על הספר "ההר", רבקה רז.

ספרה של רבקה רז, ההר, הופיע במקור בסדרת "פרוזה אחרת" בהוצאת עם עובד בשנת 1988 וזכה להוצאה מחודשת בהוצאת ביתן בשנת 2001. מדובר בטקסט ניסיוני קלאסי שמקומו כפרוזה אחרת, דהיינו לא רומן משפחה פסיכולוגיסטי או ריאליזם צחיח רווי בשמאלץ ומטובל באקטואליה, המוכר מדי לקורא העברי למוד הסבל, ברור לחלוטין. ההר הוא טקסט סימלי מודע מאוד שקרוב בכמה צורות והיבטים לפואטיקה הסימבולית של קאמי. במובן מסוים מהווה ההר מימוש מקורי של כמה אפשרויות המצויות אצל קאמי.
בעברית ניתן לציין שלושה פרוזאיקונים מודרניים הקרובים, בצורות שונות, לניסיון האמיץ של רבקה רז: יצחק אוורבוך-אורפז, יורם קניוק ודוד שחר. אליהם ניתן להוסיף את הואריאציות של גבריאל מוקד, סיפורים אחדים של אורציון ברתנא ואת הרומנים הדחוסים של אמנון נבות. זהו ההקשר הפואטי המיידי שבו ראוי להציב את ההר של רבקה רז בבחינת טקסט ניסיוני-אוונגרדי לא ריאליסטי, או טקסט שמתקיים בו מתח חשוב בין ריאליזם לסימבוליזם.
מאבקה הפיזי של אשה המטפסת על הר במאמץ סיזיפי שתכליתו הסופית לא ברורה לחלוטין (כלומר, המטרה היא כיבוש פסגתו של ההר, אך לשם מה ולמה?) מצוי במרכז ההתרחשות בחלקו הראשון של הטקסט, כאשר ברקע אנו שומעים על איזו מנוסה קודמת מן ההר, בעקבות רעידת אדמה, של אותה אשה, כנראה כילדה יחד עם הוריה. במהלך המנוסה האם שבה לאחור כי שכחה כתב יד של איזה מחקר שערכה וכנראה נספית, ממש כאשת לוט התנ"כית, והאשה נמלטת מההר עם אביה. עוד אנו שומעים על גֶרי, בן זוגה של האשה שהחל בטיפוס יחד איתה אבל לא נמצא איתה עוד. בהמשך מתברר שתכלית הטיפוס הוא חיפוש אותם כתבים אבודים של האם ושגרי שהחל עימה בטיפוס לא עמד במשימה והחליט לשוב על עקבותיו.
רז נעה בין תיאורים ריאליסטיים המתמקדים בקשיים שבטיפוס לבין משמעויות סימבוליות שפעולת הטיפוס על ההר יכולה לגלם. ברגע מסויים מתיכה רז את שני הרבדים הללו: "בהיותי תלויה כך בין החיים ובין המוות, רגלי מתנפנפות מעל מרחבים פתוחים, אני קרובה להבין את מסעי: כל צעד קדימה הוא מאבק מופשט בין מושגים לתיאוריות, לא פחות מאשר מאבק ממשי להישרדות. כל צעד שהרווחתי הוא גילוי סמלי לא פחות מאשר נצחון גיאוגרפי, הכופה הגדרה על מה שנמצא מחוץ למלים, כל פסיעה קדימה נהפכת לפועל, וכל התקדמות, לשם-תואר להצלחה… ואי-שם בתוכי, ממקורות שמחוץ לאני ולזמן, נובעת עכשיו זרימה של מלים המשתחררות ללא קול, צירופים משונים של הברות ותנועות, הר של מלים גדל ומתעצם, המבהיר לי, מעל לכל ספק, את מבנהו וסגנונו של סיפור חיי, של כתב-היד שלי העומד להיכתב, ואת סימני הדרך של מסעי." (עע' 41-40). ראיית המציאות כסוג של טקסט והאנלוגיה בין מסע לבין כתיבה הם רעיונות מוכרים אולם הם זוכים אצל רבקה רז לביטוי אותנטי מאוד. בכלל ניתן לציין שאותו אלמנט טקסטואלי משמש כאן (כמו גם בדתות הממוסדות) גשר להווייה קדומה וקודמת, "מחוץ לאני ולזמן", והנה בבת-אחת אנחנו נמצאים במחיצת יוסף ק. שממהר לכנסייה ולפגישה עם האורח האיטלקי שלא תתקיים, ופגישה גורלית עם הכוהן שכן תתקיים, באחד הרגעים הכי קובעים במשפט של קפקא, ואולי גם במחיצת עגנון והמזמורים הקדומים המתוארים ב"עידו ועינם". חשוב להבין: אנחנו בחברת גדולי המספרים המודרניסטים במאה העשרים שהטקסט של רבקה רז מהווה מעין עידכון והשלמה שלהם, או לכל הפחות עומד בכבוד בצילם. על כמה מספרים עבריים בני זמננו אפשר להגיד את זה?
הוויית הטיפוס על ההר מצויה תמיד במרכז כאשר מדי פעם שוזרת המחברת רמזים או הדים מן העבר שנועדו לתת איזה רקע שהוביל את האשה לטפס על ההר לבדה. וישנן אפיזודות שמתחוללות או מדומיינות, למשל פרשת הנמלה רותי, במהלכה האשה מתחברת לנמלה שהיא מוצאת ואז היא עצמה מתגלגלת לנמלה, מעשה מטאמורפוזיס קפקאי, במציאות או בדימיון, או רעידת אדמה במהלכה האשה נקברת תחת מפולות סלעים ובקושי נחלצת. הטיפוס לבד על ההר מגביר את השבריריות שבין מציאות לדימיון. אולם מה שמעניין את רבקה רז הוא המתח שבין מציאות למלים, היכולת לספר סיפור על המציאות: "במקום מסוים בסיפור שלי, שמספר את סיפורה של אשה המטפסת לבדה על הר ענקי, תכתוב הגיבורה את סיפורה שלה, שמספר את סיפורה של אשה המטפסת לבדה על הר ענקי וכותבת סיפור, שמספר…" (ע' 85).
דומה שרבקה רז מבינה לעומק עד כמה קשה היום, בשלב ההתפתחות המאוחר הזה שבו אנו נמצאים, לספר סיפור או פשוט לכתוב טקסט אמין. כוונתי לכך שהריאליזם המימטי איבד במידה רבה מתוקפו. מה שיש לנו במקומו צריך במידה ידועה לבטא מציאות פרגמנטרית ושבורה, מציאות א-טונלית במידה רבה. גם זה הר המונח על ליבו של הסופר. אבל מדובר בקושי שכל סופר אמת נתקל בו ומתמודד איתו. כמה סופרי אמת יש לנו היום בעברית?
הבדידות המוחלטת שבטיפוס על ההר נפרמת לחלוטין עם גילויו של גשר חבלים תלוי המהווה עדות חותכת שמישהו אחר נמצא בסביבה. על כך נוספים עקבות מסתוריים עד שבסופו של דבר אכן מתגלה עוד מטפס על ההר. אט אט נרקמים יחסים בין האשה למטפס האלמוני, נוצרות מעין ציפיות, ללא מלים או מגע ישיר. נפלא איך שהטיפוס על ההר הופך למשל על החיים, כיצד אפילו הדממה שבין המטפסים יכולה להיות "רוויה כעס" (ע' 139). רבקה רז מכניסה אותנו לסרט אילם שבו מתקיימים היחסים בין האשה לבין "איש ההר". סיפורו של איש ההר – אדם דחוי שבורח מחברה אנושית מוסיף עוד מימד לטקסט שלפנינו. טבעו הסוער של ההר מקרב בין המטפסים. מכאן הדברים מתרחשים בתאוצה על-טבעית, האשה כבר יולדת, האיש בונה להם בית זמני, הם מגדלים יחד ילד. חלום הטיפוס לפסגה של האשה נדחק. אולם האידיליה לא נמשכת זמן רב: האיש נמחץ תחת סלע והאשה לוקחת את ילדה וממשיכה במסע.
רבקה רז לקחה את דימוי ההר ויצרה סביבו טקסט קיומי חזק ונשי. מבלי להזדקק לתיאוריות פמיניסטיות או מגדריות, ללא אג'נדה וללא הנחות לקוראים. מי ששואף אל הפסגה הספרותית צריך להתחיל לטפס. וההר של רבקה רז הוא מקום מצויין להתחיל. בהצלחה.