חלק ב –

"ומה נעשה איתך?" שאלה אלכס את איתן בזמן שהורידה את הכובע דיסטנס ומשקפי המגן שחבשה לאורך כל הדרך. היא היתה יפה, עם שיער שחור, ועיניים ירוקות, אבל היתה לה בייחוד הבעה כל כך עניינית על הפנים, שעם זה, איתן אפילו לא התחיל לחשוב על להתחיל איתה, זאת אומרת, הוא התחיל, בכל זאת לא כל יום בחורה יפה מצילה את חייך, אבל הפסיק מייד. "מה פירוש מה תעשו איתי? אני אדם עצמאי," ענה, קצת מעוצבן מהדרך שבא היא מדברת אליו.
"אדם עצמאי ומת." היא ענתה בלי יותר מידי אמפתיה "בשנייה שהם יגלו שאתה יודע על השדים הלך עליך. בוא. בוא איתי," היא אמרה ומשכה את איתן אחריה. "צריך שתראה את צדוק."
הם חלפו על פני כמה מעברים ומסדרונות ואז אלכס דחפה את איתן לכיוון של אדם בגיל העמידה, בגובה בינוני, ועם כרס מהסוג שנראתה כאילו הוא בלע כדור חוף. היו לו זרועות עם קיבורת של צינור עשר צול, כאלו שברור מהן לחלוטין שהוא אולי לא אתלטי, אבל הוא מאוד מאוד חזק.
"צדוק," פנתה אליו אלכס. "אני צריכה את העזרה שלך רגע."
צדוק לא ענה לה מיד; אלא רק הסתכל על איתן, מעריך אותן במבטו כאילו היה איזה סוג של סחורה בשוק. "מי זה?" הוא שאל.
"הוא סוג של נזק משני מהפשיטה על סניף 157." השיבה לו, "אבל הוא השתחרר ממש מהר מקסם של שד מסוג ג'2, עוד לפני שהשד מת לגמרי, וגם היה מספיק חד להרוג את השד ולא להפוך לערמה מייבבת כשהוא השתחרר."
"המממ…" המהם צדוק. "השתחרר משד את אומרת. זה מעניין. לא הרבה אנשים מסוגלים לעשות את זה בלי אימונים."
"יש לנו מספיק כאלו שגם אחרי אימונים לא מצליחים."
"נכון,” הוא הנהן. "אבל אני לא יודע אם אנחנו יכולים להסתכן עם מישהו שלא בדקנו. יכול להיות שיש לו יותר מידי קשרים בקהילה, או אפילו שהוא קשור לשדים איכשהו. בכלל זה קצת יותר מידי נוח שככה סתם מצאנו אותו באמצע פעילות מבצעית."
כל השיחה הזאת נוהלה מעל לראשו של איתן והתחילה לעלות לו על העצבים. הוא אמר בקול, "אני ממש פה אתם יודעים. אם יש לכם שאלות תשאלו אבל די כבר לדבר עלי כאילו אני לא בחדר הזה."
זה לא ממש עזר וצדוק המשיך לדבר רק אל אלכס. "קחי אותו למחלקת ביטחון שיעשו עליו בדיקה, ושימי אותו באחד מחדרי המעצר היותר נחמדים שלנו בינתיים." אז לראשונה הוא פנה אל איתן, "יש מי שידאג לך אם לא תחזור הביתה היום?" שאל.
איתן הניד בראשו. כבר לפני שנתיים נפרד מהחברה האחרונה שלו והוא גר לבד בדירה שהיתה פעם של סבתא שלו ובאה בלי משכנתא. ההורים שלו היו רגילים לשמוע ממנו רק פעם בחודש, חודש וחצי ככה, והוא עבד בתור עוזר סאונדמן/תאורן/צלם/מפיק, בכל מיני ימי צילום, מה שבעיקר הבטיח שאף אחד, כולל הוא עצמו לפעמים, לא ידע איפה יהיה בכל זמן נתון.
בכל מקרה צדוק אפילו לא המתין לתשובה, ורק נופף בידו, "טוב, זה לא משנה אי אפשר לתת לך לצאת החוצה עכשיו בכל מקרה."
אלכס אמרה, "בוא," ותפסה את זרועו של איתן. מובילה אותו דרך עוד מסדרונות ומחסני ענק.
"לאן את לוקחת אותי עכשיו?" שאל איתן "ולמה קוראים לך סוכר?"
"שלא תעז לקרוא לי סוכר."
"טוב," ענה איתן. "אז מה עכשיו?"
"עכשיו אנחנו לוקחים את הפרטים שלך ומעבירים אותם לצוות הביטחון, ואתה יכול לנוח קצת פה, כי תכל'ס אין לך משהו אחר לעשות."
איתן נכנס למקום שאמור היה לשמש כתא ההמתנה או המעצר שלו. האמת שזה לא היה חלל נוראי מדי, חוץ מהעובדה שלא היו בו חלונות. חדר קצת מואר מדיי, עם מיטה, שולחן קטן ושני כיסאות, שהיה יכול להיות בקלות בתור חדר במלון זול. היה שם אפילו קיט קטן של כלי רחצה כמו שמקבלים במטוסים שחיכה על המיטה.
"לך לישון או משהו," אמרה אלכס, "היה לך יום ארוך וממילא לצוות הבטחון ייקח כמה שעות לעשות את הבירורים שלהם. יכול להיות גם שיהיו להם שאלות אליך יותר מאוחר, אז תנוח."
איתן משך בכתפיו. "אתם לא ממש משאירים לי הרבה בררה," אמר, "זה לא חוקי, ולא מוסרי מה שאתם עושים. אבל היצור הזה היה מפחיד, ולפחות נראה כאילו יש לכם מושג מה קורה פה, אז אני אזרום איתכם בינתיים. אבל זה לא לעניין."
"אני יודעת שזה לא ממש נוח," אמרה אלכס עם מידה של אמפתיה כנה בקולה, "אבל באמת שאתה לא יכול לצאת מפה. השדים יהרגו אותך כמעט מייד."
איתן הנהן ונשכב על המיטה. הוא הופתע שאיש לא חיפש עליו דבר ולא לקחו לו את הטלפון. אבל הסיבה לתהייה השנייה התגלתה לו כשראה שלחלוטין אין קליטה סלולארית במקום בו הוא נמצא. לפחות חלק מהמשחקים מרדימי המוח על הטלפון עבדו, והוא העביר את הזמן בתנועות עצלות על המסך.
אולי היתה זו הדעיכה של האנדרנלין, היום העמוס, או זה שאיתן הכניס את עצמו למוֹד "מילואים" נוכח הסביבה הצבאית למחצה סביבו, אבל הוא נרדם מהר וישן שינה עמוקה.
"קום," עמדה מעליו אלכס וניערה אותו. "כבר בוקר ויצאת נקי בתחקיר אז אתה יכול להישאר."
"ברור שיצאתי נקי," הוא נהם עליה. "הרי מעולם לא שמעתי על שדים לפני אתמול. טוב, תני לי איזה רבע שעה להתעורר ואני עף מפה."
"אתה עדיין לא יכול ללכת," אמרה אלכס בטון שלא השאיר מקום לוויכוח, "אבל אתה יכול לצאת מהתא, אז אם אתה רוצה קפה, המטבחון שם."
השינה הכהתה קצת את השוק בו היה נתון איתן אתמול ואת ההלם והאימה החליפה סקרנות ומידה לא מבוטלת של כעס. "מה זה לא יכול לצאת?! מי נתן לכם את הסמכות לכלוא אותי פה".
אבל אלכס התעלמה ממנו ונעלמה במורד המסדרון. איתן קם ובהתרסה לא עקב אחריה אלא שטף את פניו וצחצח שיניים. אבל אלכס צדקה כשבחרה לא לענות לו – גם אם היה רוצה לא היה יכול לצאת ומהקומפלקס בו שהה, כי לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. הוא יצא מהתא שנותר פתוח ושרך את רגליו בעקבות ההנחיות שקיבל אל עבר המטבחון.
בדרך הוא ניסה לחשוב. כעס לא יעזור לו עכשיו. הוא יכול להישאר מבואס, אבל זה לא מקדם שום דבר. הוא היה סקרן לגבי העולם הנסתר הזה שנגלה אליו. אבל סקרנות היא לא מניע מספיק חזק כדי להפוך את חייו לחלוטין, או בשביל לסכן אותם במלחמה עם שדים. שדים למען השם. איתן לא היה אדם דתי, אבל אם יש שדים אולי גם יש מלאכים, ולמה לעזאזל הם לא עושים את מלאכתם ומגינים על בני האדם.
הטשטוש שליווה את האתמול חלף, הוא כבר לא היה באותו מצב חצי הלום, וזכר היטב את תחושת הגועל ואת היצור הרירי והדוחה. הוא זכר את השיתוק שאחז בו, ואת תחושת חוסר האונים שהיה הרבה יותר מפחידה מהיצור, השד, עצמו. הוא התחיל להבין את החשש של האנשים פה מכך שאם יצא מהמתחם יהיו בסכנה מיידית. זה נראה הגיוני, ככל שמשהו היה הגיוני במצב הזה.
במטבחון, ראתה אלכס את איתן נכנס והגישה לו ספל עם קפה. "הכנתי לך, אבל זה רק בגלל שלהתעורר פה בפעם הראשונה יכולה להיות חוויה מאד מטלטלת. שלא תעז לבקש ממני להכין לך קפה עוד פעם. שתה ואני אעשה לך סיור במקום עד שנחליט מה לעשות איתך."
המקום הסתבר כהנאגר ענקי נטול חלונות או פתח אחר. היו שם חלקים שהותאמו למידות של בני אנוש כמו המשרדים וחדר המעצר, והיו חללים אחרים שהיו עצומים ופתוחים כולל "מתחם האימונים," כמו שאלכס קראה לו, או חניון בתוכו שכן לא פחות ולא יותר מאשר טנק.
"למה יש לכם טנק?" שאל איתן.
"שלל מפשיטה שעשינו על סניף בפתח תקווה. לא היית במקרה בשריון בצבא נכון?"
"לא, לא, סתם ג'ובניק."
"חבל," היא ענתה והובילה את איתן הלאה לעבר עוד חלקים במתחם. כשהגיעו למטבחים, שנראו כמו כל מטבח מוסדי גדול, מישהו קרא לה בקשר ואיתן נותר לשוטט לבדו בין הדוודים.
"מאיפה מגיע לפה כל האוכל הזה?" שאל איתן את אחד הטבחים, מנסה לברר אם יש דרך יציאה שיוכל לנצל פה.
אבל הטבח רק נעץ בו מבט תמהה וענה, "מה פירוש מאיפה? מספקים. כמו כל מטבח. עכשיו עוף מפה לפני שאני צריך לנקות פה את הכול מחדש שלא כולם יקבלו לי קלקול קיבה."
איתן הרים ידיים ופסע לאחור, סופר את כיכרות לחם בערמה. יש שם משהו כמו עשרה כיכרות אמר לעצמו, זה אומר משהו בין עשרים לשלושים איש לפחות שהמטבח הזה מאכיל.
אלכס הופיעה שוב לצידו, וכאילו קראה את מחשבותיו אמרה, "לא כולם אוכלים פה. רובנו חוזרים הביתה בסוף היום כמו כולם. רק כאלו שיש להם משמרת או לא יכולים להסתובב בחוץ כי זה מסוכן מידי נשארים פה."
איתן הסתובב אליה, "והשדים לא יודעים עליכם?"
אלכס הנידה בראשה "הם יודעים עלינו, הם רק לא יודעים מי אנחנו, איפה הבסיסים שלנו, ומי בדיוק נמצא בקבוצה שלנו. המאבק הזה מתנהל כבר הרבה שנים, עוד מלפני שאני ואתה נולדנו. לפעמים אנחנו פוגעים בהם, לפעמים הם בנו, אבל בתקופה האחרונה, אחרי שחטפנו כמה מכות קשות ממש, אני חושבת שאנחנו מצליחים. עוד קצת וננצח."
"זה לא בדיוק עובד ככה," אמר קול מאחורי איתן, ואלכס התקשחה והישירה מבט, וכמעט, אבל ממש כמעט הצדיעה ועברה לדום.
"רב שגר כהן," היא אמרה, "לא ראיתי אותך שם."
"זה בסדר אלכס." ענה האיש, "ואולי די כבר עם הרשמיות. את יכולה לקרוא לי עמרי, עברנו כבר מספיק ביחד." אלכס הסמיקה קצת אבל נשארה לעמוד זקופה בצורה לא ממש טבעית.
"אז אתה איתן," אמר עמרי כהן והחל מסתובב מסביב לאיתן ואלכס, "הבחור ששרד שד ואפילו הצליח להגיב באפקטיביות אחרי זה. אני מתרשם."
איתן הבין שזה האיש להרשים פה ורק משך בכתפיו, "זה היה מגעיל מאוד, אבל זה נגמר."
עמרי עצר והתקרב אליו על למרחק שכמעט והיה מטריד מידי "זה אף פעם לא נגמר," אמר ברצינות תהומית, "אבל על פי כל האינדיקציות שיש בידנו השד שתקף אותך לא הספיק לסמן אותך או לתקשר מי אתה אז אתה יכול ללכת הביתה."
איתן לא היסס והתחיל ללכת, המוזרות של המקום הזה התחילה לעלות לו על העצבים והוא רק רצה לחזור לחלקת האלוהים הקטנה שלו ולהימרח קצת מול הטלוויזיה או אולי איזה משחק בסוני. אבל עמרי הניח יד על חזהו ועצר אותו לפני שהספיק להתקדם יותר משני צעדים "רגע," הוא אמר, "יש לי הצעה בשבילך, אנחנו חושבים שאתה יכול להצטרף למאבק."
איתן המשיך ללכת, "אין לי עניין בזה," הפטיר "אני בקושי מצליח להבין מה קורה פה. אני הולך הביתה לנוח, זה מה שאני צריך."
אלכס התחילה לנוע לכיוונו של איתן, מתכוננת ליירט ולעצור אותו. אבל עמרי עצר אותה בניד ראש קצר ובמקום זה אמר לאיתן, "בסדר גמור. ברור לך שאסור לך לומר מילה על מה שראית פה היום נכון?" איתן הנהן, "כאילו מישהו יאמין לי".
"לא יאמינו לך, אבל זה עלול להגיע לידי השירות הבולאי והם עלולים לפגוע בך."
לא היה לאיתן מושג מי הוא השירות הבולאי, אבל הוא הבין את האיום, "חוץ מזה אם אתה צריך אותנו אני צריך ללמד אותך איך ליצור איתנו קשר. "רוצה?"
איתן התחיל לרוץ.

חלק א