על ספר הביכורים של דוד בק "געגועים לאריות הים" | טוטם | 2022

אסתר, חורחה, דן ומיכל, משפחה של מהגרים, נוודים, גולים מספרים על מה שהיה מזמן, יושבים על שפת הים, אוכלים, האם – חזה, האב – כנפיים, הילדים – פולקעס. לצדם אריות הים שרועים תחת שמים בסגול, בוורוד ובכתום עז.

עיניהם מתמלאות דמעות מול המסך, עד שהם בוכים בקול רם על מותה של אסתר, האם. בכיים מציף את כל האברים הפנימיים שלהם, והם מתקשים לנשום עמוק. כל-כך אהבו לאהוב את אסתר, שתעתה במרחב, והלכה מפה לשם, ויום אחד נשברה. חורחה משמיע ראשון אנחה כבדה, ליבו הנטוש שקט, מוסיף להמתין שתופיע שוב פעם, שתתיישב לצידו, מייחל להיות קשוב לכל מילה שלה, כמו פעם.

ילדיהם, דן ומיכל, שותקים אבל גופם נע ומפיץ זרעונים על מצחם של אריות הים כמו רוח אלוהים הנושפת מתוכם בצלמם ובדמותם.

משפחה שהאהבה עזבה אותה. משפחה שהבית שלה היה נמוך, ורק סיגריה בפיה של האם הוליכה עשן החוצה, לשמים, פיזרה עייפות בגודל של שדות שבעמק, טירוף שנגס בכל אחד מהם, חוסר שקט, צער, ערפל ודרכים של מוות בכל אחד מהם.

הארבעה מפיצים קארמה משפחתית, ונותנים לגעגועים לתקוף אותם בחבל נפשם, געגוע שמוצץ מהם את נשמתם, ולכן אינם מצליחים להטות אוזן ולפקוח עין. כל אחד מהם שאוחז בידית הדלת, ומנסה להחליק אותה כלפי מטה, מבחין שהבית שלהם מתפרק לחלוטין.

המשפחה עושה מסע טרנספורמטי לריפוי השושלת וההטבעה הגנטית. כמו בקונצרט קאמרי נחשפים הצלילים בשושלת המשפחתית ללא מנצח, אלא כזה המסתתר ברובד הנשמה של הדמויות. הסופר, דוד בק, קורא לריפוי ולחיבור עמוק של ארבע דמויות, כל אחת לעצמה ולהגשמה שלה על ידי הפיכתה למי שבאה לכאן כדי להיות.

ארבעה שערים בספר: המהגרת, הנווד, הגולה, המספרת. ארבע דמויות, שעוברות תהליך של גילוי מעצים מחד, מחליש ומפרק מאידך, שחושף דרך מחשבה והסתכלות על חייהם.

לאט לאט עולות פרשנויות שונות בעיניהם, שחרור דפוסים, מחשבות ורגשות שהגבילו על כשרים וקשרים חשובים בחייהם. הם מתבוננים על החיבור הבין דורי שלהם, מנסים ליצור חיץ בין העבר לבין ההווה. געגוע בלתי מושג וכמיהה עזה ונואשת לחיבור תוך כדי ניתוק חותך. מה שנפרש הם אי שקט, חוסר סבלנות, כאבי ראש, חרדה, ירידה בתיאבון ועוד כהנה וכהנה.

תדר הגעגועים הוא תדר של קונצרט קאמרי הנשמע והנראה מתוך ארבעה הרכבים עם קטעים העוקבים אחר המשפחה המספרת על הגירה, נוודות וגלות בלי להניד עפעף, כאילו הכול מתנהל על מי מנוחות, כאילו כל מה שהיה אסוף ומוחזק עד שלא יכול יותר ומתפקע הלאה מכאן, כל אחד הכי רחוק שאפשר.

נגעת חזק, דוד בק, קרמת עור וגידים, ובחרת לא להצמיח להם כנפים.