close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • הדלקת נרות 

    אלי תומר | סיפורים | התפרסם ב - 06.12.23

    "זה לא יכול להיות. איך זה שלא בחרו אותי הפעם? הרי אני יכול לזכור את כל הברכות בעל פה".
    המון מחשבות התרוצצו בתוכי. הרגשתי נפגע ונעלב.
    זאת הפעם הראשונה שלא אני נבחרתי לתפקיד הראשי. תמיד תמיד קבלתי את כל התפקידים. בלי להתחרות. אולי לא הייתי שחקן מי יודע מה, אבל הייתי היחיד שהצליח לזכור את הטקסט בעל פה. כשלמדנו ספר שופטים בתנ"ך, אני קבלתי את תפקיד דבורה הנביאה, כי הצלחתי ללמוד את כל שירת דבורה בעל פה. עד עכשיו אני זוכר את מחיאות הכפיים, לאחר שדיקלמתי את כל השיר בעל פה והגעתי לשורת הסיום "וְתִשְׁקוֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". גם בפורים הייתי אחשוורוש, אפילו שביום ההצגה הגעתי בלי תחפושת, והמורה שמואל נתן לי סרגל במקום שרביט המלוכה החסר.
    והנה, עכשיו, כשיש תפקיד של רבי שמברך על נֵרוֹת חנוכה, זה לא יהיה אני.
    נכון שהפעם אין צורך לזכור בעל פה משפטים ארוכים.
    בסך הכול יש שלוש ברכות, אחת זה "שציוונו להדליק נר של חנוכה", השניה "שעשה ניסים לאבותינו", והשלישית – "שהחיינו וקיימנו". שום דבר מסובך.
    אבל שייתנו את הברכות למישהו אחר, ועוד לְבַת?
    "מה פתאום בת. זה תפקיד של רַבִּי!" חשבתי לעצמי וכעסתי עליה ועל המורה.
    האמת שזו לא הייתה סתם בת. זאת הייתה תמר, הילדה הכי מוכשרת בכיתה. זו שתמיד הייתה לי תחרות איתה.
    מי לא יעשה שום טעות בהכתבה בלשון, מי יצליח לענות קודם על "מי אמר למי" בשיעור תנ"ך, ומי יפתור את התרגיל בחיבור שְׁבָרִים שנתן לנו המורה לחשבון. והוא ידע לבחור תרגילים ארוכים ומסובכים שרק להעתיק אותם מהלוח היה כבר קשה.
    היו בכיתה כמה תלמידים טובים, ותמיד התחרינו זה בזה. אבל היחידה שאיימה עלי ממש הייתה תמר.
    עד עכשיו אני זוכר איך היא קבלה תשעים ושבע במבחן בחשבון כשאני השגתי רק תשעים ושתיים. הבטתי אז בציון שלי והבטתי בה והרגשתי נורא.
    גם הילדים האחרים קינאו בה, וקראו לה ״תמר השמנה״.
    אני אף פעם לא קראתי לה כך. היא הייתה אמנם קצת שמנמנה, אבל לא שמנה. היו לה פנים חלקות, ועיניים נבונות ושיער קצר ומסולסל, לא כמו שאר הבנות שהיה להן שיער ארוך וחלק. היא לבשה תמיד בגדים כחולים כמו של מַלָּח. ואני אהבתי את זה. היא היתה גם התלמידה היחידה מהכיתה שגרה בשכונה שלי, והיינו נוהגים להיפגש אחרי שעות הלימודים.
    אבל עכשיו היא קבלה את תפקיד הָרַבִּי, ואני אשאר על הספסל, כמו ילד עצלן שמושיבים אותו מאחור.
    "נו, מילא. היא בטח תתבלבל, וכולם יצחקו עליה", ניחמתי את עצמי.

    ערב חג החנוכה. כולם מתאספים באולם חדר האוכל של בית הספר. על הקיר למעלה הכתובת "אֵין מְשִׂיחִין בִּשְׁעַת הַסְּעוּדָּה", ומעליה צילום של המנהל עם אצבע על שפתיו, כאילו לוחש לכולם "ששש..". במנורות שבתיקרה תלויים סביבונים גדולים מבריסטול לבן וניירות צלופן אדומים ירוקים וצהובים. הכנו אותם בשיעור המלאכה כמה ימים קודם. בקצה האולם במה מאולתרת, ועליה חנוכיה עם נֵרוֹת. על השולחנות מַגָּשִׁים עמוסים בסופגניות נוטפות ריבת פטל אדומה. המורה אריה מתרוצץ ודואג שכולם ישבו, ואחר כך הוא נותן אות, והטקס מתחיל. המנהל פותח, ואחריו מדבר המורה שמואל, המחנך שלנו. על המכבים ועל היוונים ועל מעטים מול רבים, כאז כן עתה.
    המורים סיימו, ועכשיו – להדלקת הַנֵּרוֹת. המורים יורדים, ותמר עולה על הבמה. הפעם היא לא לובשת כחול, אלא בגדים שחורים, חובשת כובע רחב ושחור, וְזָקָן ארוך בצבע לבן-צהבהב משתלשל מפניה.
    אני רוצה לצחוק, אבל כולם כל כך רציניים, אז אני רק מְגַחֵךְ לעצמי.
    תמר מדליקה את הַשַּׁמָּשׁ, ופותחת בברכות:
    "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להדליק נר של חנוכה". איזה קול יפה יש לה, אני חושב, ושוכח מהציפיה שלי שהיא תתבלבל.
    "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, שעשה נסים לאבותינו, בימים ההם בזמן הזה". היא בכלל לא מתבלבלת. "כל הכבוד, תמר" אני חושב.
    "ברוך אתה אדוני, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה". תמר סיימה את הברכות. עכשיו היא מדליקה נר ראשון, ומציבה את הַשַּׁמָּשׁ לידו. היא מֵחָוָּוה תנועה בשתי ידיה, והמורים ואחריהם כל התלמידים פוצחים ב"מעוז צור ישועתי".
    "היא שחקנית כל כך טובה", אני חושב. תמר מניעה בראשה ובידיה לקצב המנגינה. הַזָּקָן הארוך שלה מתנופף מעל הנרות. "לא, לא" אני צועק "היזהרי!". אבל הצעקה קופאת בתוכי. הַזָּקָן של תמר נוגע באחד הַנֵּרוֹת, וברגע אחד הוא עולה באש. להבה גדולה פורצת ועוטפת את פניה של תמר. אני מזנק ממקומי ורץ אליה, אבל המורה אריה מגיע קודם. הוא מכסה את פניה בידיו הגדולות. תמר מתמוטטת ונופלת. הוא עוטף את פניה בסוודר שלו, נושא אותה בידיו ורץ החוצה.

    למחרת הלכתי לבקר את תמר בביתה. היא גרה ברחוב שלמה המלך, לא הרחק מביתנו. אמא שלה פתחה את הדלת, וכשראתה אותי היא אמרה "תמר רק חזרה מבית החולים, והיא ישנה".
    "מה שלומה?" שאלתי.
    "היא תצטרך להשאר עם התחבושות לפחות שבועיים".
    "והפנים שלה?"
    "זה בסדר. הרופאים אמרו שהאש נמשכה רק כמה שניות, ולא ישארו לה כְּוִיוֹת רציניות".
    "תמסרי לה ד"ש ממני".
    הלכתי משם ובכיתי כל הדרך הביתה.
    על המחשבות הרעות שהיו לי, על זה שקנאתי בה, ועל פניה היפות העטופות בתחבושת.
    שבוע לאחר חופשת החנוכה, תמר חזרה לבית הספר בלי התחבושת. לא נותר סימן מאירוע הדלקת הַנֵּרוֹת, חוץ מצלקת אחת בַּפָּנִים שלה ובלב שלי.

    איור: שרון וובר-צביק


    אלי תומר

    אלי תומר, יליד 1953. איש ספרות ומחשבים. בוגר בית הספר ע"ש בויאר בירושלים, ואוניברסיטת תל-אביב בתחום מתמטיקה/מדעי המחשב. עסק שנים רבות בפיתוח מערכות מידע ובניהול. מרצה בקהילות חברתיות בנושא התפתחות הכתב, האלפבית והכתב העברי הקדום, ונושאים נוספים. עד כה פרסם שלושה ספרי שירה: "נוף מילולי" – ספר שירה (גוונים, 2002), "ספר המשולשים" – ספר הגות בפורמט שלישיות (סטימצקי, 2016), "שירה מטה" – פואמה בסגנון פולקלור אינדיאני, (עיתון 77, 2016). תרגומים שלו משירה איטלקית מופיעים באתר Via Del Campo. עובד על קובץ פזמונים, וספר שירי הייקו.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    ועידת שלום בבנגקוק

    משה גרנות
    היה יום קצת יבש, וכבר חששתי שזה יהיה אחד מימי הנאחס...

    היו זמנים בהוליווד הקטנה

    אילן שאול
    החשש כי גם בתי הקולנוע יינגפו במגפת הקורונה, החזירה את אילן...

    המומלצים

    מערכת סלונט
    המומלצים של חודש יוני
    דילוג לתוכן