בִּמְהִירוּת הַמָּוֶת, הַמִּלִּים הֵעִירוּ אוֹתִי לִזְכֹּר שֶׁהַכֹּל בַּר חֲלוֹף. גַּם הַשִּׁיר הַזֶּה סוֹפוֹ לְהִקָּבֵר. וּבְכָל זֹאת

פָּתַחְתִּי אֶת הַבֶּרֶז לְהַרְווֹת אֶת גַּעְגּוּעַי הַמִּיָּדִיִּים אֵלֶיךָ
וּמִלֵּאתִי אַמְבַּטְיָה שֶׁל זִכְרוֹנוֹת.

וְעַכְשָׁו אַתָּה מְנַגֵּן לֶאֱלֹהִים שֶׁחָמַד אֶת כִּשְׁרוֹנְךָ, בִּכְדֵי שֶׁתְּנַגֵּן מוּלוֹ. וְלָקַחְתָ אִתְּךָ לְמַטָּה חֵלֶק מִנִּשְׁמָתִי.

אֲבָל גַּם זֶה בּוּלְשִׁיט, כִּי גַּם הַשִּׁירָה הַזֹּאת גַּם תִּקָּבֵר וְגַם אֲנִי. וּבְכָל זֹאת אֲנִי כּוֹתֵב לְךָ
מִלִּים בְּנוֹת תְּמוּתָה
שֶׁיִּקָּבְרוּ,
כִּי
שְׁלָדִים אֲנַחְנוּ, בְּחַיֵּינוּ וּבְמוֹתֵינוּ. וְרַק הָאַהֲבָה הַיְּתוֹמָה אֵלֶיךָ שָׁרָה אֵלֶיךָ
שִׁיר שֶׁמַּרְקִיד נְשָׁמוֹת שֶׁל שְׁלָדִים.

*לעמית שני ז"ל

עמית שני ז"ל