התחושה הקשה שאתה בימים אלה כאזרח ישראלי, יהודי במקרה שלי, חש כי אתה חי בגלות ישראל ולא במדינת ישראל, והעובדה כי ממש בקרוב ימלאו, ב-15 בספטמבר, תשע שנים למותו של ד"ר מאיר פעיל (2015-1926), אל"מ בצה"ל, היסטוריון צבאי, חבר כנסת ופעיל שמאל ישראלי אותנטי – הביאו אותי לכתוב עליו ולחשוב באופן נוגֶה על ישראל אחרת שיכלה אולי-אולי להיות פה.

הייתי צעיר, נער, כאשר מחיתי בכיכרות נגד מלחמת לבנון הראשונה. לצערי, לא הספקתי להצביע למפלגת של"י (שלום לישראל, שוויון לישראל, יש הסוברים כיום כי זה צירוף גס ולועגים לו בפרהסיה) שהתאימה לתפיסת עולמי כל כך על שלל פלגיה ואישיה המרכזיים שנראים כיום, למול רמת חברי הכנסת האחרים, כאילו נחתו מכוכב אחר. כוונתי למאיר פעיל עצמו, אבל גם לעיתונאי אורי אבנרי, האלוף מתי פלד, הסופר והוגֵה הדעות אריה לובה אליאב, שכתב את הספר המרתק "ארץ הצבי" שקראתי בצעירותי, סעדיה מרציאנו, הפנתר הזועם והצודק וכמובן רן כהן, שלימים היה שר התעשייה והמסחר, ואֶל אלה אפשר להוסיף את המלומד בה"א הידיעה ואיש הרוח המרכזי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ.

טוב, אז פספסתי את מחנה של"י של פָּעיל בשל גילי הצעיר דאז, שלבסוף התפצל ופספס בעצם את עצמו, ובבחירות הראשונות שלי הצבעתי ל"רצ" של שולמית אלוני. אולי מאז גם אני בעוונותיי זזתי ימינה אל עבר מרכז המפה וכיום אני בעד יאיר גולן ומפלגתו, אבל הגעגועים להשקפותיו של פעיל ולתפיסותיו לא עזבו אותי מעולם וכאשר אני קורא את דבריו דאז ושומע אותם ביוטיוב כיום אני חש בלבי ובמוחי הזדהות גדולה איתו והוא חסר לי. זה היה ציוני אחר, זן נדיר, עולם הולך ונעלם, אם לא נעלם כבר מעינינו לגמרי.

מי היה מאיר פעיל? הוא חבש כמה כובעים ובכולם הצטיין באופן מצפוני ומוסרי: כחייל היה לוחם ומפקד בפלמ"ח, השתתף בהברחת עולים מלבנון ומסוריה ובפעולות נועזות נוספות; גם במלחמת העצמאות היה לוחם ומפקד. לטענתו, הקוד הפנימי העמוק ביותר של הפלמ"ח הוא החברות והיחס האישי בין הלוחמים. עוד טען, כי לוחמי הפלמ"ח היו חדורי אהבת ארץ ישראל יחד עם הכרה בכך שחייבים למצוא דרך חיים משותפת ומכובדת עם הערבים, על פי עֶקרון השוויוניוּת והחלוקה. דרך זו דגל בה עד יומו האחרון, ואני מאמין בכל ליבי שגם היום לנוכח מצבנו החברתי הפוליטי העגום, היה אומר בדיוק את אותם הדברים. הוא מעולם לא נואש מדרך השלום לישראל, גם כשישראל שינתה את פניה. אחר כך המשיך לשרת ולהילחם בצה"ל והשתתף במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים וטיפס עד לדרגת אלוף משנה. הוא תמיד תבע מאנשי הפיקוד גישה אנושית וחברית לפקודיהם. אינני בטוח שכך זה היום משגדל הצבא לממדים מפלצתיים, והכול מתיימר להיות טכנולוגי וחכם מלב האדם.

עם זאת, עיקר תרומתו בעיניי היא כפעיל פוליטי חי, זועם ונושם מסוג אחֵר, שעורר בי ומעורר בי גם היום הזדהות טוטאלית. הוא האמין כי עלינו לסגת באופן מוחלט מיהודה ושומרון, הקים את "תנועת תכלת-אדום" והצטרף לכוחות שמאל רדיקליים ואותנטיים. הוא האמין שלא תהיה לנו כאן תקומה ללא מדינה פלסטינית לצידנו. זה נראה כיום כמו מדע בדיוני או כפירה בעיקר, אבל זה מה שאני מאמין בו עד היום. הוא היה פעמיים חבר כנסת פעיל ביותר ממש כשמו במפלגות שאפשר רק לחלום עליהן היום כמו "מוקד" ו"של"י".

גם כהיסטוריון עכשווי דאז הייתה לו עמדה ותמונת עולם מרתקת במחקריו על ההגנה ועל מה שהתהווה לימים כצה"ל. הוא זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית ב-1979 וכעבור כמה שנים הוציא לאור ספר מרתק בנושא תחת הכותרת: "מן ההגנה לצבא ההגנה", וזכור לטובה גם הספר "עיונים בתרבות הפוליטית בישראל" עם שני שותפים בכירים ובחירים המעוררים גם הם געגועים לשיח חברתי עמקני יותר בדמות פרופ' מנחם ברינקר ופרופ' עדי צמח.

מי שרוצה לקרוא על ואֶת האיש המרתק הזה שלשונו ועולמו חסרים כל כך בשיח הפוליטי הישראלי הצבּרי מאז שארצי שינתה את פניה, יוכל לעשות זאת בקריאת ספרו של עופר פעיל, בנו, "מאירק'ה: מאיר פעיל, מפקד, מחנך, היסטוריון ופוליטיקאי – פרקי חיים ומאמרים". אבל בעיקר כדאי לכם להאזין לדבריו ביוטיוב. כל מי שלא התקרנף וחושב שיש כאן סיכוי, למרות הטבח בשבעה באוקטובר ולמרות ראש ממשלה עכשווי שרוצה כי לָנצח נאכל חֶרֶב, שיהודים וערבים יוכלו לחיות כאן יחד ביום מן הימים, לא יצפה בתוכנית המזוויעה "הערבּיסטים" של צבי יחזקאלי, אשר אותה אני מכנה "מזרחנים שונאים ערבים", אלא יחזור להאזין למאיר פעיל בשחור לבן כקול של תקווה.

"אם הקיץ הקֵץ על התיאוריה הזאת ששני העמים יכולים לחלוק את הארץ הזו, אז הקיץ הקץ על הציונות. לא נצליח לבנות פה מדינה יהודית אם לא נמצא דרך של חיים מכובדת עם התנועה הלאומית הערבית והפלסטינית. על סמך הכרה הדדית." וכשהוא נשאל באיזו תחושה הוא יצא מן הבחירות האחרונות דאז הוא עונה: "התחושה היא של כישלון, של מפלה, על פי הבחירות האחרונות, בהנחה שהן אינן מזויפות, העם הוציא את השמאל הציוני מהכנסת, מהמאבק הפרלמנטארי. בעיניי זה דבר חמור מאוד בשביל המדינה. בגין זז קצת לכיוון המרכז בזה שהוא חתם על הסכמי קמפ דיוויד, מייד צצה מימינו תנועת התחִיה, הם היו רוצים להכניס יותר אנשים, הכניסו שלושה, יותר משהיה להם בכנסת הקודמת. המערך זז אל מעבר למרכז כבר מזמן. ועכשיו בשלטונו של פֶּרֶס אפילו עוד יותר. ואלה שחושבים כמונו (שזה אני כיום, ר"י) ויש כאלה חמישים, שישיים, מאה אלף איש, הלכו ברגע של אמת במין הלוצינציה, מין הזיה, עם פאניקה, שצריך לעצור את בגין. במקום לחזק את השמאל, ולדחוף את פֶּרֶס על ידי זה שיש שמאל חזק, הם רצו לחסות תחת הכנפיים של פֶּרֶס ונכנסו לעדר הזה של המערך, שהוא עדר אמורפי, והוא גם לא יעצור את הליכוד, הוא לא מסוגל לעצור את הליכוד".

עדכּנו את שמות הנפשות הפועלות להיום ותראו במו עיניכם כי ניכרים דברי אמת. אז איפה איפה הם, המאיר פָּעִילים ההם, עם קול השלום ברוממות גרונם? היו ואינם, אבל כולי תקווה שעוד יחזרו אלינו בקרוב.