close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • דיזנגוף וביאליק – צמד בלתי נשכח

    הרצל ובלפור חקק | הומאז' | התפרסם ב - 27.08.18

      *בתמונת הכותרת: ביאליק ודיזנגוף | עיצוב: תפארת חקק   

     

    העיר תל אביב כמו בראה לפנינו צמד מיוחד, ראש העיר מאיר דיזנגוף והמשורר הלאומי שגר בסמוך לבית העירייה, חיים נחמן ביאליק. לכאורה, מה יכול לחבר בין איש שררה ופקיד בכיר לבין איש רוח ומשורר? אלא שביאליק היה משורר וסופר, שלא היה ספון במגדל השן. הוא נרתם לפעילות ציבורית, שפעל למען הספרות העברית, למען הסופרים העבריים, בעל חזון רוחני, כיאה למשורר מעצב דרך. בוועידה הכללית של אגודת הסופרים העברים נאם נאום חוצב להבות:

    “אנו רוצים להמשיך את התביעה הגדולה של הספרות העברית. אנו רוצים להיעשות לקול ראשון בעם העברי. אנחנו רוצים שהספרות תהיה “אורח החיים” ו”יורה-דעה” של העם העברי. העם העברי צריך להרגיש את יד הספרות הזאת ואת השפעתה על העם העברי… אנו רוצים שירגיש אותנו, העם העברי, שנחיה בו כעסיס בתוך הפרי, ולכל נקודה ותא מהווייתו תחדור הספרות העברית ותשפיע על מהלך הרגשתו, על מהלך חייו… מתוך הכַּוונה הזאת נבראה, לפי דעתי, אגודת הסופרים, רק בזה יש לבקש את הרעיון העיקרי של אגודתנו…”.

    שנינו שימשנו יושבי ראש של אגודת הסופרים העבריים, ואנו נאמנים למורשתו של ביאליק, מייסד האגודה. דבריו מהלכים עלינו קסם.

    בשנת תרפ”ז קרא המשורר הלאומי להירתם למען חידוש הספרות, ובד בבד לשמור על כל גנזֶיה של האומה. ביאליק עמד על ההכרח לשמור על מקורות החיים של האומה, על עמוד האש ועמוד הענן, שיֵלכו לפני המחנה. באותו נאום של ביאליק בשנת תרפ”ז ראה המשורר הלאומי קשר בין גנזי העבר לבין הכוחות החדשים של הספרות העברית, בין הקציר לבין האסיף:

    “בשעה זו, אחרי הקציר הזה, עדיין קָמָה מלאה עומדת בשׂדותינו… אני מדבר על אותו הדור הצעיר, על תלמידי ‘אחד-העם’ או בני הדור הצעיר ממנו, אשר פרחו ושגשגו לעינינו, והננו רואים אותם בעצם כוחם, בעצם בישולָם, נושאים לנו את פִּריים”.

    מאיר דיזנגוף חבַר אליו בפרקים שונים של תחיית העיר תל אביב, ואנו מוצאים אותו בשנת תרצ”ו, בשנה האחרונה שבה כיהן כראש העיר של תל אביב, קורא להילחם למען הלשון העברית. ניכר היה שהחברות עם ביאליק השפיעה עליו. זה היה אקורד סיום די הולם לפעילות הולכת וגוברת של ראש העיר למען ערכי הרוח, למען מפעלי תרבות, למען ‘עונג שבת’ בבית אוהל שם.

    ראש העיר דיזנגוף פרסם איגרת תמיכה ובה קרא לתושבי עירו “לחשוב, להרגיש ולדבר אך ורק בשפת המולדת”, ועוד הוסיף כי “בושה תכסה פניו”, בכך שהוא נאלץ לקבוע שבוע מיוחד לטיפוח העברית. המוטו שלו בסיום המכתב ברור ונחרץ: “אצל כל עם בריא אין אלו שאלות בגדר שאלות הטעונות הסבּרה כל שהיא”.

    מימין לשמאל: הרצל חקק, אילן שחורי, רולי יקואל, בלפור חקק, מירי ירושלמי

    מאיר דיזנגוף ידע להעריך ערכים רוחניים והיטיב לשתף פעולה עם חיים נחמן ביאליק בכינון המוסד המפואר ‘עונג שבת’ לטיפוח הזיקה לערכי היהדות ואף הושיט ידו כאשר ביאליק ביקש לסייע לסופרים עברים. ביאליק ידע להבהיר ברבים כמה חשובה הספרות לעיצוב היישוב:

    “הספרות מלווה את דרך חיינו בכל שעה, בכל רגע, עלינו למצוא את הכוחות הדרושים לנו, לגדלם ולרוממם ולחנך את עצמנו”. כשקראנו שורה זו, חשבנו – כיצד אפשר ללוות את הצמד ביאליק-דיזנגוף באותם ימים היסטוריים, לנסות לדמיין כיצד דיזנגוף מביט בהערצה במשורר הכותב פואמות מפעימות. האם ניסה לבקש מהמשורר לכתוב עליו פואמה? מה הניע את ביאליק להגיע למפגש עם ראש העיר, ומה הוביל לכתיבת השיר ‘על שילֵשים’, כאשר דיזנגוף הציג בפניו את הילדים הראשונים של העיר העברית?

    נענינו לפניית תיאטרון אורנה פורת וכתבנו מקאמה קלילה והיתולית שבה ניסינו להפיח משב רוח רענן בקשר בין שני האנשים רמי המעלה. ניסינו להאיר את ימי ראשית תל אביב ואת הקשר המיוחד שנרקם בין ביאליק לדיזנגוף.

    קהל רב הגיע כדי ללמוד על ההיסטוריה של העיר האהובה, כדי לשמוע פניני מידע על האישים הדגולים שהותירו חותם, והכול סופר בנועם ובחן במופע של אילן שחורי. המילים הקסימו, התמונות הדהימו. ההיסטוריה אכן יודעת לשבות לבבות! האירוע התקיים במעמד מיקי ירושלמי, יו”ר תאטרון אורנה פורת.

    המקאמה שלנו כמו באה לתת לכול התמונות משב רוח נוסף, רוח שתבדר את המפרשים בתורן, והקהל חש, כשהכיל את הכול, עונג רוחני צרוף. ממש ‘עונג שבת’, כפי שביאליק כה ייחל לו. בדברי הימים יסופר שזה קרה באירוע ‘עונג שבת’ (22.6.18) מטעם תיאטרון אורנה פורת, בַּבּית שבו התרחשו בעבר אירועי ‘עונג שבת’ של ביאליק, בית “אוהל שם”. השחקנים היו רולי יקואל ואביב אלקבץ.

    להלן המקאמה שכתבנו:

    דיזנגוף וביאליק –  צמד בלתי נשכח*

    מאת הרצל ובלפור חקק, שהם היינו אָח

    ראש העיר המיתולוגי, אלא מי

    ידע כמה חשוב, שבעירו יהיה משורר לאוּמי

    מאיר דיזנגוף אהב את המשורר ביאליק, זה שגר סמוך לעירייה

    בבַית מֵהאגדות.

    דיזנגוף אפילו העניק לו מעמד מיוחד ואזרחות של כּבוד…

    ביאליק אכן היה חיוור ונרגש,

    הודה לראש העיר,  וזכה לרכיבה משותפת על סוסו

    לאורך המגרש.

    לימים דאג דיזנגוף, שהמשורר יקבל על שמו רחוב

    וחיכה לקבל איזו פואֶמה על מעשהו הטוב.

    כשהפואמה לא הגיעה, קרא על שמו של ביאליק עוד רחובות…

    וביאליק ממש נהנָה, שעושים לו כל כך הרבה כבוד!

    קראו על שמו את שְׂדרות ח”ן ואת רחוב המַתמיד

    את אלוף בַּצלות ואלוף שוּם, מה יש להגיד.

    גם קראו רחוב בשם ‘אל הציפור’

    וכמובן, ‘החצוצרה שנתביישה’ – מי לא יזכור?

     

    בחלוף הזמן נזכור את השניים כצֶמד מזהיר,

    התושבים אהבו לראות סוּס ועליו דיזנגוף ראש העיר

    ומה פֶּלא. ביאליק למד מדיזנגוף את מלאכת הרכיבה!

    כך יצא אל שכנו לאחר שסיים את הכתיבה:

    דיזנגוף הסביר לו, איך בונים בעיר בתים

    וביאליק לימד אותו איך כותבים בשיר בתים…

    דיזנגוף לימד אותו למשוך במושכוֹת לצורך זירוז

    ואז ביאליק לימד אותו איך יוצרים חרוּז…

    למשל, אמר דיזנגוף, אשתי קוראים לה צינה.

    נכון, ענה לו ביאליק, היא צחקה ואחר כך הרְצינה.

    היא לובשת תמיד מעיל, אמר דיזנגוף,

    כי אצלה תמיד קר.

    אני מציע אם כך, אמר ביאליק, שתקים על שמה כיכּר.

    ואכן הצעתו אושרה בהחלטה מבריקָה,

    ויש על שמה כיכּר צינה דיזנגוף – ואפילו מִזרקה!

     

    הצמד הזה, הכֹּהן והנביא, אהבו יחד לשׂוח

    המנהל מול איש הרוּח,

    וכצמד חֶמד חוללו נפלאות

    ולֹא… לֹא ידעו לנוח.

    ראש הוועד של אחוזת בית, מאיר דיזנגוף הנועז,

    נבחר, זה ידוע לכולנו,  לראש עיר שלא יסולא בּפז.

    כלוליין על חֶבל ידע להגשים חלומות

    בעוד משורר הדלוּת יָגע ביצירתו עד מְאד.

    דיזנגוף התחיל דרכו בטנטורה בייצור זכוכית שקופה.

    וביאליק אמר לו, השירה שלי גם שקופה וגם יפה.

    תמיד ביאליק  סיפר, שבּכל שיר הטיוטות נעֱרמות.

    בְּפָנים נוּגות לחש: “קָשה הדרך לשירים…

    מלאכת הכתיבה נקנית ממש בּייסורים”.

    דיזנגוף יצא עם ביאליק לַגינה ובישר לו

    שבקרוב יטע בעיר הרבה עצים עד מרוֹם,

    וביאליק לרגע נחרד, צנח הזַלזל ויָנוֹם…

    התוודה ביאליק שאכן עץ  יש לנטוע,

    שורשי היצירה אינם נותנים לו  מרגוע.

    ולחש גם כּתב המשורר:

    “אל תקרא אֳמנות, אלא נאֱמנות.

    כותב אני ויוצֵר כמעין המתגבר!

    בפני חברי מועצת הָעיר אמר אז ביאליק:

    אני מוחק ומתקן, מתקן ומוחק, עמֵל עד בּלי די,

    בחיי כמשורר מחקתי בּתים יותר משֶׁכתבתי, ידידיי.”

    כך אמר להם, “ואתם העמֵלים בִּבניית העיר

    אל תלמדו מן המשורר וּבנו בתים למכבִּיר

    גם ברחוב הרצל אך גם באבו כבּיר.

     

    מול המשורר המיוסר היה מאיר מדושן עונג עד מאד,

    אהב לפזם לעצמו את שירי המשורר גם בחלומות.

    כה אהב את שירי ביאליק, עף עליהם, ועוד איך

    עד שבא אל רעייתו צינה וציטט בעל פֶּה

    ובקול מושך:

    “הלילה ארבתי על חַדרֵך”.

    צינה הופתעה, כשאליהָ לחש בַּלאט

    ועוד ציטט כבוד ראש העיר לאט לאט:

    “הלילה ארבתי על חדרֵך

    וָאֶראך שוממָה החֱרשתְ…”

    צינה רצה מהר להביא לבעלה כוֹס מים,

    חיש ניגבה חלון, בטרם יאמר לה: יָבַשתְ,

    אך הוא המשיך:

    “בעינַייךְ הנבוּכות בחלון

    נִשמתךְ הָאובְדה ביקשתְ”.

    צינה מיד רצה והסתגרה בחדר,

    היטֵב קלטה, שראש העיר קצת לֹא בסדר.

     

    רגיש היה ראש העיר  לשיריו של המשורר

    והוא דקלֵם יום יום לצינה המעריצה

    וגם ציטט לחברים הסוגדים לו בַּמועצה.

    מועצת העיר שָׂמחה, שהמשורר השָׁכן

    תרם לאווירה היפה בְּנועם וּבחן,

    וכבוד המָיור המשיך לרכב לאורך השְׂדרה,

    שוטט כדי לראות שהכול כּשוּרה.

    והמשורר  רב החֵ”ן כתב לו משלים ושירה,

    יעץ עצות, והכול – למען תהיה זו עיר לתפארה.

    ביקש המשורר ביאליק

    שיפארו את העיר בשירים, ייצרו בה, ייטעו בה שדרות עצים,

    ואכן חיכה שחברו המָיור יבנה בתים במאמצים.

    ואכן, ראש העיר שמע לדברי המשורר המבקש,

    נטע הוא עֵץ יפה, שייתן פרי לכל דורֵש.

    אבל בַּסיפור הזה קורה, שהעץ לפעמים קורס,

    ולא תמיד מאיר הוא אכן מאיר בעל הנס.

     

    הסיפור הסתיים בדרך שלא תישָכח דורות:

    מאיר הציע לַבּרון הנדיב, לטעת על שמו שְׂדרות.

    שׂדרות רוטשילד, כך התייהר הראש,

    ואין צורך לחשוש.

    זה יהיה  מקום מהסרטים…

    ניטע אותָם בוואדי, שם קשה לבנות בתים.

    בשל קוצֶר הזמן נטעו את העצים בחופזה, בִּמהרה,

    וקשרו אותם בחבל כדי ליצור מראית עין של שׂדֵרה.

    באותם ימים הגיע לעיר סֶר צ’רצ’יל שר המושבות

    ודיזנגוף המדוּשן הציג לפניו את השְׂדרות המלהיבות.

     

    ביאליק שורר בּטקס “כולם נשָׂא הרוח”, ולבו הומֶה,

    אַך לשדרת העצים נועד גורל דומֶה…

    כשחלף צ’רצ’יל ליד העצים, ראה את דיזנגוף נפוחַ,

    ראש העיר חייך מאוזן לאוזן, ואוֹיָה!

    דווקא אז סָעֲרה הרוח.

    בעודו מתענג ומַראֶה לצ’רצ’יל איך רוכְבים על סוסים.

    בבת אחת ראה צ’רצי’ל, איך כָּל  העצים קורסים…

     

    שר המושבות וינסטון צ’רצ’יל ראה כיצד נָדם ראש העיר,

    כיצד חפו פניו המבויָשים,

    בסלסולי עשן המקטֶרת לחש לו צ’רצ’יל:

    “אדון דיזנגוף, זה לא יצליח בלי שורָשים…”

    הביט אז ראש העיר במשורר, שלחש לו ‘אללי’

    וכולם שמעו את ביאליק  משורר:

    “שמַים, בקשו רחמים עליי”…

     

    משוררנו הדגול לא הניח לראש העיר, דרש ממנו מעשים,

    כיתת רגליו במדרגות עד לשכּתו לגייס עזרה לסופרים הנואשים.

    “איני יכול לראות בצערם של חבריי הסופרים, היחס אליהם אכזרי,

    כבוד ראש, האם אין למנהיגינו נשמה שֶׁתיגע בצָרת הסופר העברי?”

     

    מאיר דיזנגוף ברגעים כאלה ידע להתרצוֹת, לתת עזרה ללא היסוס.

    ועד היום זו הבעת פניו באותו פסל בּו תראוהו רוכֵב על הסוס.

    מאיר רצה, שנשמת המשורר תאיר לו דרֶך

    ויחד חשב, כיצד שניהם יעשו מפעל גדול לתפארת.

    כה רצה הוא לשלב ידיים עם המשורר,

    לעשות משהו לאומי ורוחני, שאֶת הלבבות יעורר.

     

    ואכן ידעו השניים, הצמד המיוחד שלא יישכח לעד,

    להקים מפעל מפואר באוהל שֵׁם, ערבי תרבּות של  עונג שבת,

    יחד הפכו את העונג הרוּחני לְאירוע תרבות מפואר

    וביאליק אף נרתם לתת לָערב ניגון שהיה לשֵׁם דבר.

    “אתה אֶחד ושמךָ אחד”, שר ביאליק מתרגש עד בלי די,

    ושמעו כולם את מאיר שואל בשקט:

    “האם המשורר מתכוון אֵליי?”

     

    הערב ב”אוהל שם” עשה חיל, נותר כְּחותם לדורות,

    חכמינו אמרו, שהשניים נטעו כאן עץ אמִתי נושא פירות,

    עץ חזק ובעל שורשים, שיוכל לכָל הסערות!

     

    בעונג אמיתי ראו את השניים כְּצמד שכָּרת בּרית

    מחפשים אתגרים רוחניים לָעיר הָעברית.

    כאשר ראו את שניהם בבית ביאליק שותים

    שמעו את מאיר אומר: “חיים מחמדי,

    שמך נתן לעירנו את כל המוניטין!”

    כאשר יצאו לפוש בְּמרפסת הבית המוּארת

    השמיע ראש העיר בַּקשה מפוארת:

    “אכן כתבתָ שיר יפה שבּו שאלתָ,

    מאין נחלתִי את שִירִי.

    במָטוּתא ממך, אולי תכתוב בִּשמי

    את השיר שיֹאמר מאין נחלתי את עִירִי?”

     

    חלפו ימים וראש העיר נפשו לא נרגַעת,

    ביאליק עדיין כותב את משנתו וחורז לו.

    “אם יש את נפשךָ לדעת”…

    חִכּה עוד יממות ופנה נואש בקול מתוק,

    “חיים נחמן, אנא כתוב עליי שיר מפוצץ,

    שיגיע למרחוק”.

    אבל  המשורר נותר חולם, כולו הרהוּרים,

    כתב  עוד ועוד מילים “לפני ארון הספרים”…

    דיזנגוף שאל בקול ממש מאיר:

    למה לא כתבת:

    “לפני אדון ראש העיר?”

    יצאו שניהם אל גינת הבית והפרחים,

    ושוב התחנן דיזנגוף לְחיים, כשכולו חיוכים,

    כתוֹב נא עליי ועל עירי שיר לְנצח נצחים.

     

    עלה עמו ביאליק ללשכת ראש העיר,

    התכבד בממתקי לשכת ה’מַיור’  המזהיר.

    כאן הציג בפניו דיזנגוף את התוצרת –

    ילדים שנולדו בָּעיר העברית המפוֹארת.

    “הנה לךָ שניים שנולדו בָּעיר, הם הבּכוֹרים,

    הבן הראשון והנֶכד הראשון, ממש בּיכּורים!”

     

    והמשורר … נָגעו ללבו הדברים הנרגָשים,

    ישב  וכתב  בט”ז אייר תרצ”ד את השיר עַל שִלֵּשִים:

    “חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה

    בְּלִי חַת לִקְרַאת הָאוֹר!

    עַד תֵּל אָבִיב נָשִׂימָה

    לִמְשׂוֹשׂ כָּל-דּוֹר וָדוֹר”….

     

    וגם היום, וגם עכשיו,

    בשדרות רוטשילד  תראו אותו –

    דיזנגוף מִמרום האוכף.

    רוכב בפסל על סוסו, לבּו לב של זהב.

    עוֹדו זוכר את ביאליק בחלומותיו שר לוֹ מזמור,

    “בלי חַת לקראת האוֹר!”

    בלבּו פנימה מחכֶּה מאיר, שיזכּרוהו לנצח,

    שיכתבוּהו  לדורות, כמורֶה אורות

    “בלי חת לקראת האור”

    הֵן לְכך התכוון המשורר, וּלכך קרא דְּרור,

    שהוא דיזנגוף, יישאר משׂוֹשׂ כל דור ודור!

    ביאליק בחדר עבודתו – מתוך ספרו של הצייר חיים גליקסברג: ביאליק יום יום | הוצאת הקבה”מ, 1945
                     

     

    הרצל ובלפור חקק

    הרצל ובלפור חקק, שניהם משוררים, סופרים ופובליציסטים. שימשו יו"ר אגודת הסופרים בעבר. ב-1965 נבחרו האחים חקק לחתני תנ"ך עולמיים לנוער (הרצל נבחר לסגן). פירסמו עד כה 8 ספרי שירה כל אחד, וכן בשיתוף כתבו ספר מחקר על ברדיצ'בסקי, לקסיקון לשיפור הלשון וספרים לילדים.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 3

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הצהרת בלפור כנקודת מפנה בהיסטוריה היהודית – מחווה לציון 100 שנים

    הרצל ובלפור חקק
                         ...

    רִצְפָּה

    גנדי שניידר
    מִתְמַסְטֶל עַד אָבְדַן הַחוּשִׁים. מִשְׁתַּכֵּר עַד אָבְדַן ההַכָּרָה. לְפְעָמִים אֲפִלּוּ מַכֶּה...

    בחדר המדרגות

    סמדר שדה
    “תראי, בינתיים את עדיין לא לקוחה שלנו אבל כדאי מאד שתפסיקי...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית