במקלחת הולכות ומתגבשות בי שורות, ואני דנה ביני לבין עצמי על שורות שלא אוכל לכתוב, על שורות שיהיה עלי למחוק, בגלל הגיל, בגלל המצב, דווקא אמא מתה, אמא היתה מבינה את הכל, שמחה עם הכל, אבל יש את הילדים והבעל והמשפחה, אמן אמיתי צריך להשתחרר מזה, כן, אך מצד שני, למה להרוס מה שקיים מה שהצלחתי לקומם, בעזרת מילים, המילים יכולות לחכות, אני יכולה לכתוב גם בשם בדוי, אני שמה קרם פנים יוצאת לחדר סוגרת את התריס ואז יכולה להשיל ממני את המגבת ולמרוח קרם על הגוף, עירומה, אויר ירושלמי קריר נושב על גופי, ואני אומרת לעצמי, בְּדַבְּלִין, בדבלין אכתוב את השורות האבודות, מה פתאום דבלין אין לי מושג אבל דבלין כיעד עולה בי כבר כמה זמן, משאירה מאחור את גלזגו ואדינבורו ופראג ובודפסט וברלין וקפריסין, שם יכול היה להיות שבוע כתיבה באיזה כפר מבודד, ואיך יתנהגו הגברים המקומיים, ושמחה ממלאת אותי כשאני מדמיינת עצמי קוראת בספר על דבלין, לפני הנסיעה, מוודאת את מקום המלון, קוראת את שמות הרחובות, בהם אשב אחר כך בבתי קפה, ולא אשתה קפה, ואת הפאבים בהם אשב ולא אשתה בירה, רק אתבונן באנשים ואקשיב לשיחות ואשתה מיצים טבעיים ואכתוב

אני זורקת את התחתונים בסל הקש של הכביסה, הנמצא במטבח, שם יושב האיש שלי אל שולחן עץ המייפל הענק ועושה את חשבונות הפנסיה שלי, נושקת לו על עורפו המגולח, רק שלשום הסתפר, מחליקה על גוו החלק ושואלת אם יש לו מספיק אור, ואני חוזרת אל האמבטיה ושמחה מציפה אותי להרגשת מהומת-השורות שבתוכי, נפתלות, מסתבכות, מסרבות לצאת, אבל אני יודעת שמשהו עומד להרות, לצאת, משהו גדול יותר משיר, ואני נזכרת באותו שיר, ובו שורה אחת שאני מתלבטת ביני לבין עצמי במחיקתה, ולא יכולה להחליט אם למחוק או לא, ולבסוף משאירה אותה

אולי אני אכתוב על השיטוטים שלי בברים, על הנשים שהייתי מתבוננת בהן ומקווה לקסם התרחשות והתרגשות, על השיחות המעטות והמבטים המרובים, הדיבורים המעטים והבדידות הגדולה, על שש הנשים שאימצו אותי ב'מקום של נחמה', ביפו, ב'מקום של נחמה' הן היו לי נחמה, הן היו זוגות זוגות וחגגו יום הולדת של מישהי, הן אימצו אותי אל חיקן, היו מבושמות ושבעות ועליזות ושרו ושיחקו וראיינו והתעניינו וצחקו והעריכו ואהבו, הן אהבו אותי כבת אדם, והן אהבו זו את זו והתנשקו, וכשהתנשקו שערותיהן היו מתערבבות זו בזו, הסתכלתי מוקסמת בשיער הארוך שלהן, אז עוד היה לי שיער קצר, מפלים של שיער ארוך דבשי מתולתל או גלי הסתירו את פניהן אבל אפשר היה לשמוע את שאון המפל, מים אדירים לחלחו את ירכי, לפני כן ישבתי על הבר ומלצר נחמד הביא לי חוברות אמנות לדפדף בהן, היו שם תמונות שאי אפשר למצוא במקומות רגילים, תמונות נועזות של בחורים ובחורות, אינני זוכרת אותן, אני רק זוכרת שהיו נועזות וצבעוניות, והמלצרית דיברה עם המלצר, המלצר היה בחולצה שחורה, נדמה לי, וגם המלצרית, ואחרי כן הלכתי וישבתי בשולחן מול שש הנשים ההן, על יד הכניסה, לבד, שתיתי את הבירה שלי, ומתישהו הן קראו לי ואני באתי, ועניתי בכנות על כל השאלות שלהן, והן צחקו מכל הדרמות והטרגדיות שלי, הן צחקו מהאירועים שכמעט קיפחתי בעטיים את חיי, אבל הבנתי אותן, הייתי אתן, פעם ראשונה ראיתי שאני לא חריג מי יודע מה, שהדרמות שלי לא חריגות כל כך, הצחוק שלהן היה אות של שותפות, וראיתי בפניהן החרוצות ובקמטיהן המעטים את החרדות שלהן ואת הדרמות שלהן ואת הטרגדיות שלהן, את אלו שהיו ואת אלו של עכשיו ואת אלו שיהיו, ונוצרה בינינו אחווה של אחיות בשוליים, אם אפשר לומר כך, והן, השׂבֵעות בשוליים, אימצו אותי, התוהָה, הפוסחת על הסעיפים, אל חיקן, אבל הן לא נגעו, הוֹ, כמה הייתי כמהה שֶׁיִּגְעוּ, רק קראו לי לשבת לְיָדָן, ביניהן, ואז נעשה יותר חם, גם אני שתיתי, אז עוד הייתי שותה, וגם הן דיברו, סיפרו לי על עצמן, ושתיים מהן המשיכו להתנשק כל הזמן, יושבות אחת על ברכי השניה ושערותיהן זורמות יחד בסערה.