה כצמד, מובנת רק תוך כדי הקריאה בחלק השני.
הקורא לומד כי כאן מובאת הביוגרפיה של המחבר עצמו, של יובל שמעוני, במלוא היקפה. החלק הראשון של מה שמכונה על ידי המחבר מסה רביעית, נושא את הכותרת "הקיר", והוא קורות המשפחה של שמעוני, על רקע קורות הציונות מראשיתה. מדובר כאן, כאמור, בעיקר בהיסטוריה של הציונות ומשפחתו בתוכה, אבל גם כאן שמעוני מכביד על הקורא כשהחלק הזה מחולק לקטעים קצרים רבים, שכוכבית בראש כל אחד מהם. והקטעים מובאים משני זמנים – מהעבר, שהוא ההיסטוריה של המשפחה, ומענייני ההווה. כל סוג קטע כזה מובא בפונט אחר. ושוב, אוטוביוגרפיה זו היא יותר סיפור מאשר מסה. מעין רוחב יריעה סיפורי משתרע באוטוביוגרפיה זו.
כך מתחיל הקטע השני של "חלק ראשון: הקיר", כך מתחילה ראשית האוטוביוגרפיה המשפחתית: "יותר ממאה ושלושים שנה לפני כן הפליגו באותה אנייה, אם כי לא באותו זמן, אחד העם והסבא רבא שלי." (עמ' 145). שוב, מעין התפייטות בחיבור הזה שבין הסבא רבא לבין אחה"ע. שוב לא עיון אלא מעין סיפור ארוך יריעה. עם זאת, חוזר ומוזכר שוב ושוב ההווה, שהוא הווה המלחמה הנוכחית – עוד פרק בהליך שאינו מסתכם, שאינו מסתיים.
מעין סיכום בכל זאת – סיכום מר – נבנה בחלק השני של מעין-מסה רביעית זו, "חלק שני: הקורים". בחלק זה מתואר יותר מכל ההווה של מדינת ישראל, שהוא המלחמה הבלתי מסתיימת בין יהודים לבין ערבים, ובו שמעוני מסכם את המפעל הציוני סיכום מר. זהו סיכום שתוצאותיו לא ברורות, המסכם התנהלות פוליטית, שבחלקיה היא התנהלות לא-מוסרית, והיא עלולה להסתיים בחורבן.
בחלק האחרון מרשה לעצמו שמעוני להרחיב את היקף ההסתכלות שלו, ורואה את המפעל הציוני וסכנותיו כחלק מהמפעל האנושי כולו, שסכנות כיליון אורבות לו. כאן מתבהרות שתי הכותרות של החלק הרביעי, "הקיר" ו"הקורים" – הקיר עלול להתגלות כקורים. הנה, בלשונו, קטע מתוך העמוד שלפני האחרון: "מבט סביב-סביב – מבט חשוף, מותש, שרואה יותר ממה שהיה רוצה לראות – לא יגלה לא אֵל ולא קירות ברזל. 'קורי עכביש' לגלג נסראללה על אחיזת אויביו כאן ולא דייק. מברזל הם, קורי הסיפור העברי, אחד מן השלושה שנבדו על כברת השטח הזאת והולידו כל אחד מקוריו דת והיסטוריה מדממת." (עמ' 254). הראשון שנבדה "על כברת השטח הזאת", כלשונו, הוא המיתולוגיה העברית, ואחריה הסיפור העברי, והשתיים האחרות? אפשר שאחת היא הנצרות והשנייה היא האסלם. והנה, גם מקטע זה המצוטט כאן, עולות משמעות "הקיר" ומשמעות "הקורים" שבכותרות שני חלקים אלה – הקיר אינו ברזל אך הקורים הם קורי הסיפורים המכוננים של היהדות, של הנצרות ושל האסלם.
בסך הכול, החלק האחרון כתוב יפה, אבל כוללני מאוד, חופשי מאוד, על כל המשמעויות של חופש זה שאין בו כללים להגביל עצמו. ובסך הכול, הוא כתוב כמו "יריות" לכיוונים שונים. חלקן פוגע במשהו, חלקן אינו פוגע. אלה לא מסות. זהו חופש של הרהורים, שברוב הספר לא חוברים זה לזה, ובמיטבם, בחלקו הרביעי, היו מוצלחים יותר אילו הכותב היה טורח לסייג את עצמו למסגרת של מסה אמיתית; משמע, להבהיר יותר את הדברים לקורא.