עזבו אותי במקום לא ידוע, הפּרשים וסוסיהם נטשו אותי במסע זה. ראיתי אותם מתרחקים אל השמש האדומה ועכשיו אני פה לבדי. לא כל כך לבדי, אתי פרש ששמו פולד פפר, הוא כל הזמן משתמש בדורבנות בכדי לזרז אותי, אבל אני לא יכול ללכת כל כך מהר.

פפר, שהיה פרש מצטיין במשמר על העיר, נפל קורבן למדבר. אני שנאתי אותו. הוא ליטף אותי בעדינות ולא יכולתי להגיד לו דבר כדי שיפסיק. הוא ניסה לעודד אותי ואמר "אנו נמצא את הדרך לחזור!" לא היתה תקשורת בינינו, לא הייתי יכול לענות לו ולומר שיעזוב אותי בשקט. הדבר היחידי שראיתי בולט מתיקו היה בקבוק מים קטן, אני סבור שנחיה רק עוד יום אחד במדבר ונהיה עוד מקרה מוות אחד מתוך מיליונים.

לפני שהגענו למצב זה, ניסיתי לסמן לפרשים שיֵצאו בלעדינו. תחילה הם חנו באזור רב סלעים ונחו. רוב הפרשים קשרו את סוסיהם לעץ גדול; אבל פפר, כמובן, הלך לאזור שקט וקשר אותי לאבן. ראיתי אותם מתירים את חבלי הסוסים מהעץ ועוזבים. ניסיתי לסמן להם, אך אין תקשורת בין סוס לאדם.

"יותר מהר, סוס! הייתי צריך להישאר בעיירה ולא לקחת אותך לסיבוב המיותר הזה, סוס זקן!" הוא אמר לי בקול עצבני. אני לא יכולתי לעשות דבר. הייתי מותש. הוא אדם רע, הוא רק צועק. הלוואי שאני אחזור אל הלורד מהצפון.

פעם, לא מזמן, הייתי הסוס של הלורד המפורסם באזור. אני וחבריי היינו אחראים לכרכרת העץ שהיתה מסתובבת בכל מיני מקומות באמריקה. האמת שאז היה טוב יותר. חייתי שם בתור עבד, אבל חייתי. במָקום זה, רוב הסיכויים שאני אסיים כאן את חיי.

יום אחד מהימים הבּהירים של השבוע מסרו אותי לפרשים. בכיתי לילות רבים ולא הבנתי למה מסרו אותי והרחיקו אותי מהלורד. כיום אני מבין למה. אני סוס מבוגר, והלורד רוצה רק סוסים צעירים ומהירים. אז המשמר של הפרשים לקח אותי. אני מבוגר בגופי, אבל במחשבותיי אני עדיין צעיר ואני מחפש לחזור ללורד.

עברה כבר שעה ואנו מתקדמים לשום מקום. הפּרש הצעיר הִכָּה בי מספר פעמים בדורבנות הכואבים. אני מרגיש את דמי, אך אני לא יכול לעשות דבר. אני רואה מרחוק עץ זקן. ענפיו יבשים ופרצופו עצוב. הוא עץ מדוכא.

כשאני מסתכל לעבר העץ נראה לי שהזמן ביני לבין העץ הוא דקה, אך אני חושב שזה הרבה יותר.

פתאום ראיתי את ידו של פפר מעל לראשי. הוא ניסה לדבר אליי בנחמדוּת, שום אדם שפגשתי בחיי לא ניסה לדבר אליי כך, אך הוא ניסה וזה חימם לי את הלב.

"חמוד, אתה סוס טוב. רק עוד קצת ונגיע לעץ. יש לי עוד תקווה, אני רק צריך שתלך קצת יותר מהר. קדימה, אוריד את שקי הכסף ארצה כדי שלא יהיה לך כבד. רק טיפה יותר מהר. אולי נמצא מים באזור העץ."

פפר הוריד ממני את המטען העודף והרגשתי משוחרר והתחלתי לדהור בקצב איטי, אבל עדיין קצב. נראה לי שהוא היה נחמד אליי רק כדי שאני אדהר, אבל לי זה לא משנה. לפחות עכשיו סחבתי פחות. געגועיי לבּית לא פסקו. רציתי לחזור ללורד.

עברו עוד מספר שעות. לא הרגשתי את רגליי ועיניי כבר היו עייפות. הוא המשיך לעודד אותי אך לא הקשבתי לו, רק רציתי להגיע אל העץ. "אנו בקצב יפה, נגיע לפי השקיעה אל העץ ונוכל לנוח. אם תמשיך נוכל להגיע אל העיירה. זה ייקח רק שלושה ימים," ונתן מכה בדורבנות.

שלושה ימים, לא נשרוד. אנו יכולים לשרוד רק את הלילה. המוות מרגיש כל כך קרוב. אני הגעתי למסקנה שאני כבר לא אחזור ללורד מהצפון. רציתי בנפשי לחזור ולחיות איתו, אך איני יכול. אני תקוע בלב המדבר. שמעתי את פפר מאחוריי אומר, "למה אחי, למה לא חזרתי איתי לעיירה?" הוא דיבר על אדם שלא נמצא כאן, הוא לפי דעתי תחת הזיה.

כמות המים כבר נגמרה ולא שתיתי אפילו טיפה. ראיתי אותו שותה, הקנאה הרגה אותי, לראות את פפר שותה מהמים הקרים. ולאן הוא מוליך אותי? לעץ ללא צל. התחלתי לצעוק בקול עצבני מכיוון שהבנתי שפפר מוליך אותי אל מותי.

"לא ראיתי פרש ללא בעל ניסיון שכזה!" אמרתי בצעקה.

"שמעתי אותך, סוס," אמר פפר ונגע בשערות ראשי.

"זה לא הגיוני," אמרתי. אף בן אדם לא שמע את קולי מעולם. אולי מפני שהוא בהזיות הוא יכול לשמוע. אולי הוא דיבר אל סוס אחר.

"אתה שומע אותי?" אמרתי בזהירות רבה.

"כן, אני שומע אותך. רק שתדע שאני פרש עם דרגות גבוהות לגילי," הוא אמר והוריד את תג הפרש והצמיד אותו לעינִי העגולה.

"אני יודע! אני הייתי שם שהרבצת לי עם הדורבנות הכואבים בבטני."

"כן, אבל הייתי חייב. הייתי צריך להתקבל ליחידה. אם לא הייתי מתקבל לא היה לי כסף בשביל משפחתי," אמר והזיז את התג.

"כן אבל פגעת בי, אתה חרא של בן אדם!" צעקתי.

"אתה חרא של סוס, אני צריך לרכוב אליך. זה חוקי החיים," אמר פפר.

"אני לא עבד של אף אחד חוץ מהלורד מהצפון!"

פולד פפר אמר לעצור. אני בתחילה לא רציתי אך ידעתי שהוא ישתמש בדורבונת ופחדתי. אז עצרתי במהרה והייתי די עצבני. הוא ירד מהסוס והסתכל על פרצופי. הוא לא ידבר אליי כך. הוא לא כמו הלורד מהצפון, הוא תקע אותי בלב המדבר והלורד הראה לי את כל העולם.

"אתה היית עבד שלו, הוא שלט עליך. איך אתה שוכח איך הוא הרביץ לך עם השוט. יש לך מלא צלקות ממנו, סוס זקן!"

"הלורד כיבד אותי, הוא הראה לי את העולם. הוא האכיל אותי בכל טוּב. אני שירתתי אותו מתוך כבוד," אמרתי והוצאתי את קול הסוס העצבני שלי.

"הוא לא כיבד אותך! היית כלי שלו! הוא שׂם אותך באורווה וקשר אותך למוט ברזל יום וליל. אצל הלורד סוסים מבוגרים הולכים אלינו או הולכים לשחיטה. אני הצלתי אותך," אמר פפר.

"איך הצלת אותי? אנחנו עכשיו לבד במדבר, עומדים למות! לפחות אצל הלורד היו לי חיים!"

היתה שתיקה פתאום, שנינו לא דיברנו אחד עם השני. הוא עלה עליי ורצתי לזרוק אותו ממני אבל לא היו לי כוחות. התחלתי לדהור לא בשבילו אלא בשבילי.

עברה כבר שעה וקצת. לא דיברנו אחד עם השני. התחלתי להיזכר בדברים הנוראים שקרו שם. בשוט החזק והכואב (טוב, זה לא היה הלורד שהרים את השוט, אבל הוא נתן את הפקודה) ובאורווה הקטנה ללא האוויר. הרגשתי שפפר משפיע עליי נפשית וגרם לי לשנוא את הלורד אבל התחלתי להבין שזאת האמת.

"אני חושב שאתה צודק, החיים אצל הלורד היו קסומים אך גם קשים," אמרתי.

"בחלק מהדברים אני צודק, אך אצל הלורד היית חי יותר. עכשיו רוב הסיכויים שפּה נמות. אני רבתי איתך במשך שעה אך אני לא יודע עדיין מה שמך בכלל," אמר פפר.

"אין שם, זהו השם שלי ולא השם שלי. אני בא ממשפחה גדולה ויש לי שני אחים, אולי הם מתו. לא ראיתי אותם מאז שהורחקתי מהצפון, אני רוצה לראות אותם שוב." נזכרתי בפרצופם, האף הארוך עם הנקודות.

"גם אני איבדתי את אחי, במלחמה נגד האינדיאנים. בלילה הזה היה הרבה דם. אתה רוצה שאני אמשיך את הסיפור?"

"כן," אמרתי.

"היתה זאת שעת ערב, בלי כוכבים. האינדיאנים התחילו לתקוף, מלא חִצים זרקו לכיווּננו. היינו ארבעים פרשים.

"רכבתי על סוס מהיר. הקפטן שלנו אוסטין סימן לנו לעלות על ההר כדי לשמור על יתרון הגובה אך רוב הפרשים לא הספיקו. אני הייתי איתו.

"האנשים שנשארו מאחור נלחמו כנגד שמונים הלוחמים האינדיאנים. הם ניסו להחזיר מלחמה, הצליחו להרוג שמונה ואפילו יותר, אבל האינדיאנים המזדיינים התחילו לתקוף, והרגו חמישה עשר פרשים. הדרך היחידה לגרש אותם היתה להרוג את שר המלחמה שלהם ליץ' שהיה בלתי מנוצח. או כמו בשמו השני 'השיניים הצהובות'. הוא היה נראה שמח בזמן המלחמה; אולי מכיוון שידע שהם מנצחים אותנו בקלות. אוסטין אמר לפרשים שמאחור להסתער לעבר האינדיאנים בכל הכוח.

"אני עמדתי על ההר וראיתי את אחי נלחם. הוא נלחם בכל כוחו. הוא הוריד אינדיאני אחר אינדיאני ומרחוק היה נראה שאנחנו נכנסנו לשטח האויב ומצלחים לגבור עליהם. אך פתאום הגיע ליץ'. הוא הסתכל בפרצוף מתנשא וירה חץ וקשת במדויק לכיווּן אחי, זה פגע בליבו ודם רב יצא ממנו, הפרשים אשר נלחמו באינדיאנים חוסלו," הוא התחיל מעט לבכות.

"איך אתה הִצלחת לצאת מהקרב?" שאלתי.

"בעזרת אוסטין, הוא ירד מההר והסתער על האינדיאנים. אנו הפּרשים הנותרים הצטרפנו אליו והתחלנו להסתובב בתוך האינדיאנים, עד שהגענו לליץ'. אוסטין הוציא את הרובה וירה כדור מדויק בראשו של 'צהוב השיניים'. כל האינדיאנים החלו לברוח בפחד. לאחר המלחמה חזרתי אל העיירה ושם נתתי את סוסי לבן דודי ולקחתי אותך."

"למה בכלל לקחת אותי?" שאלתי.

"מפני שרציתי סוס מבוגר עם ניסיון ובטעות קניתי אותך. היית נראה לי מהיר, רוב הסיכויים שטעיתי," הוא אמר והתחיל לצחוק, גם אני צחקתי. לאחר שיחה זאת הרגשנו שונה זה לזה. אני הרגשתי מחובר יותר לאותו פרש עצבני והוא לפי דעתי הרגיש אותו הדבר.

דיברנו קצת על החיים בתור סוס ואדם ובלי ששמנו לב הגענו אל העץ. השעה היתה כבר שעת ערב. הוא לא קשר אותי לעץ אך הרגשתי שאני חייב להישאר שם. רבצתי לידו והוא הסתכל אליי ואמר.

"אתם יכולים לאהוב? יש לכם בכלל את הרגש הזה 'אהבה'?" הוא שאל כיוון שכבר ראה שסופו קרֵב ותמיד עניינה אותו שאלה זאת.

"מה זו אהבה?" שאלתי בנימוס רב כדי לא לפגוע בו.

"אהבה היא משהו לא מוסבר, היא נותנת לנו לעצור לשנייה מהחיים הקשים וללבוש משקפיים ורודים."

"לך היו משקפיים ורודים?" שאלתי כיוון שאם כן, היתה לי לפחות דוגמה וכך אבין יותר טוב את המילה.

"פעם אחת היתה לי, לפני שבכלל הייתי פרש. היא היתה בחורה מהפּאבּ, לא כל כך ידעתי את שמה אך הרגשתי מחובר אליה. הרגשתי רגש לא מוסבר. כאשר היא קראה לי לשחק סנוקר ולשתות בירה, באתי ושמחתי להיות איתה."

"נראה לי שאני מתחיל להבין, רגע, גם לה היו משקפיים ורודים?"

"כן, לא. אל בחור אחר. פרש, יפה ממני. בעצם כל היותי כפרש היה בשביל להרשימה. אך התחלתי להבין שאני אוהב את הפרשוּת. המשקפיים הוורודים אצלי ירדו לפני שנים ואיבדתי אותם. הם הוחלפו באחרים, התאהבתי בפרשוּת."

"אני חושב שהתחלתי להבין, אף פעם לא לימדו אותי את המשקפיים האלו. רק להיות עבד, אני מבין שזה רגש פנימי ללא גבולות. איך אני אמצא אהבה, פולד? רק שנינו פה במדבר."

"אני מתחיל להבין משהו, ידידי, אני מתחיל להבין שאם נישאר במצב זה אף אחד מאיתנו לא ישרוד, אני רוצה שתלמד מה זאת אהבה!"

"אני מסכים איתך פפר, אנחנו צריכים לזוז." נעמדתי וסימנתי לו עם העיניים לעלות.

"לא, זה דבר מיותר. אני משחרר אותך סוס, לחיות ולאהוב. לך תדהר. אתה יכול להגיע לעיירה עד אורות הבוקר." פפר התקרב אליי, לא כל כך הבנתי אם אני בחלום משוגע שאדם משחרר אותי לדרכי או שהוא עושה סוג של בדיחה על חשבוני.

הוא הסתכל בעיניי ואמר, "לך, תרוץ ותגיע אל העיירה. אני הבנתי משהו: סוס האדם הוא עבד ללא חלומות ואני נותן לך את ההזדמנות להפוך לסוס חיי ונושם."

אני לא הייתי יכול להסתיר את הדמעות. התחלתי לדהור לעבר הכוכבים שצצו להם בשמיים. הסתכלתי לשנייה לאחור. התחילו לגדול על אותו עץ פרחים. פפר צעק: "שלום לך, חבר!"

פעם ראשונה הרגשתי משוחרר. רגליי לא כאבו ולא הרגשתי יותר דורבנות כבדים. הרגשתי סוס לעצמי. שאני סוף-סוף חי ונושם, הבנתי מה זאת אהבה מפפר. מצאתי משקפיים אחרים, לא של האהבה אלא של החברוּת. הלכתי לחפש מה זאת אהבה אמיתית כמשאלה אחרונה לחברי פפר.