"היום בערב חוגגים," אמרה לי מיכל.

"בטח," הסכמתי. מה אכפת לי. "מה אנחנו חוגגים?" שאלתי.

אתם מבינים, מיכל חגגה כל מיני דברים מוזרים. פעם היא החליטה שצריך לחגוג את חצי חודש חשוון כי אין לו חג, והייתה היום הולדת של הכלבה שלה, שולה, והחגיגה לכבוד היום שבו היא גילתה ששולה היא בעצם כלב – ושינתה לו את השם לשול.

החגיגה לכבוד זה ששול ניצל מדריסה, ואז חגיגה עצובה, חצי שנה אחר כך, כששול מת. מיכל אמרה, "הוא מת מאושר וצעיר, לפני שכל מיני מחלות אכלו אותו מבפנים, ובכלל הוא היה כלב שמח צריך לזכור אותו בשמחה".

החגיגה הזאת לא באמת עבדה. זה היה אחד הערבים העצובים בחיי. ערב שנהיה עצוב עוד יותר בגלל העליצות המזויפת שמיכל נזכרה מדי פעם לנסות להוסיף לאירוע.

את מיכל פגשתי כי היא הייתה חברה של השותפה לדירה של חבר שלי איתן. זה היה הגיל הזה שבו כולם מנסים לשדך לכולם, אז הזמינו את שנינו "במקרה" לראות איזה משחק כדורגל ביחד. נבחרת ישראל הפסידה, ואני ומיכל לא ממש עפנו אחד על השנייה.

אבל מאז נתקלנו זה בזו בכל מיני מקומות בעיר, וערב אחד היה לשנינו משעמם אז הלכנו אלי לדירה לכל מיני עניינים.

העניינים היו מוצלחים, אז המשכנו אותם.

זה לא שהפכנו לאיזה זוג קבוע, או שהם נמשכו בצורה מסודרת, אבל הם נמשכו.

מיכל הזמינה אותי לכל מיני חגיגות, שלפעמים היו רק שנינו במיטה, ולפעמים היו ערב רועש בבר שבסופו לא תמיד הלכנו הביתה לבד, אבל גם לא תמיד זה עם זו.

אחרי זה מיכל נעלמה לי למשהו כמו שנה עם גבי. עוד חבר של איתן, אבל אחד שהיה ברור שהוא בחור הרבה יותר רציני ממני. האמת היא שקצת התבאסתי, אבל לא הרגשתי שיש לי באמת זכות.

חשבתי עליה מדי פעם, אבל לא יותר מדי.

בעיקר חשבתי על החגיגות המיוחדות שלה.

אצל מיכל לא כל החגיגות היו אותו דבר. מידי פעם היא ידעה לחגוג אירועים לפני שהם קרו. כאילו היא גורמת להם לקרות.

הפעם הראשונה שבה חשדתי שהיא עושה את זה הייתה אחרי שהייתי מבואס ממבחן בסטטיסטיקה, והיא התעקשה לחגוג את זה שקיבלתי 89. לא היה סיכוי בעולם שבכלל עברתי את המבחן הזה, אבל היא התעקשה, ובסוף ויתרתי, ובאתי לחגוג. שבועיים אחרי זה חגגתי גם את הציון בקורס.

מאז היא עשתה את זה כמה פעמים, עם מקומות עבודה, עם הסוף של המחלה של אמא שלי, עם איזה כורסא שהיא נורא רצתה אבל לא יכלה להרשות לעצמה, ואז איכשהו שלושה ימים אחרי החגיגה מישהו זרק ממש מתחת לבית שלה.

ערב אחד פגשתי אותה במקרה בבית קפה ושאלתי אותה מה קורה. היא אמרה שהכול אחלה ושגבי אחלה, ובכלל היו הרבה יותר מדי אחלה בשביל שזה יהיה אמין. אחרי זה יצא לה שגבי כל הזמן אומר לה "מה יש לחגוג כבר?", והיא לא מבינה, כי יש המון דברים לחגוג.

לא נראָה היה לי שזה יחזיק מעמד עם גבי, אבל לא אמרתי לה כלום, כי זה לא היה ענייני. בכל זאת, כשהיא התקשרה חודש אחרי זה, להגיד שהיא וגבי כבר לא, זה לא ממש הפתיע אותי.

ככה, לפני שישה חודשים בערך חזרנו לחגוג ביחד באופן די קבוע ואקסקלוסיבי.

"נו, גלי לי," אמרתי לה. "מה חוגגים היום?"

"אהה, ברור," היא ענתה לי, "את הגירושים שלנו".

אין לי ברירה.

הערב אציע לה נישואין.