(בהקשר לשיח גלריה שהתקיים בתערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה' – בגלריה 'על הצוק' –2025)

"עלינו לשאת בתוכנו כאוס כדי ללדת כוכב מרקד" (פרידריך ניטשה)

פתח דבר – בעין האוצרת
בימים של שבר, בקיעים חברתיים, רעידות קרקע קיומיות – פנימיות וחיצוניות – עולה השאלה המוכרת: מהו תפקידה של האמנות? כשהצעתי ובחרתי בנושא לתערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה , היה זה מתוך העניין האישי שלי בתהליכים של פירוק והרכבה, כיוצרת, כחוקרת וכאדם. הצעתי זאת כאוצרת בשלהי שנת 2022. החל תהליך ארוך של בחירת היוצרים, דיון בעבודותיהם, התכנסות לתהליכי עבודה, ופרקי זמן ארוכים של שקט. עוד לא היה ברור מתי התערוכה תעלה.
בינתיים פרצה מלחמה, הקשה בתולדותינו כמדינה, הכתה קשות באדם, ברוח, בנפש, ובחברה, וכפי שאני חווה אותה כאלמנת מלחמת יום הכיפורים, היה זה ועודנו עוד שבר, ועוד פרק בתולדות השברים והתקומות שלנו כעם וכאומה.
התערוכה עלתה בשלהי 2025, והפתיחה התקיימה ב 10.10.25. התאריכים מדברים את עצמם, ובמיוחד יום הפתיחה שהוא היום שבו התבשרנו שחטופי המלחמה מוחזרים והמלחמה אמורה להפסק. מה שאומר כפשוטו, שאם עסקנו במהלך השנתיים האחרונות בתהליכי פירוק – בין אם אנו מדברים על חומרים, צורות, יצירה, ובין אם אנו מדברים על תהליכי נפש. בין אם אנו מדברים מבית, ובין אם אנו מדברים מחוץ, הרי שיום ההקמה של התערוכה (שזו בנייה בפני עצמה) ובין אם זה יום הפתיחה, הרי שכמו שנאמר במשפט המכונן שהוא נושא התערוכה אכן כן. 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה (וחוזר חלילה), אבל בעת הזאת סוף המשפט 'ונבנה' מזמין נקודה.
זה צירוף המקרים והאירועים, ומכאן גם עלו אירועים נוספים כדרכה של תערוכה. המאמר המלווה של התערוכה, שבו אני חוקרת אותה ועורכת קריאה פרשנית 'מיומנה של אוצרת: התערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה' – בין תיעוד להגות – דן בתערוכה ביצירות וביוצרים לעומקם של דברים. ברשימה זו ברצוני להצביע על תופעות נוספות שנקשרות לתערוכה זו.
כשניגשתי לאצור את התערוכה "מצב מתפרק ונבנה", ידעתי שהיא תעסוק בצורות ובאופנים שונים של פירוק ובנייה – בחומר, בתוכן, ברעיון. כל אחד מנקודת מבטו ו/או מעומק נפשו, והתמקדתי בלראות, להקשיב, ולהציע.
העיסוק בנושא זה מבחינת החומר, הפעולה, התוצר, הרעיון, והתוכן הוליכו אותי אסוציאטיבית וקונוטטיבית להקשרים נוספים. כמו למשל המושג הפיוטי העתיק הלקוח מהתרבות היפנית : 'וואבי סאבי' (wabi-sabi), או למושגים שלקוחים מעולם האומנות המודרנית 'דלות החומר' ו 'ארטה פוברה' ((Arte Povera. זה גם אחד הנושאים בו עסקנו בהרחבה במפגש שיח הגלריה. החיבור לזרמים ולגישות תרבותיות אלה, מרחיב ומעמיק את תכני התערוכה גופה ומעניק לה עוד משמעויות עומק.
במאמר הנוכחי אתרכז בגישות אלה ובהקשרים שלהם לתערוכה .

וואבי סאבי , דלות החומר, ארטה פוברה – דרך חיים דרך החומר.
וואבי סאבי (wabi-sabi) הוא מושג, שמקורו בזן בודהיזם יפני, המתאר יופי שמתגלה דווקא באי-השלמות, בבליה, בזמניות, בפשטות ובקמילה. זהו יופי של דבר שחלף זמנו, שצבר סימני חיים. זהו יופי מוסרי, של צניעות, של קיום לא-מהוקצע, שקט, ארצי, ולעיתים כמעט בלתי נראה.
בתוך תפיסת עולם זו, גם החפץ הסדוק הוא יפה, אולי דווקא מפני שהוא סדוק. כמו בתהליך ה "קינצוגי", שבו מתקנים כלי חרס שנשברו, באמצעות לכה מהולה באבקת זהב. פעולת תיקון זו אינה באה לשם הסתרה, זהו תיקון שמודגש והופך את הכלי עם כל ההיסטוריה שלו, על הטוב ועל הרע ליצירת אומנות טעונה שיש לה סיפור "בכל שבר יש סיכוי לזוהר" כפי שנאמר בתרבות היפנית.
בסביבות המאה ה- 14 שני מילים אלה 'וואבי, סאבי' החלו להתפתח ולקבל משמעות של ערכים אסתטיים חיוביים. כמו למשל דרך חיים של בדידות ועוני מרצון ומבחירה, סוג של עושר רוחני כפי שנהגו הנזירים, ובאופן פיוטי אנשים שגילו שדרך חיים זו מאפשרת להם להעריך את חשיבותם של הפרטים הקטנים בחיי היומיום, ולהבחין ביופיים של מראות נשכחים ולא בולטים המצויים בטבע. וכך, מה שהיה עד אז פשטות לא מושכת, קיבל משמעות חדשה כבסיס ליופי חדש, טהור.
הערכים עליהם וואבי סאבי מדברת הם: השתנות כעובדה קיומית- כל דבר נולד, מתבלה ונעלם; אי שלמות כערך– אין זה כשלון, זו השתקפות האמת; פשטות –מינימליזם לשם קשב ; חומריות – שמביאה את הזמן והחיים בפני הצופה; צניעות – בעשייה, בקו, בטון ובכוונה. הנוסח היפני אומר "שום דבר אינו מושלם, דבר אינו נצחי, שום דבר אינו גמור – ובתוך כך, הכול שלם".
נוסיף ונאמר שוואבי סאבי עוסק באסתטיקה וביצירה כסוג של אתיקה וכדרך לחיות ולראות. זוהי ראיית עולם הוליסטית שבה לא השיפוט החזותי הוא זה שאותו מחפשים, אנו תרים אחר המשמעות המוסרית, הרגשית והקיומית של הדברים.
האתיקה היא הדרך להבין את העולם דרך הכבוד לחולשה, לפשטות, לשבריריות, ולזמניות של כל הדבר. ההתמסרות לצניעות, לאי שלמות, לקמטי ונזקי הזמן, ולחומר ששרד ודווקא בגלל הפגיעה ולא למרותה.
הדרך לראות את החיים על פי גישה זו אינה מתעניינת בהתבוננות החיצונית היא מחפשת את המבט שמשקף וחושף את ההיסטוריה שמוטמעת בכל אובייקט,. לפיכך כל כתם, כל קילוף כל סדק הם טקסט. הדרך לחיות מזמינה אותנו לאהוב את מה שאינו מושלם, לא להסתיר את השריטות, לתת להן נוכחות ולהבין שאובדן הוא חלק מהקים, ולכן גם התיקון הוא חלק מהיופי.
'דלות החומר'(3) היא תפיסת עולם אומנותית שבה הבחירה בחומרים פשוטים, זולים, זמינים ולפעמים גם "עלובים" או משומשים, היא החלטה אסתטית ואמירה תרבותית, פוליטית ואף אתית. החומרים שבהם משתמשים אומנים שאוחזים בתפיסת עולם זו יכולים להיות קרטונים, עץ זול, מתכות חלודות, בדי יוטה, עיתונים, חבלים, חפצים מן הרחוב וחומרי טבע כמו אבנים, בוץ צמחיה. אלה משולבים באמירה אומנותית שבה החומר מדבר בשפתו הטבעית ללא "תחפושת", ליטוש, או ייפוי.
מקור המונח Arte Povera (בתרגום חופשי: אומנות ענייה), נטבע בשנת 1967 על ידי האוצר ומבקר האומנות האיטלקי ג'רמאנו צ'לנט (Germano Celant), כדי לתאר תנועה חדשנית באומנות האיטלקית שהתנגדה למסחור של האומנות, לחומרנות ולשליטה של המוסדות. גישה זו הייתה מבוססת על עקרונות שהיו בהם יסודות של מחאה ומהפכה. אומנים ביקשו לשבור את הדיכוטומיה בין חומר 'גבוה' לחומר 'נמוך' ועבודותיהם היו על מישור האינטימיות, מיידיות ואותנטיות. המטרה הייתה להתמקד במחשבה, זמן וחומר ולא ביצירת 'חפצי אומנות'. כמו כן, התמקדו בפעולה, תהליך, והקשר ולאו דווקא באובייקט המוגמר. אפשר היה לזהות בעבודות אלה מחאה נגד הפורמליזם ונגד שוק האומנות. בישראל, המושג 'דלות החומר'(4) זכה להקשר מיוחד, מקומי ופוליטי'(5).
בגישה המקומית, העקרונות נגעו ב'אומנות צברית' אנטי אליטיסטית, ולא מתייפייפת. השפעת הקיבוץ בלטה בשימוש בחומרים זמינים, צניעות חומרית, ואידיאולוגיה של פשטות. העבודות היו מאופיינות בביקורת פוליטית, על החומרנות, הכיבוש, הממסד ותרבות "הנצח". אפשר היה לזהות עמדה קיומית שהיא הכרה בפצע, בשבר, בטראומה הישראלית וזאת מבלי לצעוק ולבסוף – שפה אישית שבאה לידי ביטוי בכתמים, קשקושים, כתיבה על הקיר "ציור כאילו לא גמור" שמושפע מגרפיטי, פתקים וסימני דרך.
המדובר היה בחומר, חומר דל, שהוא עצמו חלק מהאמירה, הוא אמצעי ליצירה ובו בזמן מטאפורה ונושא עמו אמירה. למשל, עץ סדוק יכול לשאת משמעויות של זיכרון לאומי, עיתון משומש יכול לשאת משמעויות של זיכרון לאומי, פיסת מתכת חלודה יכולה לבטא זמן, כאב ואת הנשכחות.
תנועות נוספות שקמו בעולם כמו Fluxus, Minimalism, Land Art – ואומנים כמו ג'וזף בויס, אן המילטון וקריס ברדן – שעשו שימוש בגיר, לבד, שומן וחומרים מהגוף או מהאדמה נתנו גם הם ביטוי לרעיון של 'עניות חומרית כאיכות רוחנית'.
רוצה לומר ש 'דלות החומר' זו אומנות שמבקשת לעקור את ההיררכיה המסורתית של חומרים, ולמצוא יופי, אמת, וזכרון דווקא במה שזול, פגום, זמני ופשוט. זהו חיפוש אחר אומנות צנועה, לא הרואית, כזאת שמשקפת את הזמן ואת המקום, את השבר ואת היכולת ליצור ממנו משהו חי, נוכח ועמוק.
לשני מושגים אלה 'וואבי סאבי', ו 'דלות החומר' יש הרבה מן המשותף כמו גם הבדלים.
וואבי סאבי היא תפיסת עולם, אתיקה של קיום, זו דרך התבוננות בעולם באדם ובזמן והיא נוגעת בכל תחומי החיים החל מעיצוב דרך טקסים, מערכות יחסים, מוות ולידה. זו תחושה של קיום במובן של היכולת להרגיש שלם גם כשדברים נשברים.
דלות החומר זו עמדה תרבותית באומנות ישראלית. זו גישה ביקורתית כלפי שיח בינלאומי נוצץ ועמוס סגנון, זו חתירה לחומריות צנועה, מקומית וגולמית. תחום הפעולה הוא באומנות והדגש הוא מחאתי וביקורתי שדורש לאמץ שפה חומרית חילופית מול מערכות כוח ואסתטיקה.

האינטגרציה: שתי שפות, תערוכה אחת
הבחירה להדהד את ה 'וואבי סאבי' ואת 'דלות החומר' בשיח ובעיון בתערוכה הנוכחית, יוצרת שדה משמעות מורכב ורב רבדים. אלה שתי פריזמות המכוונות לנקודת אחת: האפשרות לראות יופי, משמעות, תיקון דווקא בתוך התפרקות, אי שלמות ושבר.
בתערוכה, כמו ב 'וואבי סאבי', רבות מן העבודות עוסקות בזמניות, בשבר הפיזי, בתיקון הגלוי לעין – דגש על ההכרה ולא על ההסתרה. כמו בדלות החומר, רבות מהעבודות בנויות מחומרים דלים, זמינים, ממוחזרים (דיקט, בקבוקים, תשבצים גזורים, שברי פסלים, אריגים משומשים, וחומרים מהטבע). היוצרים והיוצרות בתערוכה זו מציגים את הפגם, או יוצרים את הפגם, מנציחים אותו, ונותנים לו נוכחות.
גופי העבודות בתערוכה אינם תצוגת אוסף עבודות, זוהי הצעה לראיית עולם. כמו ה 'וואבי סאבי' הזמנה לראות את הסדק – ולחיות אתו.
ניתן לראות את השבר כחומר ואת החומר כשפה בדיוקן המוצג כשהוא 'בעיצומו של תיקון', (דניאלה להב), בהדפסים שהם 'עקבות של זיכרון חומרי ונפשי' (חני אלישע), עבודות גרוסות כחומר בבקבוקים שקופים ישנים, עטופים במעשה סריגה, בתהליך של גריסה – סריגה – סגירה ( נורית יעקבס צדרבוים). ניתן לזהות תיעוד של תהליך שאינו מכוון תוצאה. שימוש בחומרי גלם מתכלים (מזלית חצרוני טביב) דיקטים ממוחזרים, שברי רהיטים, מראות שבורות, כל אלה מגלמים תפיסת עולם שבה היופי אינו בתוצאה הוא נמצא במשא ומתן עם הזמן והחומר. כמו כן ניתן לזהות מחזוריות, ותנועה מתמדת של קיום, כמו בגישת ה 'וואבי סאבי' שרואה בכל דבר רגע בתוך זרם של חיים, של מוות ושל חזרה. הספירליות (חיה רוזיק) שמדמה את התנועה של התהוות והתפרקות. המעבר ממאובני עץ לחיים חדשים, עליהם עולה חריטה (אשד וינקלר) מתכתב עם רעיון ההתחדשות בתוך התפוררות. מפת האבן (חן וינקלר) מספרת סיפור של שבר ותקומה וממקמת את הלב בירושלים שהיא עיר של חורבן ותיקן אינסופי.
תמה נוספת עוסקת ברגישות אנושית ואותנטיות, וכמו ב 'וואבי סאבי' שמבקש להיות אותנטי ללא העמדת פנים, האומנות בתערוכה עושה זאת. היא אישית, ונוגעת בביוגרפיות של היוצרים, היא אינה מנסה להתייפות, כמו שגם אינה מסתירה את כאב הזמן, ועוסקת בדרכים שונות בעמוק, בישר ובפשוט.
התערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה' מעלה ביטוי רעיוני למושג היפני וואבי סאבי ומציעה מעין גלגול מקומי שלו, אשר מתכתב גם עם הגישה התרבותית אומנותית 'דלות החומר' כפי שניתן לראות. שתי גישות אלה מעמיקות את ההבנה שאין זה נרטיב של חומר בלבד, יש כאן רוח, הוויה, תיקון, זיכרון ומקום.
דרך גישות אלה ניתן להעמיק בהבנה שמה ששבור הוא שלם, ומה שעני הוא עשיר, ומה שתם יכול להיות התחלה. העיסוק ביצירה דרך מצבים חומריים, תוכניים ורגשיים של לפרק ולבנות, כולל עצם בניית התערוכה ,מדבר את עצמו תוך שהוא מנכיח שיח בין תרבויות, בין עבר ועתיד, בין גוף ונפש, בין עולמות רחוקים ועמוקים שנפגשים כאן, במרחב מקומי טעון, ובמיוחד לאחר טלטלה לאומית.

פירוק והרכבה באומנות: שפה צורנית, פעולה רעיונית, עמדה קיומית
בעולם האומנות, פירוק והרכבה זו שפה אומנותית בפני עצמה. זוהי אסטרטגיה של חקירה, ביקורת, חידוש, והתבוננות אחרת בעולם – דרך ניתוץ צורות קיימות והרכבתן.
אחת הדוגמאות המכוננות ביותר למושג הפירוק באומנות היא יצירתו של פיקאסו, ובעיקר השלב הקוביסטי אותו פתח יחד ג'ורג' בראק.
הקוביזם מפרק את המציאות לחלקים גיאומטריים, מתבונן בדימוי מכמה זוויות בו זמנית ומורכב מחדש על מצע הציור. פעולה זו של פירוק מבקשת להתבונן על האובייקט במבט חדש ואחר. גישה וסגנון ציור זה הפכו את הפירוק לדרך של חשיבה – חקירה, ערעור וריבוי נקודות מבט.
מרסל דושאן מפרק את משמעות המושג 'אומנות' תוך שימוש ב 'חפץ מן המוכן' (Ready-mades). האקט שבו הוא לוקח חפץ יומיומי (משתנה, אופניים) ונותן לו הקשר חדש הוא למעשה הרכבה חדשה של משמעות, כלומר הפירוק הוא מושגי.
טכניקות יצירה כמו הקולאז', האסמבלז", כפי שקורט שוויטרס או רוברט ראושנברג יצרו הם פורמטים שמבוססים על שברים. הדבקת חלקי חומרים זה לצד זה ללא כל ניסיון לאחדם, ובכך הם מייצרים רובד חדש והקשר חדש לדברים קיימים.
באומנות הפלסטית מאז המודרניזם דרך האוונגרד של המאה ה- 20 ועד ימינו פעולות הפירוק למיניהם הם טכניקה צורנית ובו בזמן גם שפה. טכנית הפירוק יכולה להתבטא בגזירה, ריסוק, קריעה, שבירה ודה קונסטרוקציה של מבנים. אסתטית הוא יכול להעיד על התנגדות לשלמות, על נטייה לחשוף את הפצע, או את תהליך העבודה עצמו. מושגית הפירוק תמיד מרמז על הסמלה, כלומר הוא הדבר עצמו, והוא המשמעויות שהוא נושא עמו.
כאשר אומנית בתערוכה גוזרת תשבצים ( נורית י. צדרבוים), או אמן מחזיר חיים לעץ מאובן ( אשד וינקלר) הפירוק נעשה באופן מודע, וככל פעולה אומנותית הוא טעון משמעות. המשמעות יכולה להיות רגשית, בבחינת תיעוד של שבר פנימי, אובדן או כאב. יכולה להיות חברתית כמו מחאה על הרס, קריסה של מוסדות מלחמה. פסיכולוגית כמתארת מצב נפשי של התפרקות ובנייה ופילוסופית בבחינת ערעור על מושגי שלמות, אמת, יופי וסדר.
במילים אחרות, הפירוק הוא פעולה גופנית פיזית שיש לה תוקף מטאפורי. הוא סמל לפירוק אחר ואולי אפילו עמוק יותר.
וכשם שעצם הפעולה יכולה להיקרא כמטאפורה כך גם החומר עצמו. האובייקט המפורק (או המורכב מחדש) הופך להיות מטאפורה חיה. הוא 'מדבר' את השבר, את התהליך, ואת התנועה בין חורבן לתקומה. כמו למשל חומר גרוס שהיה פעם ציור (נורית י. צדרבוים) – הוא עדות לחיים קודמים ובו בזמן תזכורת ליכולת לשמר, לזכור, לשנות, לבנות ולתת משמעות חדשה.
הסמליות היא רב שכבתית. בכל יצירת אומנות מסוג זה טמון מנעד של משמעויות מטונימיות ומטפוריות. למשל – החומר המסוים ( למשל עץ מתפורר, תשבץ גזור, סולם, חוט סרוג – הוא הסמל. הפעולה עצמה – קריעה, סריגה, גזירה, שבירה, חיבור, תפירה , הדבקה – זו הפואטיקה של השבר ותיקונו. המבנה הסופי – שמצביע על מסע, כאשר כוונת התיקון מצביעה על ההכרה בשבר כמקור לעומק.
ברוח זו ניתן להצביע גם על עבודות רחוב שמתוארת כ 'אמנות תיקון השבור', ברוח הקינצוגי בגישה מערבית אומנים הופכים נזק עירוני לאומנות כאשר נקודת המוצא שלהם יכולה להיות כותלי בטון סדוקים ועד גדרות מתעקלות. ניתן לראות זאת ברחבי העולם כמו למשל תיקוני פסיפס בליאון – בבור בצורת משולש ליד פנס רחוב שובצו אריחי פסיפס כחולים, לבנים ואדומים בסידור מעגלי עשיר – דיאלוג מעניין עם השברים הצבועים בזהב. על אספלט סדוק ציור של ילדה בגווני שחור, יושבת ומצמידה פלסטרים מצויירים גדולים כמעשה ריפוי סמלי לסדק שבקרקע. יאן וורמן מגרמניה משחזר פינת קיר אבן הרוסה באבני לגו צבעוניות היוצרות ניגוד חד ומשעשע בין הישן לחדש, ונושא עוד משמעויות רבות. סדר אנכי בקיר בטון "נתפר" באמצעות חוט אדום אמיתי וציור של דמות נשית המושכת את החוט כאילו תופרת. בפינת בניין היסטורי ברוסיה נהרס חלק מהקיר, ומשוחזר באמצעות ערמת ספרים אמיתיים שהונחו בתוך בטון, במקום לבנים.
תיקונים חכמים ויצירתיים אלה , מראים כיצד יצירתיות יכולה לשקם גם את הדרך שבה אנו רואים את הסביבה שלנו, ומוכיחים כיצד פגם יכול להפוך להיות יופי עירוני. האומנות פועלת כאן כהצהרה, תגובה ודרך התבוננות מחודשת במציאות.
הפילוסופיה פוגשת את האומנות, זה המקום שבו גישות כמו 'וואבי סאבי', ו 'דלות החומר' נפגשות עם הפירוק שמופיע כטכניקה אומנותית. שתיהן מציעות הכרה בערך של החלקי, הפגום והזמני. שתיהן מעניקות מעמד אסתטי לאובייקט שאיבד את שלמותו. ובשתיהן כמו בתערוכה הנוכחית – הפירוק לא מייצר חורבן, הוא פותח פתח למבט חדש.
אם כן נאמר, שכל פעולה של פירוק באומנות חזותית נושאת עמה סמליות שקטה או רועמת, יש שהיא תודעתית ויש שהיא אינטואיטיבית ויש שהיא משלבת בין שניהם. השינוי הצורני מצביע גם על שפת נפש, שפת קיום, ושפת זיכרון. זוהי שפה שמציעה לקרוא את הסדק, לפענח את הקרע ובתוכם למצוא אמת.
התערוכה 'מצב מתפרק ונבנה, מצב מתפרק ונבנה ( יונה וולך) מוצגת בגלריה 'על הצוק' בנתניה.

קטלוג של התערוכה –   התערוכה מצב מתפרק ונבנה

[1] שהוא ציטוט מתוך שירה של יונה וולך 'שיר תיאורטי', מתוך הספר 'צורות', בהוצאת הקבוץ המאוחד (1985)

[2] בתחילת המאמר במהלך הדברים צירפתי 'קישור' למאמר המחקרי שמציע קריאה פרשנית לתערוכה. מומלץ לקוראו, שכן התכנים כאן נשענים על התערוכה גופה.

[3] מושג זה נקשר לתערוכה 'דלות החומר כאיכות באומנות ישראלית' שהוצגה במוזיאון תל – אביב (1986), אותה אצרה שרה ברייטברג – סמל ואף טבעה את המונח בשפה העברית

[4] אומנים ישראליים בולטים שפעלו בגישה זו – רפי לביא, מיכה אולמן, לאה ניקל, יעקב דורצ'ין, נורית דוד, ציבי גבע, נורית יעקבס צדרבוים, ועוד)

[5] שם

[6] https://streetartutopia.com/2025/10/26/the-art-of-fixing-whats-broken/