הַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

בַּיּוֹם הַזֶּה הַמּוּזוֹת תִּשְׁתַּתֵּקְנָה
תִּתְרַחֵקְנָה לְאִטָּן, גַּבָּן מְשַׁדֵּר תְּבוּסָה:
הֵם לֹא לוֹמְדִים, הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר כָּשַׁל
גַּם הַפַּעַם
אַחַת תִּשָּׁאֵר מֵאָחוֹר
לֹא תִּתְקַדֵּם וְלֹא תַּחֲזֹר, לֹא הֶחֱלִיטָה.
הַמְּבֻגֶּרֶת תִּסְתּוֹבֵב וְהִיא תִּתְעַלֵּם
צְעִירֹנֶת עִם בִּטָּחוֹן מֻפְרָז
אַשְׁמַת הַחִנּוּךְ! תָּנֹדְנָה הַשְּׁאָר בְּרֹאשָׁן  
הַתּוֹתָחִים רוֹעֲמִים וְהִיא לֹא שׁוֹתֶקֶת
חוֹשֶׁבֶת שֶׁזְּקוּקִים לָהּ דַּוְקָא עַכְשָׁו וְכָאן

הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי אוֹהֵב

כְּשֶׁיֵּשׁ לִי זְמַן פָּנוּי אֲנִי הוֹלֵךְ לַיָּם
מַבִּיט בְּגַל שֶׁמִּתְקָרֵב וְחוֹשֵׁב
לוּ יָכֹלְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בָּעֹמֶק
הָיִיתִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ מִמְּעוֹף צִפּוֹר
מִתְעַנֵּג עַל צְבָעָיו הַמֻּפְקָרִים לַשֶּׁמֶשׁ
וּרְסִיסֵי כַּרְבָּלְתּוֹ מְנַקְּדִים אֶת פָּנַי.
הוּא שְׁמַנְמַן וְגָמִישׁ, נָע בַּעֲצַלְתַּיִם  
אֲנִי צוֹפֶה, לֹא מִתְעָרֵב… 
לְעִתִּים מַחְשְׁבוֹתַי מִתְנַהֲלוֹת כְּמוֹ גַּל
מִתְגַּלְגְּלוֹת לְאִטָּן בְּכוֹחוֹת עַצְמָן
אֲנִי מִתְגַּנֵּב בַּחֲשַׁאי, מֵצִיץ, עוֹקֵב
אֵלּוּ הֵן הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאֲנִי הֲכִי אוֹהֵב