מילה היא כקרן אור היוצאת
באור שאני לא רואה. היא מובילה
אותי בשביל ההוויה, בשביל הנפש,
שאוכל לפסוע בחושך. מאירה אמת של דמיון
ומזמינה להשתחרר מכבלי התבונה והמוסכמות.
זהו גילוי שבו המציאות היא פשר חדש,
מציאות המשיקה למרחב בראשית,
כזה הנמצא מעבר לשדה הראייה של העין.
מעין אפשרות להמציא יצירה לעצמה,
שאין בה קמטים, ואולי להבטיח חירות
כדי להשתלח כפצצת תאורה שתאיר עולם ומלואו.

באור החדש הזה יופיע דיבור חדש
שיצייר אופק אחר, שיפיח בי חיים.
יהיה זה ממד חדש של אינטימיות ומגע אנושי,
הליכה סחור סחור בצורה מעגלית, תהליך עמוק
ובלתי ידוע לתודעה,
כזה שמתרחש רק בתת- המודע שלה.
אני רוצה לגעת בחיים, לגעת בעולם, לגעת בטבע,
לגעת באנשים. במילה אחת: "לגעת",
כדי לא להישאר עם הלא-כלום.

מעבר להיבט המטאפיזי "לגעת"
מפרה הנגיעה במישרין ובעקיפין את האני שלי,
אני שזזה בתנועה מתמדת של נתינה ולקיחה,
פתיחות וסגירות וחוזר חלילה.

זהו אור שאיני רואה,
הבא לידי ביטוי באמצעות שבירה, ניתוק ופרידה.
יצירה של החד-פעמי, אל הייחוד של החוויה.
אחת הדרכים לרפא את הפצע, עמוק ככל האפשר,
היא להגיע לידי פיוס, הרמוניה, שלמות ואל-זמניות.
האור שאני לא רואה הוא הרצון שלי לחיות את עצמי
ללא תיווך, ללא ספקות, ומתוך הזדהות ממשית,
גופנית-חושית עם אדמה ושמים.

אין כאן תעתוע, אלא רוחב וכובד
שמתקיימים בי ממקום של אמונה חזקה,
שהאור נבלע בתוך גופי שלי, ומחזק אותו,
עד שהוא הופך לסוד שיש בו כוח –
נתינה מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה, ככה.

וגם אני שואלת "אייכה" אלוהים?
כשכולנו שבירים ולא יכולים לשאת לבדנו
את המכות בסלע
ואת התקווה הגדולה להוציא ממנו מים…

איור: שרון וובר-צביק