צירי הקונגרס הציוני הראשון באזל 1897

מאה ועשרים שנה לצומת הכי משמעותי בהיסטוריה החדשה של עם ישראל: כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. הכינוס היה בעיר באזל בשוויץ, א' עד ג' באלול תרנ"ז (1897). השתתפו 197 צירים מ-17 מדינות. הקונגרס הציב את "הבעיה היהודית" על סדר היום הבינלאומי.

הקונגרס אישר את "תוכנית באזל": "התנועה הציונית שואפת להקים בית מולדת ליהודים בארץ ישראל, תוך הבטחת ערבות (צ'ארטר) בינלאומית לביצוע התוכנית".

העילה לכינוס זה היה ספרו של ב"ז הרצל "מדינת היהודים". הספר הצנום חולל סערה, כיוון שהציב את התנועה הלאומית היהודית כתנועה, שהגיע זמנה לממֵש את החזון שלה: שיבת ציון, שיבתו של העם היהודי למולדתו.

"מדינת היהודים" – החלום והגשמתו

 מדינת היהודים מהדורה עברית משנת 1978 בהוצאת ידיעות אחרונות

ב-14 בפברואר  1896 יצא לאור ספר קטן אך גדול: הספר "מדינת היהודים" של בנימין זאב הרצל. הספר יצא לאור בעיר וינה (1896) בהוצאת ברייטנשטיין, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, שהיה אחד מיעדי ספר זה. הספר בא להכין את מסלול הביצוע של החלום היהודי הישן: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ מולדתו: ארץ ישראל.

מעשי אדם בחלום יסודם

הרצל קבע בספרו את התפיסה, לפיה "מעשׂי אדם בחלום יסודם", והוא בא בספר זה לסרטט את החלום היהודי ואת דרכי ביצועו בפועל: כל עם זכאי למדינת לאום משלו, וכך גם העם היהודי. חלומו של הרצל עומד גם היום למבחן בשׂיחות  המתקיימות באו"ם ובאתרי מפגש אחרים עם המשלחת הפלשׂתינאית בתיווך נציגים של ארצות הברית ושל האיחוד האירופי.

בשאלת מבחן כה משמעותית, עומדים שכנינו על דעתם שלא תקום מדינת לאום לעם היהודי. האמת על כוונת שכנינו/ אויבינו תיבּחן בשאלה זו, ואסור לשום מדינאי יהודי לוותר על החלום שלנו ככל עם ועם לקבל מדינת לאום משלנו. כבכל מדינה ומדינה, יהיו  גם במדינה היהודית מיעוטים אתניים, אך המדינה שלנו לא תוותר על הגדרתה כ"מדינה יהודית", מדינת לאום. כך היא הוכרה במגילת העצמאות (ה' באייר תש"ח), וכך היא תוגדר בכל הסכם שלום עתידי.

העם שׂרד בגולה כמעט אלפיים שנה ללא ריבונות. ספרו של הרצל הציב את מושׂג הריבונות היהודית כחלום בר השׂגה, ולשם כך הוא הקים את התנועה הציונית. התפיסה של הרצל בספרו "מדינת היהודים" הייתה, שיש להשׂיג הכרה בינלאומית ומשפטית, ואין די רק בַּזכות על הארץ המעוגנת בתנ"ך. המסמך שהושׂג בעקבות הפעולות של מייסדי התנועה הציונית הוא "הצהרת בלפור", שאני – בלפור חקק – נושׂא את שמו.

סמלי מאוד שהרצל הגיע לארץ כדי לבקש מסמך, שיש בו הכרה בינלאומית מן הקיסר וילהלם השני, והוא פוגש את הקיסר ב-2 בנובמבר 1898 במחנה האוהלים הקיסרי ברחוב הנביאים 42 בירושלים. הפגישה הסתיימה ללא תוצאות חיוביות. אך לא מקרי הוא שכעבור 19 שנה, ב-2 בנובמבר 1917 נתן ג'ימס ארתור בלפור, שׂר החוץ של בריטניה את הצהרת בלפור, שהכירה בזכותו של העם להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

עָרְמת ההיסטוריה היא שהרצל חלם לפגוש את בלפור, ולפי יומנו הוא כמעט פגש את בלפור ב-1903, כאשר בלפור (שהיה אז רה"מ של בריטניה) הציע לו את "הצעת אוגנדה". הרצל פגש אז את שׂר המושבות צ'מברלין, ולא הצליח לפגוש את בלפור.

סיום טוב לפרשת המפגש: אבינו  עזרא חקק, קרא לתאומיו, שנולדו לו ימים ספורים לפני הקמת המדינה ב-1948 בַּשמות הרצל ובלפור, ובכך הפגיש את הרצל ובלפור כתאומים זהים. עכשיו אתם מבינים למה נקראנו הרצל ובלפור…

הרצל חלם לקבל בית לאומי בצ'ארטר של מעצמה בינלאומית. את הצ'ארטר נתן בלפור(!), בדיוק 19 שנה אחרי המפגש של הרצל עם הקיסר וילהלם השני! הם לא זכו להיפגש, אבינו הפגיש אותם כתאומים זהים.

המדינה היהודית במאבק מתמשך על הלגיטימציה

120 שנה חלפו מאז הקונגרס הציוני הראשון, שסלל את הדרך להקמת מדינת ישראל.

העם היהודי הצליח לממש את חזונו של הרצל ולהקים מדינה בה' באייר תש"ח (1948). מאז אנו חוֹוים שוב ושוב את התופעה, שאנו מובסים בקרב על דעת הקהל בעולם. גם אם אנו מנצחים בקרבות או במִבצעים שנועדו להגן על קיומנו, בַּ"יום שאחרֵי" אנו מאַבּדים נקודות בדעת הקהל, וגל של לוחמה פסיכולוגית שוטף את העולם כנחשול צונאמי, שכל כוונתו להותיר אותנו מוכתמים בעיני כל העולם ואחיותיו. ב"ז הרצל ראה בתמימותו בהקימו את הקונגרס הציוני, שעם הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות אליה, תחדל האנטישמיות, תחדל העוינות לעם היהודי. כשאנו עושים היום בחֲלוף שנים מחֱווה לקונגרס שהקים, נזכור לו לטובה את תמימותו, שבזכותה הקמנו מדינה.

בשנים האחרונות קם האיחוד האירופי –  מִתרס עוין לנו: יש תחושה, שנעשָׂה מסע מתמשך של דה- לגיטימציה למדינת ישׂראל בפרט ולציונות כתנועה לאומית בכלל. מסע ההכפשה הזה מתוכנן בהדרגה ובאופן שיטתי, כדי להתיר את דמנו ולהפוך את ישׂראל למדינה מצורעת בקהל המדינות בעולם.

העם הערבי על מדינותיו ושלוחותיו בכל מקום בעולם מנהל מסע תקשורתי מתוחכם וממוקד, שכל תכליתו לשלול מאיתנו את זכותנו להגנה עצמית ואת מקומנו הלגיטימי במשפחת העמים. ככל שהכישלון ההסברתי שלנו הולך ומתעצם, יש חשש שהוא מסַכּן את קיומנו. אכן, בן גוריון אמר את המונח "או"ם שמו"ם" (הוא טבע את המונח בנאומו בכנסת ב-29 במרס 1955), אך ברור לנו, שאיננו רוצים לאבד את ההכרה בזהותנו כעם ובזכותנו להגדרה עצמית ולקיום במדינה ריבונית משלנו.

אנו כבר 120 שנה אחרי הקונגרס הציוני,  יותר ויותר מתעצמת השׂנאה לעם היהודי ולמדינתו האחת, והציונות מוצגת כתנועה קולוניאלית, שיסודה בחטא וסופה כיליון.

צו השעה: לדבר ציונות

היום, כשאנו עושים מחֱווה לב"ז הרצל ולקונגרס הציוני הראשון, נזכור: המאבק על זכותנו למדינת לאוֹם משֶלנו הוא הקו, שכולנו צריכים לעמוד מאחוריו, ימין ושׂמאל כאחד. עלינו להיחלץ כולנו כדי להגן על הבית הלאומי  שלנו. פעמַיים בהיסטוריה שלנו איבדנו את הבית שלנו ופעמיים קיימנו את שיבת ציון. אם חס וחלילה נאבד את הבית האחרון, לא יהיה לנו סיכוי שלישי. בעולם כה ממוקד וכה טריטוריאלי האובדן יהיה בלתי הפיך.

אין זו בושה לומר זאת: עלינו לקום ולדבֵּר הסברה, לקום ולדבֵּר ציונות.  נזכור את תוכנית באזל: "התנועה הציונית שואפת להקים בית מולדת ליהודים בארץ ישראל": החזון הזה של הרצל לא תם ולא נשלם, כי קיבוץ הגלויות לא נשלם עדיין. המשימות של הקונגרס הראשון עדיין לפתחנו. הציונות היא מלאכה שלא נשלמה.

עלינו לחזור שוב ושוב על המשפט מתוך הצהרת בלפור: "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".  חזון הרצל והצהרת בלפור התוו לנו את הדרך.