בעשור האחרון, סופו של העשור השביעי לחיי, התקבע בהתנהלותי היום-יומית מנהג משונה: בכל פעם שאני קורא מאמר, פרק, פסקה או אפילו משפט בודד בעיתון, בכתב עת או בספר מכל סוג שהוא, ואותה אמירה מוצאת חן בעיני או נדמית לי חשובה במיוחד או כזו שמעוררת בי תחושה עמומה שבעתיד אולי אזדקק לה – אני גוזר אותה או מעתיק אותה או מסמן אותה בצורה כזו או אחרת, ומניח אותה מקופלת בצידי השולחן העמוס, מתחת למנורת הלילה העומדת בפינת השולחן על גבי מחברת ישנה בעלת כריכה אדומה… ולכאורה שוכח מהפריט הזה. מדי פעם אני מציץ באותן הפתקאות המקופלות ושוב שוכח מהן. בזמנים שונים רובצות מתחת למסד המנורה חמש או שש פתקאות כאלה אך לא יותר מכך. שמתי לב שלאורך זמן (שבועות, חודשים ולעיתים אף שנים) מספרן פוחת עד כמעט לאפס ושוב עולה באופן מחזורי. ההסבר לתופעה הוא ענייני עד מאוד: חלק מאותן פתקאות מאבדות ממשמעותן עם הזמן, אם מפאת אובדן הרלוונטיות שלהן ואם מפאת השכחה שלי (איני זוכר מה הייתה חשיבותן בעבר ולמה שמרתי אותן), אזי הן מושלכות לפח; ואחרות הופכות ברגע מוגדר ולא מתוכנן מראש, לכאלה שמשמשות אותי לכתיבה של אמירה משלי בהקשרים שונים ולעיתים תוכנן אף הופך לציר מרכזי בכתיבת סיפור או מסה קצרה, נובלה או רומן. יש להוסיף ולציין כי במקרים רבים מדובר בתכנים (של הפתקאות) שמקורם בהיתלות באילנות גבוהים, ובהרבה מקרים מדובר בתכנים שבאופן תת-מודע שלי, חשתי כי הם חלקים עתידיים מתשבץ שרבץ רדום בחלקו האחורי של מוחי וחיכו לרגע הפריצה אל קידמת במת ההכרה ומשם ירידה אל הכתב…

… ההקדמה המשונה הזו באה להסביר את התהליך הטכני  כיצד זה נזכרתי באותה הרצאה נשכחת של מאיר ויזלטיר, דווקא כעת — בצוק העיתים של החברה הישראלית אחרי ארבע מפולות בוץ שאיימו ועדיין מאיימות לכסות אותה, במהלך השנים מאז 2019 ועד הלום, מעל שש שנים שוצפות שעדיין משייטות כשחוף מבטחים אינו נראה באופק אבל עננים שחורים מצטברים מעליה: חמש מערכות בחירות במשך ארבע שנים; מגפת הקורונה; תקופת המהפכה המשטרית (עדיין נמשכת); הטבח והמחדל של השביעי באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל בשבע זירות במקביל – שנים-מפולות שעדיין גולשות אלינו ועלינו עד לרגע כתיבת האמירה הנוכחית.

ובכן, באפריל 2001 נערך באוניברסיטת בן גוריון בנגב כנס בינלאומי בן שלושה ימים לציון 30 שנה לייסודה. נושא הכנס היה "זהות מרחבית: התרבות הישראלית באגן הים התיכון". את הרצאת הפתיחה נשא מאיר ויזלטיר (יליד מוסקבה מרץ 1941; עלה ארצה ב-1949; נפטר במרץ 2023 בגיל 82) – משורר ענק, מתרגם פורה מאנגלית, מורה ופרופסור בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, חתן פרס ישראל לשנת 2000. אחד ממארגני הכנס, פרופ' דוד אוחנה טרח לפרסם את ההרצאה בשלמותה במאמר במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ דווקא ב-02.10.2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל. בפתיח הקצר לכתבה, פרט לציון כמה פרטים על הכנס ועל ויזלטיר, הוא מסכם: "במאמרו המתפרסם כאן לראשונה ויזלטיר אינו יוצר אידיאליזציה רומנטית של הים התיכון אלא אף מקדים את ימי הסגריר הנוכחיים, ובלשונו, 'מסכת סבוכה של בעיות רחוקות מפתרון וסכנות אקוטיות המזינות עצמן ללא הרף'. ובכל זאת הוא ממליץ על 'פיתוח מתמיד של השייכות הים-תיכונית של ישראל.'" — יש להזכיר שתוכן ההרצאות והדיונים בכנס עסק בתפיסת הצורך והיישום של ההשתלבות של התרבות הישראלית כפי שהתפתחה מאז הקמת המדינה בתרבויות של עמי אגן הים התיכון בכלל ובאלה של המזרח התיכון בפרט על רקע הסכסוך הערבי-יהודי המתמשך ושאלת הלבנטיניות כתפיסת עולם תרבותית… נראה שכמו אוחנה, גם אני חשתי במשמעות היוצאת דופן של תוכן ההרצאה ולכן גזרתי מן העיתון את ההרצאה ככתבה וכלשונה, קיפלתיה והיא רבצה תחת מסד מנורת הלילה שעל שולחני במשך קרוב לשישה חודשים עד שפרצה והפכה לזרז וציר בכתיבת האמירה הנוכחית שלי ב-מרץ 2025 כשהסכסוך, המלחמה והמפולות עדיין כאן…

                                                                                                    *

מדובר בטקסט עשיר, בנוי לתלפיות ובו ויזלטיר רומז, מנסה להבהיר, להזהיר ולהמליץ… לשים לב לדרכה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית (עדיין), בת ה-52 בהמשך שיוטה אל העתיד שאת ניצני צורתו אנו חווים בשני העשורים מאז, וביתר שאת בימים אלה. ניכר בטקסט כי נכתב על ידי איש אשכולות השולט במכמני התרבות במיטב המסורת הרנסנסית וזו של הנאורות.  

ההרצאה מציעה תפיסה מוגדרת, פחות או יותר, דרך התייחסות ביקורתית לחמישה אזכורים הפזורים בטקסט (לפי סדר הופעתם שם; ראו במקורות) ומשמשים לו כפיגומים ועמודי תמך במבנה ההרצאה ובניית הטענה והמסקנה:

שירו "חתום בבקבוק" שנכתב על פי עדותו "בערב ראש השנה תשל"ד, שבועיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור"; "פרפר נהר" — אנתולוגיה של שירה סורית-לבנונית מודרנית בתרגומו של ששון סומך שיצאה לאור בתחילת 1973, ולפי ויזלטיר, היא עשתה עליו רושם עז ושירו "חתום בבקבוק" הוא למעשה "תגובה לאותה אנתולוגיה"; ציטוט מתוך מכתב של גוסטב פלובר (1880-1821) לידידה שבו הוא מעלה כמה וכמה הגיגים על תרבות העת העתיקה של עמי אגן הים התיכון "בשעה שהאלים מתו וישו עדיין לא בא, היה בהיסטוריה רגע יחיד במינו, מקיקרו עד מרקוס אורליוס, שבו רק האדם לבדו היה" {מעניין אך מובן מדוע ויזלטיר מציין כי הגיע אל הציטוט הזה כאשר קרא את ספרה המופלא של מרגריט יורסנאר (1987-1903) "זיכרונות אדריאנוס", שם היא מצרפת בסוף הספר פרק הקרוי "יומן-רשימות על חיבור 'זיכרונות אדריאנוס'" ובתוכו: "בדפדפי באחד מכרכי-המכתבים של פלובר, שהרביתי לקרוא ולהדגיש בהם שורות בסביבות שנת 1927, נתקלתי שוב במשפט הבלתי נשכח. [… הציטוט לעיל אליו נחזור בהרחבה בהמשך] עתידה הייתי לבלות חלק ניכר מחיי בניסיון להגדיר, ואחר לתאר, את האדם הבודד הזה, הקשור עם זאת בכל הקיים." – כרכי-המכתבים של פלובר מכילים כ-40,000 טקסטים! הסיכוי שאפילו ענק כמו ויזלטיר יעבור בהם וידלה מתוכם את הציטוט הזה דווקא שואף לאפס! אבל את ספרה של הצרפתייה הוא קרא גם קרא.}; סיפור קצר של הסופר המצרי נגיב מחפוז (2005-1911) "השחר האכזב" שפורסם ב- 1989 באסופה של כשלושים סיפורים קצרים שלו תחת אותו שם; הנובלה "לאן" של מרדכי זאב פייארברג שמת בדמי ימיו משחפת (1874-1899)  ופורסמה לראשונה ב"השילוח" ב- 1898, כשנה לפני מותו.

ההרצאה: משפט הפתיחה הקצרצר הוא הצהרת כוונות חדה בבחינת 'הולך אני להגיד את מה שאני רוצה להגיד ללא צנזורה, ללא עכבות, ללא הסוואה וללא צורך באישורכם': "ברשותכם, אעשה שימוש ב-licentia poetica במובן הכי גולמי של המילה" – במילים אחרות, ברשותכם (הנימוס מחייב) אני הולך להשתמש ב'חירות המשורר' במובנה הרחב ביותר האפשרי, דהיינו, החופש של מחבר היצירה (סיפורת, מסה, שירה, מחזאות, תסריטאות וגם הרצאה-אמירה-הצהרה) לחצות את גבולות המציאות וההגיון המוכרים לנו, לברוא מציאות פנימית חלופית בתוך היצירה, המציית לחוקים אחרים שהם שלי, כולל סטיות מכללי דקדוק וסגנון מקובלים… ראו הוזהרתם… אולי מדובר בנבואה או תשוקה או בלון ניסוי או כל דבר אחר שיעלה במוחכם [לזכור: הוא נואם בפני קהל מתוך ניירות מוכנים] ואז הוא פותח בקריאת השיר שלו "חתום בבקבוק".

גוף ההרצאה מסתיים באזכור וציטוטים מתוך הנובלה לאן של פייארברג (נכתבה ב-1898!). הציטוטים הם מדבריו האחרונים של נחמן הצעיר החולה החולם ציונות בנאומו בפני אספת חבריו: "ואתם אחי, בלכתכם עתה מזרחה, עליכם לזכור תמיד, כי מזרחיים אתם מלידה; בעת שהמערב כולו הולך מזרחה לרשת נחלת המת, עליכם ללכת שם בשביל להחיות את המת ולבנות את החברה החדשה […] אבל החברה הזאת תהיה מזרחית […] לכן אחי, בנסעכם מזרחה, אל תיסעו כאויבי המזרח, אך כאוהביו ובניו הנאמנים. התחזקו נא להחיות אותו ולא להמיתו […] אם אמת הדבר כי יש תעודה לעם ישראל, יצור נא את תורתו ואת תעודתו ויישא אותן אתו אל המזרח… לא רק ל'ארץ ישראל', אלא אל המזרח כולו […] כתבו נא אחי על דגליכם: 'אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב'. מזרחה! מזרחה!" (ראו במקורות, עמ' 105-104; הוספתי מילים מהטקסט המקורי לצרכי בהירות). לאחר מכן מופיע האפילוג – המסקנות וההמלצות של ויזלטיר לעתיד. נחזור לפתיח, לסיומת ולאפילוג בהמשך, במהלך הקריאה הצמודה בהרצאה.

השיר חתום בבקבוק:

גדה מזרחית זו של הים התיכון
קשה למשוררים, קשה למילה הנעצרת.
עמים מרודים אנו, תאבי צדקתם.
סיסמאות מתבדרות לרוח הים בערב,
נשקנו נכון.

מדינאינו זריזים להכריז עלינו
ערש הציוויליזציה, ירושלים, צור, צידון,
דמשק ערש, עושרנו בנביאים.
אנחנו משתרכים באחריתה של שיירה היסטורית ארוכה.
מהן התחבושות המגואלות שעל פרקי ידינו?
מדוע שפתינו סדוקות ואנו יורקים כנגועים?
(אחי שווקי אבי-שקרא, אחי מוחמד אל-מאגוט,
אל תקרא לי ערש כי ארס,
דמשק, תל אביב, ביירות, ארסנו רעננה)

גדה מזרחית זו של הים התיכון מפיחה
רוח קלה לעת ערב, מן לטקיה עד אשדוד
אגן מזרחי זה של הים התיכון מתמלא
קיץ מייבב, אבטיחים.
אחר כך לילה כשרוול שחור של מצלמות ישנות.

(בחוף אגדי זה הכל ישן ומיוחס;
שישו ושמחו פנסיונרים
אמריקאים וגם גרמנים –
כל השוחר אקזוטיקה קלה לעיכול גם בלתי מחייבת,
גם בתנאים נוחים יחסית, ימצא אותה כאן)

עכשיו שעה שלך מוסיקה לילית עם חלום אוננות קיבוצי.
במילים אחרות: עונת שלוש שכבות עם קרם עבה ומרציפן גרוע
ליום הולדת ה' תשל"ד לבריאת העולם.

כאמור, השיר נכתב זמן קצר לפני פרוץ מלחמת 1973. ויזלטיר חשד מראש שהקהל יבין את השורות כאילו הן ניבאו את המחדל ולכן הזדרז להסביר את הנסיבות המפתיעות של חיבורו  ובכך קושר את תוכנו לנושא הכנס: "אבל הוא אינו נבואה על פריצת מלחמה; הוא תגובה לאנתולוגיה שהוציא פרופ' ששון סומך, ספר קטן שעשה עלי רושם גדול" – בתחילת 1973 יצאה לאור אותה אנתולוגיה תחת הכותרת "נהר פרפר: מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה" – מדובר במבחר שירים של חמישה משוררים, כולם ילידי העשור הרביעי של המאה העשרים (1939-1930), כולם בחיים וכותבים פעילים ב-1973. במבוא, סומך מסביר את בחירותיו:

"למען האמת [המשוררים האלה] ממעטים להגיב בשירתם על ענייני דיומא ומרבית יצירתם אינטרוספקטיבית-מופנמת, אך ניתן לחוש את השתקפותה העקיפה של המדיניות הן בדמות הקריאות החוזרות ונשנות הנשמעות בשירתם נגד המחנק הרוחני, נגד המונוליטיות הכפויה, נגד הרודנות, והן בדמות סמלים פ'יניקיים מובהקים המשתזרים בשירתם […] הם מדגישים שאין הם ששים להביט מזרחה, אלא פניהם מועדים אל הים, אל המערב, אל חידוש הקשר שהיה בין פ'יניקיה לבין התרבות היוונית- מערבית. […] אין כאן אזכור ישיר לבעיות המעסיקות רבים ממשוררי הערבית כיום, כגון הסכסוך הישראלי-ערבי. כיצד קורה, עשוי מאן דהו להקשות, שנושא זה, על כל השלכותיו, אינו מופיע בקובץ הזה? התשובה פשוטה כמדומה: נושא זה ודומיו אינם עומדים במרכז יצירתם של המשוררים שבחרתי לתרגמם. מאידך, אין לבטל את האפשרות שכמה מן השירים שתורגמו כאן אוצרים בתוכם רמיזות עקיפות אל סכסוכנו וזאת כחלק אינטגרלי של החוויה הכללית האופפת את המשורר והמשתקפת בהכרח בשירתו" – אכן ב"חירות המשורר" מדובר וגם ב"חירות המתרגם הבוחר את מושאי בחירתו".

ויזלטיר מוסיף הערה משלו "מאחר ומדובר באנתולוגיה סורית-לבנונית, על כן המצרים והפלסטינים אינם נזכרים בשיר [של ויזלטיר] אם כי יכלו להשתבץ בו בקלות", וזו מתכתבת מיד עם הערה נוספת מהמבוא של סומך "[במקביל לזרם ה"פ'יניקי" שהוזכר] במצרים היה – ואולי עודנו קיים – זרם "פרעוני", בעיראק – זרם "אשורי" וכו'". ויזלטיר מזדהה אך גם מתווכח עם אותם משוררים ועם סומך באשר לתשוקתם לחזור לימי קדם ולשיתוף פעולה בין המזרח למערב והוא אף פונה בשירו ישירות אל שניים מתוך חמשת המשוררים "אחי שווקי אבי-שקרא, אחי מוחמד אל-מאגוט".

להפתעת הקהל, ויזלטיר ממשיך, מסביר ומנתח את רוח שירו: "השיר הזה היה רק ניסיון מגומגם לומר משהו לכמה משוררים סורים ולבנונים, וכמובן לעצמי." אם כן, מה אומר השיר? לאלה שורות סוריות-לבנוניות הוא מגיב?

שם השיר, חתום בבקבוק, מזכיר סצנריו של אדם, באשר הוא אדם, שהושלך לאי בודד בלב אוקיינוס או הושאר מאחור במדבר עצום, על ידי הגורל או בני מינו והוא שולח משם מסר חתום בבקבוק (שולח לחמו על פני המים) אל שכניו בעולם בהנחה שאדם אחר במקום אחר השייך לשבט אנושי אחר ימצא את הבקבוק החתום, יקרא את המסר וינוע לעזרה, להצלה, לשיתוף פעולה. במידה פחותה אך חשובה, השיר מהדהד בעקיפין את שיר השואה הקנוני של דן פגיס כתוב בעיפרון בקרון החתום שפורסם במחצית השנייה של שנת 1970, והפך לסמל דווקא כי אזכור השואה בו מאוד מרומז ומאופק אך ברור, ודומה לרוח השירים באנתולוגיה: אסור לחזור על הכישלון של הסולידריות האנושית.

"עלילת" השיר" מתרחשת ב"גדה מזרחית זו של הים התיכון" (מוזכר שלוש פעמים) – אזור גיאוגרפי הכולל את העולם הערבי-מוסלמי מתורכיה בצפון עד מצרים בדרום וכמובן את ישראל – מדינות שהוא כורך כזר אחוד. ברוב בתי השיר, ויזלטיר משתמש בלשון אנחנו, ושוב כורך ישראלים וערבים באותו הזר: "עמים מרודים אנו, תאבי צדקתם […] נשקנו נכון. מדינאינו זריזים להכריז עלינו ערש הציוויליזציה […] עושרנו בנביאים. אנחנו משתרכים באחריתה של שיירה היסטורית ארוכה." – למרות ההבדלים הידועים בינינו אנחנו ביחד באותה הסירה שקרויה המזרח התיכון, מזרח הים התיכון, כולנו אחים… ברם-אולם, במקום ערש משותף נוטף בינינו ארס, רעל! ומכאן שתי השאלות הנוקבות שמופנות אליהם ואלינו: "מהן התחבושות המגואלות שעל פרקי ידינו? מדוע שפתינו סדוקות ואנו יורקים כנגועים?" – הרי אנחנו ביחד באותה הסירה, למה אנחנו יורים בתוך הנגמש שהוא נשקנו? הרי אנחנו משחקים לידי המערב! אנחנו בעלי "החוף האגדי הזה שבו הכל ישן ומיוחס"… ראו: "פנסיונרים אמריקאים וגם גרמנים – כל השוחר אקזוטיקה קלה… ימצא אותה כאן" – אוריינטליזם בנוסח סעיד… אליהם אנחנו כולנו צריכים להתקרב אבל לא להתרפס ולהיטמע בו.

לאלה שורות סוריות-לבנוניות השיר מגיב? להלן שורות מתוך אחד השירים של המשורר הסורי מוחמד אל-מאגוט, אליו פונה ויזלטיר בשירו: "בכל רחובות אירופה שוטטתי במיטתי,/ והיפות בנשי ההיסטוריה – / שכבתי עמהן, בוהה בפינתו של בית קפה./ טלו מעמי את נעלי, את מעילי, את תנורי — / אישן לי במדבריות […] ואם יש מי שאינו רוצה לראותני / או מי שממאן להתווכח אתי בפני עוברים ושבים — / אנא, יפנה אלי מעבר לגדר. / ישים נא אותם בצרור ישן / ליד מפתן / ליד אילן / ואני אאוץ לאספם ככלב / כל עוד המילה "חירות" בלשוני." – מתוך שיר ארוך הקרוי "לאחר הרהור ממושך", עמ' 27-25. מפאת קוצר המקום איני מביא את כל השיר שמתכתב לא מעט, פה ושם אף אחד לאחד, עם שירו של ויזלטיר. גם אל-מאגוט לא חושב שהמזרח צריך להתבטל בפני אירופה, אולם הוא "מתעלם" מהיד המושטת של ויזלטיר, הוא אינו מדבר בלשון אנחנו.

ויזלטיר מבהיר את הפתיח של הרצאתו ( נא לזכור שמדובר בשנת 2001): "השיר הזה מלא דברים לא נעימים – ובעיני, הדבר הכי פחות נעים בו הוא שהשיא כולו נשמע אקטואלי, אקטואלי מדי, גם היום, אחרי שחלפו עשרים ושבע וחצי שנים מיום שנכתב (1973)" כי באגן המזרחי של הים התיכון עדיין מפעפע אותו הארס (הסכסוך הישראלי-ערבי) במקום הערש המשותף, ואף יותר מכך… גם באזורים אחרים סביב לים התיכון קורים דברים דומים "למשל על ארצות הבלקן, המדינות המתפצלות של יוגוסלביה לשעבר"… ופונה לשלב השני בהרצאתו, הניסיון לענות על שאלת המפתח:

"האם יש בכלל טעם לדבר על מכלול משמעותי של דברים המשותף באמת לארצות הים התיכון?", הרי הוא מחויב להצדיק את ה"אנחנו" משירו שבפתיח.לדעתו, התשובה האינסטינקטיבית של רבים מהאנשים שחיים מסביב לחופי הים התיכון כמו גם שלו עצמו היא – כן! אכן יש כזה סל משותף המכיל דברים מאפיינים משותפים, דברים שמציינים זהות וזיקה בין אותם עמים והתרבויות שלהם – ולא! אין הכוונה לדברים חיצוניים טריוויאליים כמו: אקלים, פלורה ופאונה, שמן זית, מאכלים ומשקאות ושרידים ארכיאולוגיים… וחובת ההוכחה היא עליו… וכך הוא פותח:

הוא מתאר באוזני מאזיניו (ומצייר לעיני קוראיו) תשובה היסטורית ארוכה ומורכבת התומכת בתשובתו הנחרצת בדבר קיומו של אותו "מכלול דברים משמעותי משותף". הוא פותח בציטוט מפלובר "כאשר האלים חדלו להיות [במקור כתוב 'בשעה שהאלים מתו'] והנוצרי עדיין לא היה [במקור כתוב 'וישו עדיין לא בא'] היה [בהיסטוריה] רגע מיוחד במינו, מקיקרו עד מרקוס אורליוס, שבו עמד האדם לבדו [במקור כתוב 'רק האדם לבדו היה']" – יש להתחיל מהתיקוף ההיסטורי של המשפט והשאלה המתבקשת של המאזין-קורא: מהו אותו "רגע מיוחד במינו, מקיקרו עד מרקוס אורליוס"? – מנקודת מבט היסטורית-עובדתית ים תיכונית, מדובר בפרק זמן של כמאתיים שנה בין מותו של מרקוס טוליוס קיקרו (43-106 לפני הספירה) שהיה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף רומי בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת, ומגדולי בניה, לבין מותו של מרקוס אורליוס (180-121 לספירה) שהיה קיסר רומא (בשנים 180-161 לספירה), מדינאי, מצביא ופילוסוף, מגדולי הקיסרים  בתולדות רומא ותרבותה. פלובר מגדיר את התקופה הזאת ככזו שבה האלים הישנים חדלו להיות או מתו או השפעתם ירדה פלאים לבין הופעת ישו הנוצרי ועלייתה של הנצרות, האלוהות החדשה. ויזלטיר עושה פרפרזה על פלובר וטוען כך: "כשהאלים הישנים תש כוחם והאלים החדשים עוד לא תפסו את השלטון" – מדובר בתקופה לכאורה חסרת אל ודת, מעין תקופת יובש ומדבר ריק – אבל, שואל ומשיב ויזלטיר, מה באמת קרה באותה תקופה בחופי הים התיכון בין היהדות לבין האימפריה הרומית? – אצל היהודים הופיעה היהדות ההליניסטית ("החילונית" של אז) ומסורת המשנה (נחתמה סמוך למותו של מרקוס אורליוס) שהייתה ביטוי לחילון, הומניזציה ורפורמציה של הדת היהודית הישנה מבית מדרשו של עזרא הסופר (בן המאה החמישית לפני הספירה). ואצל הרומאים, החלה השתלטות הדרגתית של הנצרות עד להפיכתה לדת המדינה בזמנים לאחר מותו של מרקוס אורליוס. התהליך הזה ברומא בלם את המשך התפתחות המשנה, מה שהוליך להופעת התלמוד הבבלי עד לשולחן ערוך. מבחינתו של ויזלטיר המשנה הייתה אור בעוד התלמודים היו החושך… ומכאן מפליג ויזלטיר לאמירה נבואית מרהיבה גם אם במחלוקת:

"אפשר לומר שגם עצם הקמתה של מדינת ישראל התאפשר בזכותו של רגע היסטורי ארוך מהסוג הזה: כשאלוהים הזקן תש כוחו והאלים החדשים המושלים בנו היום – אלילי הלאומנות האתנית בעלי הזנב הדתי – עדיין לא תפסו את השלטון" אני מזכיר שהוא מדבר ב-2001!!!

ומה קרה באותם הזמנים לחופי הים התיכון שכל עממיה היו חלק מהאימפריה הרומית בעבר הרחוק? בקצרנות, התשובה של ויזלטיר היא תיאור פנורמי לאורך ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, כדלקמן: "הארצות שלחופי הים התיכון בילו תקופות שונות תחת שלטון זר; ידעו מלחמות אזרחים; חיסולים המוניים; ניסיונות להשמדת אוכלוסיות; צורות של שלטון צבאי ועריצות לסוגיה; הופעת הלאומיות וצמיחת מדינות לאום שבין היתר גרמו לטיהורים אתניים רבגוניים – כך שחלק ניכר מהמדינות שחופי הים התיכון (חלק קטן הצליח להשתקם) עדיין מתאפיינות בחולשה כלכלית; צורות שלטון לא דמוקרטיות ושרר בהן מחנק רוחני ולרבות מהן גולה אינטלקטואלית באירופה ומעבר לאוקיינוס – ועל רקע זה מתעצמת התחזקות הדת, השמרנות והריאקציה כסימפטום של ניכור וייאוש וכמוקד של זהות 'אותנטית' להמונים."

ואז ויזלטיר חוזר לספר מה קרה באותו הזמן ליהודים:  "גם מדינה חדשה יחסית, וחריגה מבחינות רבות כישראל, שכלכלתה נראית חזקה למדי, ובשנות החמישים והשישים היה נדמה שהיא נמצאת בתהליך דינמי של עיצוב דגם מוצלח של מדינה מודרנית, עם דמוקרטיה מתפקדת ושלטון חוק ראוי לשמו, מסתבכת בהדרגה בסתירות המאפיינות את שכנותיה. גם כאן מתחולל התהליך האזורי של התחזקות הדת כסד של זהות וכמכשיר פוליטי. גם לישראל כבר יש תפוצה אינטלקטואלית הולכת וגדלה בבירות המערב" – שוב מזכיר שהוא מדבר ב-2001!!!

כאן ויזלטיר עושה הפסקה ופונה לתנא דמסייע מפתיע, לסופר המצרי הדגול נגיב מחפוז! הוא מסכם עבורנו את התוכן של סיפור קצר לא מוכר של הסופר, הקרוי השחר האכזב (ראו במקורות):

"גיבור הסיפור חש עצמו מאוים בידי אויב עלום, וסובביו מתמרנים אותו להתאשפז מרצונו במין מוסד שהוא ספק בית הבראה ספק בית מרפא לחולי נפש. 'בית ההבראה שלנו אינו בשביל חולים, אלא בשביל מנוחה וביטחון', אומרים לו. לאחר שהתאשפז במוסד, מודיע לו הרופא המטפל שיוכל להשתחרר משם בכל עת שיחפוץ בתנאי שיעמוד במבחן קטן. עניין של מה בכך. המבחן הוא 'רק לרשום על פיסת נייר את הבעיה הכי קשה של מצרים, ואת הבעיה הבינלאומית הכי קשה, ולחשוב על הפיתרון המתאים להן'. למשמע התנאי הזה, גיבורנו נבהל ואומר: 'פירוש הדבר שאני עתיד להישאר כאן לעולמי עד'. אבל הרופא מרגיע אותו: 'אם תוכל להציג תפישה לפיתרון שתי הבעיות הכי קשות, של מצרים ושל העולם, אין ספק שתוכל לעשות כן לבעייתך הפרטית'. גיבור הסיפור מוחה, 'אבל בעייתי היא מסוג מיוחד'. והרופא קובע, 'אפילו היא לא יותר מסובכת מבעיות העולם'." – ויזלטיר קובע שסיפור אלגורי זה, המתאר סוג של מבוך-מבוי סתום, הוא אילוסטרציה מצוינת למצבו של הפרט מול סביבתו ושל החברות השונות מול שכניהן ברוב המדינות השוכנות לחוף הים התיכון! הכיצד?

אמנם, נכונה העובדה שמצבים דומים מתקיימים באתרים אחרים ובזמנים שונים על פני הכדור – אולם לטענת ויזלטיר, דווקא "בארצות הים התיכון בדורות האחרונים המצב הזה [של המבוי הסתום] מוקצן יותר, אקוטי יותר וכמעט שאין מנוס ממנו" – נראה בלתי פתיר בדומה לגיבור סיפורו של מחפוז שחש כי הוא מצוי במלכודת ללא מוצא כפי שאותו רופא מתוחכם מסביר לו תוך שימוש בהגיון מעוות מן היסוד… ואז המציאות מכתיבה לו [לפרט, לאזרח, לקבוצה לאתנוס…למדינה] או מציעה לו פיתרון למצוקתו: פיתרון על חשבון שכניו, אם מבית או מחוץ, מה שגורם באופן ישיר לאלימות על שלל גווניה ובכל הכיוונים וכאשר רואים פה ושם תוצאות חיוביות [למשל, מלחמות המפרץ; מלחמות ביוגוסלביה לשעבר ,ועוד], אזי אותו פרט או ציבור משתכנע "שהאלימות וההתעלמות מצורכי השכנים משתלמת, שהתוצאה הסופית תהיה לטובתו, וגם אם לא, כאילו אומרים דוברי הכוחות האלה, גם אם לא יימצא פיתרון או שיפור של ממש במצבי, אולי לפחות אזכה לשמוח לאידו של שכני" – הרמיזה של ויזלטיר (על סמך מחפוז) היא בהירה ונבואית: יש צורך במניעה (בבחינת רפואה מונעת) על ידי הימנעות מודעת מכניסה למבוי סתום, וזאת על ידי ניסיון מוקדם ומקדים ככל האפשר למצוא מכנים משותפים, לפעול למציאת פיתרונות של ויתור, קבל האחר וחתירה לשלום חם או קר או של סטטוס-קוו מאפשר חיים נורמליים זה לצד זה! אזי שואל (במובלע) ויזלטיר: האם וכיצד זה אפשרי, בהינתן מערכות היחסים הקשות בין ישראל לבין שכניה (בעיקר הפלסטינים), בין היהדות לבין הלבנטיניות, וגם בין שבטי ישראל בתוך עמם ומדינתם??? – ושוב הוא מפתיע בתשובתו: אחיזה מחדש במשנתו של אחד מהציונים הראשונים, הציוני הנוגה מרדכי זאב פייארברג, כפי שבאה לידי ביטוי כבר ב-1898 בסיפורו לאן מפי גיבורו נחמן השחפן הנוטה למות: ראו את הציטוט המלא בעמ' 2 תחת כותרת הפסקה "גוף ההרצאה מסתיים…" – אם נסכם את הגיגיו של נחמן ואת המלצותיו לתפוצות היהודיות בגולה בת האלפיים שנה, הרי הוא מתחנן: אנא, השתלבו במרחב, אותו מרחב שמופיע בכותרת הכנס שבו הוקראה ההרצאה של ויזלטיר, המרחב הים תיכוני!

אזי מסיים המשורר את הרצאתו בהסבר משלו על סמך חמשת האזכורים בהם השתמש לבניית התמה: כדרכו הוא פותח בהערה-הארה סרקסטית אך חכמה עד כדי מבוכה: הסיפור לאן מסתיים במילים "מזרחה! מזרחה!" ועל כך אומר המרצה:

"ברור לי שמפה גיאוגרפית לא הייתה פרושה לפני פייארברג בשעה שכתב את סיפורו. הרי אילו שמעו גיבוריו בקולו ופנו 'מזרחה! מזרחה!' מהמקום שבו ישבו, היו מגיעים לקזחסטן ואחר כך למונגוליה. ברור לי שרוחות השמים של פייארברג לא הועתקו מהאטלס אלא מבית הכנסת, מכותל המזרח. כותל זה נקבע הרבה לפני שהשתקעו היהודים בתחום המושב של רוסיה, אולי אלף שנים קודם לכן, בזמנים שהיהודים עוד היו פזורים בעיקר בערים ובארצות שלחופי הים התיכון, בכל מיני 'סוף מערב', וציון הייתה באמת המזרח. טוב, ברוח הבלבול של פייארברג, גם אצלנו מכנים 'מזרחיים' יהודים שבאו לכאן ממרוקו, הנמצאת לכל הדעות בקצה הכי מערבי של הים התיכון." – אין צורך להעיר על כך שהוא רומז יפה ובדרך אגב גם לתופעת האוריינטליזם והשסע העדתי שבחברה הישראלית. אולם ההסבר הניתוחי שלו מתמקד בעיקר: למרות תמימותו של נחמן גיבור לאן, האינסטינקט הבסיסי של אותו צעיר מתחום המושב בסוף המאה ה-19 היה נכון! וכיום הקיטורים של הישראלים על רצונם ל"מערב" את המזרח הים תיכוני הוא חלום באספמיה וטעות מרה, יען כי "יותר ויותר נראה כי בעולם של המאה החדשה [שוב מזכיר, הדברים נאמרים ב-2001!] מדינת הלאום הקטנה או הבינונית לא תוכל לעמוד כמדינה לבדד תשכון. היא תהיה חייבת לפתח זיקה יציבה לקבוצת המדינות השכנות" והוא נותן כמה דוגמאות המעידות על תהליך כזה. הוא מסיים את ההרצאה באמירה נוקבת, נבואית וחכמה:

"מיקומנו הגיאו-פוליטי והגיאו-תרבותי קובע את כיוון ההתחברות שלנו – ישראל לעולם לא תהיה המדינה החמישים וכמה של ארצות הברית, כחלומם הישן של כמה שוטים באליטות הישראליות. ואוי לנו אם נראה את עצמנו כנושאת מטוסים אמריקאית העוגנת באגן המזרחי של הים התיכון. פיתוח מתמיד של השייכות הים תיכונית של ישראל מכל הבחינות – הכלכלית, המדינית והתרבותית – הוא צו חיים לעתיד המדינה הזאת. וקודם כל עלינו לקבל עלינו את הזיקה האזורית והים תיכונית בלב שלם. לקבל אותה ברצינות. עד שיקרה לנו הנס הזה, לפנינו עבודה רבה בתחומי התרבות והדיאלוג התרבותי"!!!

האמירה החודרת קרביים הזאת סוגרת את המעגל עם שירו שבפתח ההרצאה חתום בבקבוק שבו ה-אנחנו (היהודים והערבים) מככב! הוא מרמז במובהק לתמה הלבנטינית של ז'קלין כהנוב (ראו במקורות)ומבהיר שעלינו להשתלב במרחב הים תיכוני בכל מחיר ואין מדובר בהתבוללות או היטמעות ואובדן זהות, כי אם חפצי חיים אנחנו בטווחים ההיסטוריים הארוכים חייבים אנו להפוך את "הנס המיוחל הזה" למציאות קונקרטית! הוא מלגלג מרות ומבקר חריפות את "באינטליגנציה הישראלית של היום יש יותר מדי כוחות שהמבט שלהם מערבה מדלג בקלות יתרה מעל הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי ונוחת ישר בניו יורק ולפעמים, מגודל התנופה הוא נוחת ישר בלוס אנג'לס!" – אשאיר את "ואידך זיל וגמור" לקורא!

מקורות:

דוד אוחנה, "היה רגע מיוחד במינו" [על… ותוכן] הרצאתו של מאיר ויזלטיר בכנס "זהות מרחבית: התרבות הישראלית באגן הים התיכון", באוניברסיטת בן גוריון בנגב, אפריל 2001 – הארץ, תרבות וספרות, 02.10.2024, עמ' 1.

ששון סומך, נהר פרפר: מבחר תרגומים משירת סוריה ולבנון הצעירה, ערך ותרגם ששון סומך, הוצ' ספרית הפועלים והקיבוץ המאוחד, מרחביה, 1973.

מאיר ויזלטיר, "חתום בבקבוק" בתוך: מאיר ויזלטיר, עורך: גוג – גיליונות שירה, גיל' 2, אפריל-מאי 1974, עמ' 18 [נכתב במקור בסוף ספטמבר 1973 כשבועיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים].

מרגריט יורסנאר, זיכרונות אדריאנוס, מצרפתית: אירית עקרבי, הוצ' זמורה ביתן, תל-אביב, 1987 [פורסם במקור ב-1951], עמ' 231: שם מצוטטת פסקה קטנה מאסופת המכתבים של גוסטב פלובר שכוללת כ-40000 מכתבים! ואליה מתייחס ויזלטיר בהרצאתו.

נגיב מחפוז, השחר האכזב, סיפור קצר מתוך אסופה של כשלושים סיפורים שיצאה לאור כספר בערבית תחת הכותרת "השחר האכזב" ב-1988. הספר לא תורגם לאנגלית או צרפתית או עברית. הסיפור הקצר עצמו תורגם לעברית באופן חד-פעמי על ידי דוד שגיב כבסיס למחזה בשם "כמין תחרות ביני לבין גלגל החמה" שהוצג על ידי תיאטרון חובבים ירושלמי בשם "תיאטרון בגרוש" ב-2015 – אין לי מושג ירוק כיצד הגיע ויזלטיר אל תוכן הסיפור!?

מרדכי זאב פייארברג, לאן, נכתב ב-1898 ופורסם לראשונה ב-1899 ב-השילוח לאחר מותו של המחבר; הוא מופיע (ומשם לקוחים הציטוטים שבהרצאה) בתוך: כתבי מרדכי זאב פייארברג ופרקי הערכה, מסודרים בידי א. שטיינמן, הוצ' כנסת, תל-אביב, 1950, עמ' 105-45; מופיע גם בפרויקט בן יהודה.

ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, הוצ' יריב בשיתוף עם הדר, תל-אביב, 1978 [קובץ מסות עם הקדמה מאת אהרון אמיר].

יצחק מלר, מרץ 2025