על לביאות אלמנות – ועוד, דב בהט, הוצאת טוטם, דצמבר 2024, 97 עמ'

קובץ הסיפורים החדש של דב בהט, על לביאות אלמנות – ועוד (הוצאת טוטם 2024) מפגיש את הקורא העברי עם תודעה של חיות פרא ועם עולמן. לכאורה משימה לא אפשרית כמעט אולם קוראים מנוסים מכירים ניסיונות לא מעטים כאלה בספרות המודרנית ובראשם סיפורי החיות המופלאים של קפקא. במיוחד רלוונטי לעניינינו הסיפור "המאורה" – שם מתאר קפקא חיה שמתחפרת במאורה באדמה ולמעשה בונה מערכת מחילות שנועדה להקשות על כל אוייב פוטנציאלי לטרוף אותה ועשויה להפוך באחת למלכודת שתאפשר לאותה חיה לטרוף את אוייביה. קפקא לא מספר לנו על איזו חיה בדיוק מדובר, ישנן מספר אפשרויות, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא תודעת הפחד מפני האוייבים, תודעת פחד שמהדהדת כל הזמן במוחה של החיה.
מדובר בפחד קיומי בסיסי ביותר והוא מהדהד למשל גם בתודעת האריות בסיפורים של בהט, למשל ב"שלוש הלביאות שלי", ובעיקר בסיפור ששמו הוא כשם הקובץ, "על לביאות אלמנות – ועוד". גם האריה מלך החיות נדון לחיות בפחד בשל המבנה החברתי של האריות שמאפשר רק לזכר דומיננטי אחד לעמוד בראש המשפחה, מצב שבו האריה השליט חייב לעמוד על המשמר כל הזמן מול איומים קבועים על שלטונו. הכתיבה של בהט היא אינפורמטיבית שקופה אבל גם אפקטיבית מאוד. היא חסכונית ומדוייקת ואינה גולשת לתיאורים שאינם משרתים באופן ישיר את העלילה. האריות שלו ובעיקר הלביאות הן אנושיות להפליא אבל לא מפסיקות לרגע להיות לביאות. הן אמהות ואחיות, ציידות ומטפלות החיות לפי כללים חברתיים נוקשים אבל גם יודעות לשבור את הכללים ברגעי משבר. רגע כזה הוא תבוסתו של אבי המשפחה גונגו בידי שני אריות צעירים שהרי בחילופי שלטון דרמטיים אלה השליט החדש דואג קודם כל לחסל את גורי השליט המובס. הלביאות מחליטות כאמור להפסיק את מרחץ הדמים, "להתגונן ובכך להציל את הדור הצעיר מהרג מיידי מול עיניהן." (ע' 23). בכך הן לוקחות סיכון עצום אולם אין אמא שלא תבין את זה. הנקודה כאן היא שבטבע, על-פי כללי חברת האריות, אין מצב של לביאות אלמנות, כלומר לביאות שחיות במשפחה ללא אריה שליט שמגן על הטריטוריה המשפחתית מפני איומים שונים. העובדה שבהט בחר לתאר מצב משברי שכזה, בניגוד גמור לכללי הטבע, כללים שבמסגרתם לכאורה, בניסוחו של אריסטו, "לא ניתן אחרת", מעמידה אותנו בפני מורכבות אינטימית המתגלית באותו טבע קשוח. מסתבר שיש בטבע גם אינטליגנציה שהיא מעבר לכללים הנוקשים. בהט משרטט תמונת מראה של אמהות בטבע שנוקשת בעוצמה בזגוגית העין האנושית: אמהות היא אמהות בין אם מדובר באריות או בבני-אדם. בסיפור "פינגווין וזוגתו" מתאר בהט, תוך שימוש ברטוריקה מדעית, את חייהם של פינגווינים באנטארטיקה ואת מחזור חייהם הכולל כמובן הורות וגידול צאצאים בתנאים קשים ביותר. הוא עושה זאת בחמלה רבה. הנה תיאור תלאותיה של אמא פינגווינית: "כך, לדוגמה, קרה גם לורוניקה, שהותירה ביבשה זוג קטנטנים אחרי שנמלטה בעור שיניה מהלווייתן הקטלן, שטורף פינגווינים בכל גיל, ועקפה את נמר הים, שטורף פינגווינים מבוגרים אחרי שנכנסו למים. ולא רק זה, איכשהו, באורח פלא היא תמיד הצליחה למצוא את אהוביה בין המוני הפינגווינים האחרים, בעזרת קולותיהם הייחודיים. אם היתה תחרות הורים מצטיינים בקרב ממלכת החיות, ורוניקה היתה, ללא ספק, ראויה לתואר." (ע' 89).
בעקבות סרטי הטבע המרהיבים של דייוויד אטנבורו זכו מיליוני צופים ברחבי העולם להכיר באופן אינטימי חיות מוכרות ונדירות. חיות הפרא של דב בהט זוכות בסיפורים שלפנינו במבט אינטימי ומחוייך. הן מגלמות חולשות אנושיות מוכרות אבל גם מתוארות בעיניים חצי מדעיות והשילוב הזה, ממש כמו בסרטים של אטנבורו, יוצר אמינות. כי אנחנו כנראה לא יכולים לחוש אמפתיה מבלי שנשליך את התודעה האנושית שלנו על הטבע הפראי בזמן שאנו מנסים ללמוד את חוקיו, חוקים, שאם נרצה בכך או לא, אנחנו חלק מהם והם חלים גם עלינו.
בהט מלווה את החיות שלו בהומור ובדימיון. כך בסיפור "הקונגרס הבינלאומי הראשון של החיות", המתאר קונגרס כזה בהנהגתו של ההיפופוטם דוקטור בוז'י בוז'י, ובהנהגתם של שלושת נציגי הקופים הבכירים, השימפנזה, הגורילה והאורנגאוטנג. זכייתה של הדוכיפת בתואר הציפור הלאומית של ישראל מתוארת בסיפור "הציפור הלאומית" שהוא הסיפור המקומי ביותר בקובץ הזה. בהט מצליח להעביר את הקרתנות הישראלית בכל הנוגע למתן פרסים וכיבודים גם כשמדובר בפרס לציפור. דומה שבהט אוהב את אותם רגעים בהם מופרים הכללים הקשוחים של הטבע. בסיפור "גורלם של חלשים" מתהפכות היוצרות לפתע ומופרים החוקים של הסוואנה: הברדלס שמנסה לצוד את צביקי הצבי הופך תוך שתי שניות גורליות לקורבן: "שתי שניות גורליות נותרו לו להציל את חייו. בריכוז ובמאמץ שכנראה נפלו עליו משמים, כופף צביקי את ראשו, שחרר עצמו באחת מאחיזתו של הברדלס ונעץ בכוח את אחת מקרניו החדות בצווארו של הברדלס." (ע' 62).
האינטרקציה החיובית הגוברת בין האדם לחיות שהיא פרי העשורים האחרונים, אחרי מאות שנים של ניצול והרס שחוללה התרבות האנושית בטבע, מתוארת בסיפור רגיש על דובים, "האינסטינקט של דובון ודובונה". ניסיון ציידים לצוד את דובון נכשל והוא נופל בידי שומרי היערות בזכות העובדה שפעל "כנגד האינסטינקטים הטבעיים שלו" (עע' 66-65). דומה כי זהו הנושא הנסתר בקובץ האלגנטי של דב בהט: הטבע פועל על-פי כללים קשוחים אבל ישנם רגעים קובעים לא מעטים שבהם גוברת איזו אינטליגנציה אינטואיטיבית או אינסטנקטיבית ששוברת את הכללים האלה ומצילה את המצב. דובון זוכה לטיפול רפואי וחוזר למשפחתו. יש עוד רגע קסום כזה בסיפור "הפילים של לורנס", המתאר את ניסיונו של לורנס להציל עדר פילים מידי חוואים זועמים שנפגעו מהפילים. לורנס מקים מכלאה בשטחו ומבריח לתוכה את הפילים כדי לשמור עליהם. הפילים מפתחים שנאה כלפי לורנס ומנסים לברוח מהמכלאה. בעיצומו של הניסיון הזה נפגע אחד הפילים ולורנס מגלה חמלה רבה כלפיו לעיני הפילים. הרגע הזה הוא רגע מכונן: הפילים מבינים שלורנס למעשה בעדם ושומר עליהם. הם עורכים אצלו ביקור בבוקר הבא, ביקור שנועד לכונן מחדש את היחסים בין הפילים ללורנס ומשפחתו. סיפור זה מבוסס על מקרה אמיתי ומתועד ובהט מגיש אותו לקורא העברי בדייקנות וברגישות.
דומה שהתרבות האנושית הגיעה לנקודת אל-חזור ביחסיה עם הטבע. באותה מידה גם הספרות צריכה לכונן מחדש יחסים עם אותו טבע פראי. קובץ הסיפורים של דב בהט הוא בהחלט עוד צעד בכיוון הנכון.