רגע לפני האפלה שהתפשטה על מוחו מול שער הכניסה הסגור נזכר א. שוב, כמו הבוקר לפני שיצא למכללה, בדוד החימום באמבטיה בדירת ילדותו שהוסק בעצים. הוא שמע את ההתפוצצות המצמררת של הגיצים, ואת החרחור המתמשך והמתגבר של הלהבות. במיטתו הקטנה הוא חש את לועה הענקי הנפער אליו של הדירה בעלת התקרה הגבוהה, ואת החך המסחרר, המאדים והולך של האש שריטונה מתעצם כמין היפופוטם מפהק ומשהק. מפלס החרדה גאה בו למשמע פקיקת העצמות של המכשפות הירוקות עם התיתורת המאפילה על עיניהן, כשהן מתקרבות לחדרו לאורך המסדרון, במין הידוס ליצני מרושע, כשברקע כניסת הוולקיריות וההליקופטרים מ"אפוקליפסה עכשיו". א. צרח בעוצמה ששפעה והדהדה ונזעקה ממנו מבלי שיוכל לשלוט בה. באותו רגע הבין באחת, במהלומה מרוכזת ומחשמלת, את הכאב הנוקב של היתמות מהוריו החיים עדיין שנטשו אותו לבד בבית, כפי שינטשו אותו בעוד שנים בחוסר התחשבות שלא תיאמן כשימותו בלי להודיע  מראש, ולא יכתבו ולא ישובו עוד. אלא שכעת הם דווקא הזדעקו בבהילות. הצרחות שלו היו כל כך נוראיות, שנדמה היה לשכנים שמישהו מנסה לרצוח אותו. ולכן קראו למשטרה ששלפה את הוריו מבית הקולנוע השכונתי. השכנה, שהתבקשה להשגיח עליו אבל שכחו למסור לה מפתח, היא שהזעיקה אותם. ועל רקע הלהבות החוגגות, האדומות כחולות, של תאורת הניידות הדמוניות שהבעירה את כל הרחוב, הצליח אביו בשנייה האחרונה לשלוף אותו מצבת העץ האימתנית של המכשפות שלכדה אותו ועמדה להשליך אותו לקלחת. מתוכה  היתמרו כבר להבות צלופן כחולות ואדומות לקול צחוקם של הילדים האחרים, כמו באותה תהלוכת קרנבל קמאית בשווייץ על גבול גרמניה לפני שנים רבות.

*

מה פתאום נזכר בזה עכשיו, כשהוא מטגן לעצמו צנים, מורח עליו חמאה, ועליה גבינה צהובה, ועליה פרוסת פסטרמה, ריבת אוכמניות, ולקינוח פלח עגבניה , לפני שהוא יוצא למכללה. השיעור היום נועד לסיכום הקורס "דימיון מודרך במציאות מדומה" שהבטיח לתלמידיו בטרם נסע לחו"ל.

"למה לך להמשיך ללמד בהתנדבות בגילך?" – (שאל אותו חבר בן גילו, אמריטוס כמוהו, שדווקא הוא, כך נדמה לו, התנדב לכל פעולה וולונטרית). "הרי שום דימיון מודרך לא יוכל להסיח את דעתך מתעודת הזהות ומהמציאות הלא מדומה שם, מעבר לשער?"

"אני חייב את הקשר עם אנשים צעירים", ענה, "עם הגופות הגמישים, נטולי הקמטים, המפתים שלהם, עם ריח הזעה שלהם, עם הבושם שלהם, עם תנועותיהם החופזניות, עם אצבעותיהם הרצות על הקלידים ומתקנות תוך שניות כל תקלה  במחשבי בתקתוק קצבי ומוסיקלי…" "אני זקוק לתחושת הביזיון והכשל שהם מותירים  בי לאחר התיקון" –אמר לעצמו – " להרגשה שלי כשאני מתיימר לשווא לחקות את דיבורם, להטיח בהם חזרה את המושגים השטחיים והאלימים שלהם". ("על הזין שלי אני מקנסל את הדדליין להגשה בקבוצה כדי להרים לכם בסבבה" זרקתי פעם מין אנדרוגינוס לשוני, שרק עורר בהם גיחוך חומל).  "אני חייב להשלות את עצמי שאנחנו משדרים על אותו גל" – כך ניסה לשכנע את עצמו —  "גם אם לעתים נדמה לי שאני אנוס לזחול על הארץ, וללחך את סנדליהם, כדי להתנצל שלא הבנתי, ושיחזרו על מה שאמרו."

*

באותו בוקר התפלא א. שהשעון לא צלצל. בשעה הזאת בדרך כלל הוא מקרטע למטבח, מכין לעצמו קפה עם שני סוכרזית, ועוד כוס זכוכית מוארכת וחושנית של מים צוננים, מגלח שנים-שלושה שנצי זיפים שעלו בפניו כדי לצאת ידי חובת הוריו המנוחים שהיו תמיד מגולחים למשעי, "קום איל פו" כפי שאמו הייתה אומרת, וגם על מנת לבדל את עצמו מן הצעירים המסוקסים והצעירות נדיבות המחשוף שגדשו פעם את כתתו. לא עוד. היום נשלחות אליו השאריות שחסר להן קורס, או שאין להן כוח לאתגרים ולמורים מדקדקים. ואילו הוא היה ידוע בעבר בתור מורה כיפי, בוב-ספוגי כזה, דחיין מטלות. הוא גם היה כזה שז'קט הבז' והמכנסיים מושחזי הגיהוץ שלו הדיפו קסם אפל של ארומה מרכז אירופית והגל החדש בקולנוע של הסיקסטיז, שבגללם עמדו סטודנטיות בתור להיות המתרגלות שלו, וסטודנטים מוכשרים התאמנו להפוך לאוואטרים שלו. וגם היום, כשהוא פוסטר דהוי, פג  תוקף, של עצמו, הקורס שלו עדיין אטרקטיבי:  מין תמהיל שעטנזי של תיאוריות על תיאטרון של דימיון ופיוט (קמפ, וילסון, אברמוביץ', טימור ושות' ), ושל תרגילים מעשיים לתלמידים שעדיין לא סגורים על עצמם, או דווקא נעולים הרמטית ואת המפתח זרקו לירקון. לפעמים מצטרף גם פנסיונר החושב את עצמו ל"לית בגינר" כמו איבסן. כמתנדב הוא מאכיל זה שנים לחם חסד את מחלקתו דלת התקציב (המחלקה לקוגניציה וירטואלית),אשר חיוניותה עדיין לא ברורה להנהלת המוסד אחרי שישה עשורים. ותמורת זאת לא נוזפים בו אם הוא מבטל שיעור או שניים בסמסטר. כי מדי פעם הוא מזמין את עצמו לכנס בחו"ל על חשבון קרן המחקר שלו, מפגיז בתזות שנויות במחלוקת במפגיע אודות "חביון הדימיון הנרקסיסטי" או "תסביך שם האב הפונדקי בין פרויד ללאקאן". לפעמים, כשלא היה לו רעיון גואל, היה מרתיח מחדש איזה מאמר בעברית משלשום שלא פורסם, דברים רהוטים שהיו כנראה חשובים לשעתם, והיום בטל קורבנם, רק שמעבר לים עוד לא שמעו על כך. בכנס הוא נושא את הדברים בפני שלושה אנשים מתפעלים, ביניהם אשתו שכהרגלה מחמיאה בהסתייגות.

"אבל מה זה משנה?" – דימיין שהוא משיב לבת זוגו –"בסך הכל ההרצאה היא הסיבה הרישמית שאנחנו כאן. מה שמשנה באמת היא החשיבות הנודעת ממנה  ("נודעת", כך אמר שיישמע מדעי למרות ההקשר) לפיתוח ענף השופינג הים-תיכוני באוקספורד סטריט, אלכסנדר פלאץ, גאלרי לאפאייט, או פלאזה דה אספניה" (תלוי היכן נערך הכנס). "זו עיקר התרומה האפיסטמולוגית של ההרצאה" (אפיסטמולוגית לא הוא אמר, אלא הכותב כדי להרשים את קוראיו).

כאמור, השעון לא צלצל, ולכן התעורר כמחצית השעה אחרי תחילת השיעור, ובווטסאפ כבר מצא קריאות לעזרה מצד סטודנטים תאבי דימיון מודרך במציאות מדומה. יש לשער שדימיינו אותו בקורת רוח מרובה שוכב מָחוּץ ללא הדרכה והכרה מתחת לגלגלי הרכבת הקלה. הוא זינק ממיטתו: העלה את מכנסיו, ויתר על פשיטת חולצת הפיג'מה שלו, ועליה לבש אותו ז'קט קל, הזכור לטוב, מהוגן וספורטיבי במידה שווה, שירכך – כך האמין – את ביזיון איחורו. ויתר הפעם על צחצוח השיניים, ועל כיסוח דשאי הפנים, וכרגיל ניסה להשלות את עצמו, שפניו השעירות יחפו על המשקפיים והשיער המלבין, כך שאולי יהוו מזון לפנטזיות מגונות של תלמידותיו. תוך גריפת שתי לגימות קפה שלח הודעה ש"סליחה. מקרה חירום. כבר מגיע", ושעט לעבר מכוניתו.

*

כשהגיע למסדרון בו נמצאת כיתתו, ציפה למצוא את תלמידיו כשהם חיוורים ומודאגים, מכתרים אותו ושואלים בחשש, תוך שמירה על הריחוק הנדרש, לשלומו –

"עכשיו כבר בסדר" – ענה, כשהוא שואף ונושף, ואוחז תוך התנשפות במותנו. הסטודנטים זרקו בו מבט אדיש. "זה מה שמגיע לי", אמר בינו לבינו. "מלמד בהתנדבות שמונה סטודנטים מפוהקים, שווי נפש כלפי הישגי העבר שלי, שמים פס על העובדה שזכיתי בפרס הצלחת הירוקה ממלך בורונדי על הסדנאות שערכתי… אה, שיקפצו לי."

"משתתפים בצערך" – אמרה אעידה, שהייתה תמיד מאופרת ולבושה בהידור מוגזם, אבל בטעם. האיפור והלבוש תאמו את העברית המלוטשת למשעי שבפיה, והכל יחד תרם לרושם שהיא נוסעת מהשיעור לחתונה, והיא אחות הכלה.

"לא", צחקק, "אף אחד לא מת חס וחלילה".

"בכל זאת משתתפים בצערך", התעקשה אעידה, "הרי היה מקרה חירום, ובדיעבד היה מעורב בזה צער".

"להביא לך משהו?", ביתרה חגית האדמונית החוצפנית את הרגע המביך בחיוך אוורירי. הוא אהב לדמיין אותה עומדת רכונה על העבודה שנתן להם על שולחן המטבח, עם החבר שלה מאחוריה. טבע דומם. את ההמשך חיבר דימיונו ללא כל הדרכה.

"לא, לא, הכל בסדר… בואו ניכנס".

אלא שלא זה מה שקרה מחוץ  לדמיונו המודרך. כשהגיע,  שכבה חגית על מזרן אימונים בעיניים עצומות לרווחה וברגלים פשוקות קמעה, תרמילה פתוח וחפציה פזורים, וכתמי זעה גדולים מתפשטים על חולצתה.  אומבולה חייכה אליו מבוישות ושאלה בשפל קול, אם היא תוכל לברר אתו משהו. "בהפסקה, בסדר?". "תודה" הפטירה, והתיישבה לבדוק משהו בלפטופ. ג'רי הג'ינג'י האמריקאי השמנמן, האול אובר זה פלייס, ניסה להצחיק את חגית, שהגיבה בחיוך קל ונשכבה על צידה הימני. יואב, סטודנט נמוך קומה, ביישן, אבל מבריק, ישב על ספסל לימין הדלת ובחן את הנייד שלו. ליאור, מצטיינת מסלול המשחק, ניצלה את הזמן ללימוד טקסט. "ומה שלומך נסיך יקר באלה הימים?" שאלה את א. "אך טוב, עניתי לה, אך טוב", למרות שבמבוכתו הרבה לא זה היה המצב, אבל הלך אתה למרות הכל על המשחק המקדים הזה.

רק נהרדע בת פעור, המתנחלת עם החלה על הראש, שלמרבה הפתעתו הציגה את עצמה בשיעור הראשון כפסיכולוגית החוקרת מיניות ילדים, לחצה ולחצה על ידית חדר 217. ניכר היה שעשתה זאת עוד קודם לבואי.
  "סגור" – הכריזה בחגיגיות פטליסטית, כאילו הודיעה על עונש מטעם בורא עולם על שחטאנו לפניו בדימיון ובמעשה.

"לא נורא" – אמר בשלווה ובהפגנת סמכותיות נדירה של סוס שמונה לקונסול, וזקף את מלוא קומתו וניסיונו בכגון אלה. לחץ בכפו באדנות פיאודלית על הידית. כשזו לא נענתה, הרפה מיד כדי שלא ייבוש ולא ייכלם בפני הסטודנטים, שיוקרתו בעיניהם כבר היתה על הקרשים בעקבות האיחור המביש וחולצתו שלא נתחבה כראוי מתחת לחגורת מכנסיו. "לך בבקשה אל אב הבית, ובקש שיפתח", הורה לאפי, גבר בן 26 בערך שהקרין ילדותיות ממזרית מלווה בגינונים של עייפות כרונית כשנתקל בא. הוא נאנח אנחה כבדה של מי שכבר אין לו כוח אל המרצה שלו, לשיעוריו המייגעים ולעצם קיומו,  ובמיוחד בימי שרב כמו היום. אבל הוא בכל זאת קומם את גופו הארוך , חוליה אחרי חוליה, ושעט לדרכו.

אחרי שתי דקות חזר. "אב הבית סגור. אין הודעה אם יצא לסיבוב ומתי יחזור". טוב הפטיר א. באנחה קלה, מקבל עליו את גורלו. וכמפקד מהימן ונערץ, ובדיעבד שתקן, הרץ תמיד ראשון לפני המחנה אל האש, ירד א. בלי להסביר לחדר ראש המחלקה, ינוקא שהיה פעם תלמידו, ועכשיו הוא נוהג בו שררה. הוא הקיש על הדלת.

מבפנים בקעו קולות של התנשפויות ואנקות חד משמעיות של גבר ואישה ואולי גבר וגבר, ולאחריהן התלחשויות עמומות.
"מי שם?", שאל העבד-כי-ימלוך בקול שהשתדל להישמע בוטח ורוגע.

"אני".

"סליחה. תוכל לחזור בבקשה עוד חמש דקות? אני לא יכול לפתוח כרגע". קולו נשמע פתאום כנוע וחנפני כקולו של תלמיד המתבטל בפני רבו.

"זה בסדר", אמר א., "בסך הכל רציתי לדעת מי יכול לפתוח לי את חדר 217. המזכירות ואב הבית סגורים."

"אה… יש לך שיעור השלמה?"

"כן"

"מצטער. הפקולטה כולה סגורה. חופשה. ולי אין מפתחות".

"אז מה עושים?"

"בדוק, אולי יש חדר פתוח אחר."

• ניסה את הדלת הסמוכה שהייתה נעולה על קוד. אבל כרגיל, למרות שהקיש את צירוף המספרים הנכון, היא לא נענתה.  דוגמה טיפוסית ליחס המוסד כלפי מוריו הפורשים.

כשחזר נדרכו כולם, ככל הנראה מתוך הנחה שגויה שהמפתח בידו. האכזבה המעושה שפקדה אותם, כשסיפר להם על תשובת ראש המחלקה,  הפתיעה בדלות הדימיון שבה.

"אז אולי נלך לחדר אחר?…", אמרה אעידה, דבר שעורר רחש בחש בקרב נבחרת הדימיון המודרך שלו, ולרגע ניתן היה לחשוד ברמזוזי גזענות שפיעפעו באוויר ונמוגו. "אוה באמת, שעה כבר בזבזנו מהשיעור" – התרעם אפי – "עד שנמצא משהו כבר אין טעם.  יאללה, אני הולך. תעשו מה שאתם רוצים. תלכו, תבואו, שום דבר לא ייצא מזה. אני הלכתי. צ'או באו, היה אחלה של קורס, באמת!"  "אתה חייב ללכת?", שאל א. "יש עוד מספיק זמן". אבל הוא כבר אסף את חפציו והסתלק.

"אני מציע", אמר א. לכולם, תוך מאמצי שיקום של כבודו הפגוע, "שנבדוק מה קורה בחדרים האחרים. אולי יש אחד פנוי". החבורה קמה באיטיות מופגנת, הברישו בידיהם את בגדיהם, ויצאו בעקבות המרצה למסע. גם הדלת שמימין לכיתתו וזו שלימינה היו נעולות. רק בחדר 238 ישב הרכב קטן של תזמורת המכללה וניגן.

"באיזה רשות אתם יושבים בחדר הזה? הפקולטה נעולה והחדרים סגורים", התריס א. בזעם, למרות שמעולם לא היה מרשה לעצמו להתעצבן או להתקיף בנוכחות תלמידים.

המנצח המורה האדים. "ובאיזו רשות אתה מתפרץ לחדר שעובדים בו, וקוטע לנו את החזרה?!", ובתת-טקסט הסמוי: "וזה קורא לעצמו מרצה לתיאטרון ופסיכולוגיה"!  "איך אתה מדבר אלי בנוכחות תלמידים?!!!", הטיח בו א. – "אני גם קצת מבוגר ממך, לא?!" , אמר וטרק את הדלת, לפני שהמילה האחרונה שלו תאבד את תוקפה באוזני תלמידיו. אבל המנצח היו קרוץ מן החומר ממנו קרוצים מנצחים:  "אני אדפוק לך תלונה כזאת במזכירות האקדמית" – הוא שאג בקרשצ'נדו ואגנרי מבעד לדלת הסגורה —  "שאפילו לספרייה לא יתנו לך להיכנס!"

הסטודנטים לא ידעו היכן לקבור את א. מרוב בושה על המכה שספג מעמדו המעורער ממילא. כל אחד טמן את ראשו במוקד עניין אחר, ובלבד שלא להיתקל במבטו ולסכן את ציונו. יואב גילה עניין בלתי מבוטל בלוח המודעות העמוס לעייפה בשורות על הצגות סטודנטים עתידיות שתוקפן פג לפני שנה, תמריצים לחיסון נגד קורונה, אופנים למכירה ושאר פרפראות. חגית שהתחפרה באחת הפינות השתלמה ברכילות פוליטית עדכנית בלפטופ שצץ לו לפתע משום מקום, וכנפו הפתוחה שימשה עתה מרחב חיץ מוגן מפני מבטו של א. והחיוך האירוני  שהסתמן בזוויות פיה.  ואילו ליאור השחקנית שיננה, כבדרך אגב שלא לאוזניו בלבד, מובאה של ברכט: "ידברו אחרים על בושתם. אני אדבר על שלי".

"טוב", הכריז א., כדי לזרות חול על בושתו, "בואו נרד לקומה הראשונה ונראה אם יש שם חדר פתוח". "סליחה, דוקטור…" – נשמע קול נשי שנוק ומהוסס מאחורי קיר הברזל של הלפטופ – "נשארה לנו רק שעה וקצת מהשיעור, ועד שנמצא..", ולא יספה עוד. א. בחר שלא להגיב על ההערה הבלתי אקדמית הזאת. "אז רק…" – צייצה שוב חגית מאחורי הכנף הפתוחה, כמי שהבינה שקו ההגנה הראשון שלה נפרץ וחייבים להפעיל את נשק יום הדין – "אפשר שירותים?". "כן, גם אני" – זינקה אעידה על העגלה, ושתיהן כבר נערכו לפרוש מהחזית. אלא שבאותה שנייה תפס א. שאינו יכול להרשות לשארית סמכותו לקרוס ולהתפורר –

"אני מבקש להתאפק עוד קצת!" – כמעט צווח בקול של שחף שדרכו לו על הביצים (ציטוט של חברו י. שופע ההברקות). "אולם…", שאלה אעידה. "מה?!" ענה לה בעצבנות מהוסה. והיא תיקנה: "אבל…". "טוב, טוב, הבנתי.", ענה. "שום דבר אנושי אינו זר לי" (גתה כמובן, שלהזכיר אותו באוזני החומר האנושי הדליל הזה הוא כביצי דגים לחך האספסוף, שייקספיר כמובן). "אז – שתי דקות בבקשה ולחזור, אחרת באמת כבר לא כדאי יהיה להמשיך". והוא כונן את שעון העצר כאילו על מנת להפעילו, והרים את ידו: "היכונו. עכשיו, צאו!".

הקטע עם שעון העצר נועד כמובן לייצב את ריבונותו, אבל ברגע האחרון נראה לו שהגזים קלילות, מה גם שחגית כבר חזרה בריצה כשהיא זורקת בו ספק חיוך של בוז וזלזול. כשמד העצר בראשו של א. כבר חצה את שתי הדקות, הפציעה מתוך אפלולית המסדרון גזרתה הדקיקה של אעידה שניסתה למהר, אבל חצאית הנשף הצמודה והרקומה שלה במוטיבים יפנו-פלסטיניים, הצרה את צעדיה. היא הסמיקה וניסתה לתרץ, אבל מרוב לחץ העברית שלה נאלמה, והתרסקה לרסיסי מלמול בערבית מלווים בתנועות ידיים נואשות. צפורניה המודבקות והארוכות, עשר חרבות סיף מעוטרות, כבר סימנו את כוונתן לבצע חראקירי פלסטיני סמלי, שא. מנע אותו באבחת חרב:

"מצטער, אחרת! 15 שניות. אני נאלץ לרשום לך חיסור"…  הסביר בנימה צדקנית  משהו, למרות שלמען האמת מצב העמידה במסדרון, ואי האפשרות לקיים שיעור בפועל, הפכו את הצהרתו למעט מגוחכת.

"נו באמת!" – התריסה ליאור השחקנית – "מה אנחנו כאן בטירונות?"…

יואב השתקן והמסוגר בדרך כלל החרה החזיק אחריה: "בגלל שהיא ערב… פלסטינית, מה?! "

"שווה תלונה ליוניברסיטי ווטש. ליברל, עאלק!" – צעקה פתאום חגית כשכל אדמוניותה לוהטת וחורכת אותי.

"טוב טוב טוב" – ניסה א. להנמיך את גובה הלהבות – "שמעתי. ישר קופצים לגזענות, מה?  טוב, אני אשקול ו… אולי… התגובה שלי הייתה נמהרת מדי. אנחנו כולנו מתוחים בגלל המצב. עכשיו בואו נרד לקומה הראשונה ונבדוק אם יש חדר פנוי. עאידה , גשי אלי בבקשה אחר כך…".

באלם מחאתי כבוש התנערה החבורה מרבצה, מחשבים ניידים נטרקו, מחברות נסגרו, רוכסני התיקים נרכסו, עצמות התפוקקו. כמו ילדי גן צייתנים, או ליתר דיוק עכברושים אחרי החלילן מהמלין, דשדשה הקבוצה מאחורי גבו במורד המדרגות. השתיקה העוינת המתה באוזניו כמקבת כבדה, עד שכמעט מעד על מדרגה, ואלמלא יואב שתפס בזרועו, היה נופל ומתגלגל במורד.

עאידה ניצלה את ההזדמנות: "אתה בסדר?", ואחרי שהמהם משהו כדי להסוות את מבוכתו, היא נצמדה אליו: "אני מאוד מתנצלת, אבל אני אנוסה ללכת עכשיו. חתונה של אחותי, ואני לא אספיק לאוטובוס לצפון…". היא התנשפה בכבדות….

"טוב אז אם את אנוסה" – יידה בה א. את המלים במעין לחישה מתנצלת תוך הדגשת "אנוסה" – "אז מזל טוב ו.. חבל ש… אבל מאוד נהניתי מהעבודה שלך בקורס וחופשה נעימה ובטח נתראה…"

"עד מתי יש להגיש את עבודת הגמר?" – עצרה אותו אעידה כשניסה להתחמק ממנה מהר ככל האפשר.  הנימה הכנועה של דיבורה התעללה בו חרישית כמו בדג המפרפר על קרס החכה בטרם יושלך לדלי. "תבררי בבקשה במזכירות". זרק א. והתקדם מספר צעדים להדגיש שהעניין סגור.

אחרי שאעידה הסתלקה בדקו א. וחניכיו הלא נאמנים את מצב החדרים בקומה התחתונה, כשהוא מאיץ את קצב התקדמותו מדלת לדלת כדי שאיש מהמזדנבים מאחוריו בחוסר חשק מופגן לא ינשור.

הדלת האחרונה נפתחה במפתיע, אבל מיד הסתבר שמשם לא תצמח לו כל ישועה. אלה היו שרותי הגברים. וכשהסתברה לו טעותו, ורצה לסגור את הדלת, הגיח מבפנים ראש המחלקה, ותוך רכיסת מפתח מכנסיו, העיר בבדיחות:

"מה, כולכם ביחד? אז זה מה שקורה אצלכם בשיעור… ודווקא ב'גברים'? אצל ה'נשיםי הרבה יותר נוח."

הקבוצה שמאחורי א. הצטחקה בהקלה, במיוחד נהרדע – שחרף  כל משמניה, גלימתה הדוסית, והמגדל שעל ראשה — התאמצה להפגין ליברליות מזויפת. א. עצמו הצטרף לצחוק כדי להקליל את הסיטואציה, ולשים פדות (ברגעי לחץ כבדים ונדירים, הוא נוטה להעלות את מישלב דיבורו ולהידרש למקורות) בינו לבין הרגע המביך, או הרגעים המביכים שהצטברו והלכו כמו בליסטראות שניחתו עליו. ואז בעיצומו של הצחוק המשחרר (וכשצלליתו של ראש החוג נעלמה מן העין), הוא שאג:

"שקט!!!" מן ההלם וההפתעה הקבוצה נרתעה לאחור וקפאה לטאבלו כמו בסיום "הרביזור" של גוגול.  רק אומבולה הָרְגִישָׁה יִבְּבָה חרישית.

"כולם, תרגיל ראשון בדימיון מודרך!". תחת רישומו של הזעזוע שאחז בהם, כולם השילו מעליהם את ציודם, נשכבו על הרצפה, התיישבו או נשענו על הקיר.

"כולם לעצום עיניים. גם אני עוצם. בלי רמאויות. אני נחמד, אבל לא כדאי להתחיל אתי.

תתחילו במספר נשימות עמוקות. לחילופין, אתם יכולים גם להשתמש בתרגילי נשימה מרגיעים אחרים שעבר תרגלנו.

עשו זאת במשך מספר דקות, עד שתתחילו להרגיש ששרירי הגוף שלכם רפויים, ושקצב המחשבות שלכם נעשה איטי יותר ואתם יכולים לשקוע בעולם הפנימי שלכם.

אם עוד לא עצמתם את העיניים שלכם, תעצמו אותן עכשיו ותמשיכו לנשום נשימות עמוקות ואיטיות.

עכשיו דמיינו את החיה הכפילה שלכם, האני האחר שלכם, זו שהתברכה בכל אותן תכונות המודחקות בכם, או שהייתם רוצים שיהיו בכם. ובהדרגה, לספירת 20 שלי, הניחו

לגוף-נפש שלכם להטמיע את הדימויים התודעתיים האלה באיברים שלכם, להפוך אותם לדימויים חושיים ומוחשיים.

1, 2, 3, 4 , השתמשו בכל החושים שלכם על מנת להוסיף כמה שיותר פרטים לחיית האגו שלכם, 5, 6. ותמיד תשאלו את עצמכם 7 – איפה אתם מזהים מאפיינים כאלה אצלכם? איך החיה שלכם מתנועעת? איזה קולות היא משמיעה? כיצד היא אוכלת איך היא מתקשרת עם חיות אחרות, בנות מינה? איך היא מחזרת? 8, 9, 10 איך היא מְתַנָּה אהבים?

איזו מַתָּנָה? – קטעה חגית שניעורה לפתע את ההנחיה של א., ונדמה היה שלקולה התווסף צליל צווחני כשל ציפור.

"מְ-תַ-נָּה!" – ענה בקוצר רוח. עושה אהבה. אבל אני מבקש עכשיו לא לקטוע אותי. זה משבש את כל התהליך…".

"יס מיניסטר", סיכמה חגית בלחש…

"שמעתי אותך" – רטן א., ואת הצחקוקים שעלו מקרב הסטודנטים קטע באיבחה – "ריכוז!", ועבר ללחישה מהוסה: "לעצום עיניים!!! לא להתלחש ביניכם, אני מקשיב וממשיך לספור. אתם שוקעים ומשתנים לאט לאט… מתמזגים עם החיה שבכם… 11. שתים עשרה, שלווש עשרה, ארבעע עשרה. חגית, שקט או שאשחט אותך!!! סליחה. 15, 16 . " עם כל לחישה התגברה עוצמת הלהבה שנפלטה מפיו של א. – "שבע עשרה. יואאאב, יואאאב, עיני עצומות, אבל אני רואה איך אתה מנסה להתחמק". נחירה של חזיר טימאה את פולחנו המיתמר של הדימיון התר אחרי שורשי הווייתו. "מי זה היה?!!" שאג א. "אני לא אפקח את עיני לכבודו או לכבודה, אבל אני מצפה שיהיה לו סלש לה האומץ להסגיר את עצמו או עצמה, שמונה עשרה. חי, חי, חי, עוד אני פה חי!" – הוא זימר לעצמו – "חיה! חיות, חיות רעות אני רוצה לראות ברגע שאפקח את עיני! תשעעע עשרה. לא זיופים… ואז, רק  בתנאי שמילאתם את הוראותי, אומר עשרים, ואתם חוזרים להיות מי שהייתם. בטלנים מתחזים החושבים עצמם לאנשי העתיד הרוצים לרמוס בומרים כמוני בטכנולוגיה הקוואנטית, ההי טק וה- AI שלכם. עשרים. פאף"!

הוא פקח את עיניו. לרגע ניצב שם ממוסמר לאייקון הגברים על דלת בית השימוש, זה שעם ידיו הפרושות לצדדים בזווית של 45 מעלות ורגליו הפשוקות, הצטייר לו תמיד כפרודיה על סמל האוניברסיטה הפתוחה – הגבר הרנסאנסי, זה המייצג את העולם ההומוצנטרי  שעל גופו מצוירים במעגלים קונצנטריים שלבי שרשרת ההוויה שהוא במרכזה. סמל לעליונות האדם בחסד האל. אבל מה שא. ראה מולו היה ההפך המוחלט: "תישים וקופים", כפי שאותלו המשוגע מקנאה היה זועק. הלפטופ של חגית, מחברתה וספריה היו זרוקים מפוזרים על הרצפה, אבל היא עצמה נעלמה, או ליתר דיוק הפכה לדררה ירוקה בעלת מקור אדום, וקול צווחני, נסרני ומעצבן כזה ששמע כבר קודם; חזירה מפוטמת עמדה ונגסה בכריך שנפל מתיק הגב של חגית, נושאת על ראשה את התרבוש של חוקרת המיניות המתנחלת (המתנחלת לא המיניות) נהרדע בת פעור; וג'רי המלהג בהגייה אמריקאית דרומית הפך לבבון חסר מנוח, שבחר לטפס על א. ולנגוס קלות באוזניו, מה שהסגיר רעב בלתי ניתן לכיבוש.

"וואו". אמר א. לעצמו לנוכח מבטם ההמום של יואב, ליאור ואומבולה, האנושיים לפי שעה". "למהפך כזה לא ציפיתי. זה עבד הרבה יותר טוב משתארתי לעצמי!" ומרוב התלהבות שחרר מפיו להבה משתלחת, וכשראה את הסטודנטים נרתעים לאחור, הבין שגם הוא העלה מתהומות  דימיונו את הדרקון שתמיד רצה להיות.

*

אבל לא היה לו פנאי להתבשם מהצלחתו. הוא ידע שאם לא ינצל אותה, הכישוף יימוג, והוא ישוב להיות אותו מרצה עלוב בגמלאות, בעל קורס נישתי בהתנדבות, שרוב אנשי הסגל החדשים ואיש מן הסטודנטים שאינם רשומים בקורס שלו לא שמע על קיומו. והוא חשש שמישהו מעמיתיו עלול להגיח לפתע, כדי לברר מי השמיע את צרחות הקוף, נחרות החזיר, והציוצים החורקניים של הדררית. התעשתותו הייתה מהירה:

"השיעור עוד לא נגמר!   יש לנו שעה עד לסיום השיעור והקורס, ועלינו עוד למצוא חדר" – אמר, בלי להעלות על הדעת שבנסיבות הנוכחיות עדיף היה מהר ככל האפשר לשלח את הסטודנטים שלא התגלגלו  לחיות לביתם, ולנסות להיפטר בדרך זו או אחרת ממשק החי הקטן שבו הפך להיות מטופל. מצד שני, מה שעמד על הפרק הייתה לא רק יוקרתו בעיני תלמידיו, אלא ערכו העצמי, ההצדקה לעצם קיומו שבעיניו לעולם לא הצדיק את עצמו בזכות עצמו. "מרגע זה ואילך"—הוסיף בנחת, אבל בנימה שאינה משתמעת לשתי פנים – "מי שייעדר מהמשך השיעור, יירשם כמי שחיסר שלושה שיעורים, והקורס יבוטל לו בכל זהות בה יימצא, הומנית או אנימלית, ושבה בחר או בחרה להיעדר!", הוסיף לעבר החיות שלא התרשמו במיוחד מן האזהרה.

הַסַּפְּיֶנְסִים אספו את מיטלטליהם, ונשרכו בחוסר חשק בולט אחרי המרצה שלהם, שהוביל אותם אל השבילים שבין המדשאות. שעת צהריים, לשונה הלוהבת של השמש שהשתלחה בהם כשיצאו מהפקולטה צרבה את עורם, טרפה את חושיהם, וגל החום הקופח עם האור המסנוור והלחות המעיקה רבצו עליהם יותר מתיקיהם הכבדים. בגו שחוח, ובפנים אדישות, גררו עצמם כשיירת עבדים הכבולים בשלשלאות בדרכי המוסד הריקים, ושום ורדי לא העניק לתהלוכה הזאת ליווי רומנטי והרואי. גם הרעב בצהרי היום החל לתת בהם את אותותיו החזותיים והקוליים. התזמורת הפילהרמונית של מיצי הקיבה המעכלים את עצמם מתחה את מיתריה, והצועדים תלו עיניים כמהות במכונות המשקה והחטיפים, שלמעשה היו כבר כמעט מרוקנות לאחר תום שנת הלימודים. אבל אפילו לזה א. לא היה מוכן.  "עיניים אלי! עד שנמצא חדר ונשלים את השיעור, אף אחד לא יאכל ולא ישתה היום", הוסיף, כשראה את ידה של אומבולה נשלחת אל תיק הבד הצבעוני שלה וכמעט שולפת בקבוק.  על החיות לא הייתה לו כמובן שליטה: הקוף זינק על הצועדים, שלח יד לתוך התיקים, וחילץ משם את הכריכים המוכנים שאותם הוא חלק בנדיבות אופיינית לג'רי טוב הלב עם החזירה. הציפור הידסה על המרצפות, וליקטה פירורים מזדמנים. לפתע צלצל הנייד שלו. הוא הציץ בו וסטה מעט הצידה מן החבורה המשועבדת. "אני לא יכול לדבר כרגע!" – ניסה בעת ובעונה להישמע נחרץ ובהול, אך גם רגוע ושולט במצב. אולם מעברו השני של הקו לא הרפו: "אמרתי שאני לא יכול לדבר עכשיו!  תשלחי לי הודעה!!!" , אמר בצעקה שתוקה. "טוב, תעשי מה שאת רוצה. אין לי כוח אליך עכשיו". ולפני שסגר עוד נשמע מן העבר האחר: "אתה מבלה בספארי עכשיו?… שמעתי צרחות של קוף, ומשהו כמו…כמו חזיר. לגמרי ירדת מהפסים. אינפנטיל יותר מהנכדים שלך..". כשחזר אל נתיניו, הוא מצא את ג'רי הקוף חופר באדמת המדשאה, מעגל קובבות של אדמה ומטיח בספיינסים. הידרדרות האנושות התממשה באופן  גרפי לנגד עיניו. החזירה לעומתו התנהלה לאיטה, חוטמה תחוב בדשא, מחפשת אחרי משהו לאכול. ליאור הצטחקה בלאות: "קשה לי להאמין שנהרדע תמצא כאן משהו שהוא גם אכיל וגם כשר". "סליחה" – שאל א., "יש למישהו אולי קצת מים?". "אבל הרי הזהרת אותנו ש…" ניסה יואב למחות. "רק מי שמשנה את דעתו, נשאר נאמן לעצמו", ציטט א. פזמון גרמני פוליטי חתרני. אומבולה שהופיעה תמיד, לכל השיעורים, מצוידת לכל צרה שלא תבוא, שלפה בזריזות אותו בקבוק מים שלפני מספר דקות בלבד הוטל עליו חרם ונידוי והושיטה לו בחיוך רחב. הוא הגיר את המים לתוכו בלגימות גסות שעודפיהן נשפכו על חולצתו.  כשהחזיר לה, היא שלפה מטפחת ניר, וניגבה את פיית הבקבוק בהתרסה קפדנית, אבל מחויכת. הוא צחקק בביטול. "מההרפס שלי כבר החלמתי לפני 40 שנה…". איש לא גיחך, רק הורידו ראשיהם במבוכה.

*

מכאן ואילך החלו העניינים להתגלגל בתאוצה מסחררת. הצורך להפגין את מרותו לעומת החרדה שהיפכה את קרביו, שמא מישהו הבחין במצעד הגרוטסקי של תלמידי הכפייה המעונים בשרב ויריד מקפץ ומקרטע של בעלי חיים נוהמים ומצווחים, ויזעיק את המשטרה, הביאו לדרבן את התהלוכה הקרקסית, ולדחוק בה להתפרץ מהר ככל האפשר לבניין דילטן הסמוך.  הדלת האחורית הייתה נעולה. חופש. א. ציווה על יואב לעקור אבן גדולה מאתר ההנצחה לנופלי המכללה. ואז הסיג את בני חסותו לאחור, והטיח אותה בזכוכית הממוסגרת במשקוף הדלת, שהתרסקה לאלפי שברי זכוכית שנגרסו תחת רגלי הפמליה.

"עצור!!!" צרח א. במלוא ריאותיו, והשיירה המוטרפת שעמדה להסתער פנימה מכוח התנופה שצברה בדקות האחרונות בלמה באחת, ונפלה על הארץ, סנטימטרים ספורים מתל הזכוכיות המנופצות. אומבולה מעדה ונחתה על החזירה שפעתה באימה. הקוף פלט צרחות וספק את כפיו, ונראה כנהנה מכל רגע. "להירגע, הגוף שלכם כבד, מיוזע, על סף התעלפות. נהדר. מכאן אפשר רק להתעלות.", קולו של א. היה עכשיו חרישי מאוד, "לאט לאט, קומו, תתחילו לנוע במקום. אתם שומעים עכשיו מוסיקה שמימית, רכה, פאסיון מעודן ומלטף, ואתם מתחילים לרקוד, כאילו אתם באמבט ענק וחמים, והמים מחליקים בעדנה על גופכם, מאזינים אך ורק למוזיקה הבוקעת מנבכי ישותכם (פעם שניה היום שיצר הנסיקה אל המשלבים הגבוהים השתלט עליו)"… יואב, כפוף ושקוע בתוך עצמו, חולל בסיבובים דרוישיים הזויים;  אומבולה, כשהקוף ג'רי על שכמה, הניעה את גופה במיקצב האדומו הניגרי; וליאור עמדה בעיניים עצומות, מסיעה את ראשה מצד לצד, ובהדרגה שולחת ידיים לעבר א. ממששת את פניו כעיוורת, וממלמלת "הו, איזה רוח רם הפך לעי מפולת".

"ועכשיו" – אמר א. – "בואו ניכנס לאט ובזהירות דרך הדלת. זהירות, שלא תיפצעו!", זיזי זכוכית משוננים עדיין איימו על כל מי שביקש להיכנס, והוא צריך היה להשגיח היטב, שאיש מהרוקדים המהופנטים לא ייחתך. אבל שלושת הַסַּפְּיֶנְסִים הונחו בהשראת דמיונם המודרך על ידיו, תוך כדי הריקוד, אל תוך הבניין, בלי שיישרטו בזיזי הזכוכית. וזאת,  למרות שרק כחוט השערה היה בינם לבין חודי החניתות שנשלפו לעברם מן המשקוף. חגית הדררה טסה לתוך המסדרונות המואפלים ונעלמה, והקוף זינק בקפיצה נחשונית פנימה וקרא לאחרים לבוא אחריו בתנועות וצרחות נלהבות. אבל רגליה הקצרות של נהרדע החזירה לא איפשרו לה לדרוך על מצע הזכוכית, ולחדור מבעד למשקוף. לא היתה לא. ברירה. הוא נטל אותה בזרועותיו, למרות שהיא התפתלה, פעתה והתנגדה נמרצות. לרגע נשכח ממנו שזו נהרדע בת פעור, הדתייה החרדית האסורה  בנגיעה. כשנזכר כבר היה בתוך הבניין, והשליך אותה מידיו.

כשהקבוצה כולה הייתה בתוך הבניין, היא כבר לא היתה זקוקה להדרכה של א. הַסַּפְּיֶנְסִים המתוסכלים והקוף הסתערו אחוזי חימה על דלתות חדרי הכיתות והמשרדים, ניסו לפתוח, וכשלא עלה בידיהם חבטו בדלתות במלוא עוצמת גופם כדי לפרוץ אותן. בדרכם הם רמסו וכתשו את ילדי קייטנת המכללה בסיועה הנמרץ של נהרדע החזירה הכשרה. הילדים אחוזי ההתרגשות מן המפגש עם הגירסה המקוצרת של ספר הג'ונגל, לא שעו לחבריהם הפצועים הנאנקים על הארץ, ודרכו עליהם במטרה ללכוד את ג'רי ה"קופיקו".  הקוף מצידו ניסה, תוך כדי קרצוף הדלתות בציפורניו המושחזות לאות הזדהות עם חבריו, לשעשע את הזאטוטים שפרקו כל רסן, ולא הניחו למדריכות להרגיע אותם. א. דילג על גופות הפצועים והקורבנות הקטנים במטרה לרכך מעט את המתקפה של יואב, ליאור ואומבולה, שלבשה ציביון פונדמנטליסטי המכוון כלפי דלתות המשרדים ואולמות ההרצאות, סמלי המימסד האקדמי. יש להניח שראו גם את א. כמטרה סימלית ראויה, שייצגה את הזחיחות וההתנשאות של בעלי התארים. כך שער, וכדי להזים זאת על הסף, שילח לעברם אשד להביורי מלועו הדרקוני. אבל בשל קוצר הנשימה שלו סילון האש דעך עד מהרה, והישגו היחיד של א. היה אחיזתה של האש בחולצתו של ילד מהקייטנה. הלה החל לבעור כנזיר בודהיסטי מתאבד, שראה פעם בסרט דוקומנטרי על מלחמת וייטנאם, והפך לאנדרטה שחורה שהדיפה ריח בשר חרוך. שאר הילדים עקפו את מצבת האפר, והחלו לצלם אותה באייפונים שלהם מכל הזוויות האפשריות. וכשכבר עלה בידי א. להתגבר על כל המשוכות האנושיות, ולהגיע אל צאן מרעיתו, החל הצאן להסתער עליו עם כל הבא ביד. נשק יום הדין שלהם היו עטים נובעים חד-פעמיים ועפרונות מחודדים. כל הארטילריה הזאת של תלמידים שהעניק להם את חלבו ודמו (שוב אני מתנצל, בשמו של א., על הגלישה הלא רצונית למשלב גבוה) כוונה נגד עיניו.  אבל הם לא הצליחו אלא לסדוק את משקפיו ולעקם אותם. ואז, כמו בתיאום מושלם, נפרץ המבצר האחרון. דלת הכיתה האחרונה במסדרון נפתחה.  א. חשב לתומו שהיא הייתה פתוחה, אבל הסתבר לו שאב הבית, שהבין את גודל השעה, חש ביוזמתו לפתוח את הדלת. ואז נלכד בידי יואב וליאור, כשאומבולה ממקמת את צווארו בין הדלת למשקוף, וכל השלישיה נשענת על הדלת ודוחפת אותה פנימה. האיש האדים והסגיל והכחיל, התפתל וניסה להשתחרר, אבל ללא הועיל. הגיליוטינה של הדלת ולהב המתכת של המשקוף חברו לשסף את גרונו. בידיים ארגמניות וברגלים המבוססות בדם אב הבית הסתערו הקושרים כמו עדת רוצחי קיסר אל תוך הכיתה הריקה,  עקרו ממקומם ספסלים וכסאות פלסטיק והשליכו לכל עבר.

בתוך כך החלו נחילי הקייטנים הצעירים לנהור פנימה, ובצהלה פראית הצטרפו למאבק המלחמתי. מטעני העוינות המצטברת נגד המערכת האליטיסטית, המתנשאת, של הקשישים חסרי האונים הנוקמים בעלומיהם ובאנרגיה השופעת מהם באמצעות מערך קטלני של בחינות, בחנים, תבחינים, חוברות עבודה, ומעשי תועבה המתחזים לחסדים — כל זה נפרק על מיכשור המדיה, המזגנים שנתלשו ממקומם והושלכו ארצה, כסאות הפלסטיק המקובעים שנעקרו, ומסך ההקרנה שנשרף. הכל נקרע, הושחת, נחרט, והושתן… כמאמינים קנאים המחוללים בתאוות רצח סביב מוקד שעליו נשרפת בובת יהודה איש קריות ביצעו הסטודנטים ועוזריהם הקטנים את מעשיהם הוונדאליים, כשהם מתנועעים למקצב תופים סמויים מהעין. והמקצב הלך והתגבר.

א. חש שברגע שיאתרו אותו הם יקרעו אותו לגזרים, ובה בעת הרגיש גם איך הוא נדבק בדחף האורגיאסטי שפעם בכל מי שהיו בחדר, והבין באינטואיציה שכדי לשרוד עליו להצטרף אליהם. בקומה שפופה ומתפתלת, וברקיעות מתגברות והולכות, הוא נגרף אל תוך ההמולה, כשהוא מגשש אחר גוף שיוכל להיאחז בו. ואז חש שהוא חובק את בטנה של אומבולה ששדיה מקפצים על זרועו השמאלית, ולשונו לוקקת בעל כורחה את אוזנה.  זרוע ימינו נלפתה על ידי ליאור, והוצמדה אל חזה, כשהיא צורחת "אונס… אונס…". יואב חש לעזרת שתי הבנות. א. ספג מהלומה עזה בבטנו והתקפל באנחה. הילדים החלו לצחוק. אי משם הגיחה חגית הדררית והסתערה על עיניו. היא ניפצה את זגוגית העדשה והחדירה אותה לעינו. ליאור בעטה באשכיו. לפני שהתמוטט הוא עוד הספיק לקרוא בעינו הבריאה את השורות שיואב כתב בדמו של אב הבית על הלוח:

בדם ואש האקדמיה נפלה!

בדם ואש האנרכיה ניצחה!

גורו לכם שמאלנים בני כלבים,

התחיל עידן החזירים.

*

כשזחל שותת דם לעבר השער הנעול, כבר היה חשוך. בשארית כוחותיו נתלה על עמודי המתכת, הצליח להתרומם קמעה וקרס. יותר לא הצליח לזוז. חש משהו לח על לחיו. החזירה נהרדע ליקקה את הדם מפניו וכמו ליטפה אותם. וג'רי הקוף דילג על סורגי השער, טלטל אותם בעוצמה שלא ניתן היה לשער בהתחשב במימדיו הזעירים וצרח לעזרה. כך זה נמשך דקות ארוכות.

רגע לפני האפלה שהשתלטה על מוחו, הוא עוד הספיק לראות את הלהבות האדומות והכחולות, ואת המכשפות המגיעות ומשליכות אותו ליורה הרותחת. "סוף סוף" אמר.