close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • כמו הליצן מהשיר של פורים | יוסי וקסמן

    | במקום הקדמה | התפרסם ב - 23.06.24

    הוצאת קתרזיס, 173 עמודים, 2024

    "הלילה בא והשרב שכך. אוויר חדש שטף את הרחובות, מזג מעט נקי יותר, אם כי ריחו הוסיף להיות חריף משהו, כעין הגופרית. צ׳יקיטות מילאו את הטיילת ההרוסה שהשתרעה לאורך הבּיוּב הפתוח של העיר התחתית. נחליאלים ניקרו בחריצי מדרכות, ושלדגים מְזֵי רעב שַלוּ צלופחי ג׳ורה ממי הקולחין. העיר התריסה לאזרחיה את מר גורלם בשגרה מנוולת שנערמה בשקיות אשפה על הדרכים הלא סלולות, באדישות של מובטלים ועניים שצמחו להם בסניפי ביטוח לאומי, בשתיקה של מתאבדים מורשים שחנקו את עצמם מאחורי חלונות אטומים, בעליבות של עצירים שהצטופפו בתאי מעצר של הממשל הצבאי. חשתי את אצבעותיה של העיר התחתית מתהדקות על גרוני, מבקשות להדביק אותי במלנכוליה ובבנאליות, וחיפשתי לי אוטובוס שייקח אותי לרחוב החומלים בעיר העילית.

    עוברים ושבים הפנו אותי לתחנה המרכזית על שם הלורד עַם־זַלֶג, סמוך למחסום הצבאי. עצובה העיר הזאת, חשבתי לעצמי, האנשים בה מדוכאים, מחוקים כאלה, סגורים בתוך הטינופת שהם מייצרים, אוכלים ומקיאים ושוב אוכלים את מה שהקיאו וחוזר חלילה. לא כמו אצלנו למעלה, בעיר העילית, איפה שהאוויר צח ונקי, ושמערכת הביוב אולטרה מודרנית ומובילה את כל הסחי אל העיר התחתית, והר עצום של אשפה מסתיר מעינינו את המסכנים שתקועים פה למטה, בלי עתיד, בלי תקווה לגאולה אמיתית.

    ילדים שזרקו אבנים על ג׳יפ במחסום הצבאי העירו אותי מהמחשבות. נחליאלי צנח על הארץ, מת. יולדת נשלחה הביתה, למרות שנתקפה בצירים, יאללה־יאללה, זה לא האישור הנכון, גברת. זה לא האישור! אין כניסה לעיר העילית! עורבים גלגלו עיניים וקרקרו מצחוק, מי בא לעקור עצים בבִּיר־לינְט? ובינתיים התחילו הדודים היהודים לבכות לי: אוי וֶי ׳זְמיר, החבר׳ה מהעיר העילית לא יגיעו רחוק ככה, גבריאל. מה זה משנה לכם, אמרתי, ממילא אתם מתים. אבל הם ייללו, אמרו שלא תכננו את זה ככה. הרי היו בטוחים שהם מחוסנים מדברים כאלה. הסברתי להם שאנחנו אותו הזבל כמו כל העמים, חושבים רק על התחת שלנו. אבל הם לא ויתרו לי, היו אובססיביים ממש: חולירע, יצאנו כאלה גרועים, גבריאל. מרוב שהכו אותנו נהפכנו בעצמנו לבַּנדיטים, חיות. אני אמרתי שזה בעצם מאוד הגיוני, לא? הֶר פרויד היה מסביר את זה בקלות, ילדוּת עשוקה וכאלה, וגם הֶר יוּנג, בהקשר הקולקטיבי. והם התעצבנו עליי: אבל איך אתה חי עם זה, אִינְגָלֶה? אני? אני סותם ת׳אף, לא מריח ולא מסריח, התרגלתי. אוי, עכשיו הם כבר ממש שנאו אותי: התרגלת? לעזאזל, גבריאל, השתגעת? עכשיו אנחנו מתהפכים בחורים שלנו, מתהפכים. ושלא תעז להפריע לנו, חתיכת אסקפיסט.

    בלילה חיפשו השוטרים אחרי הֶרְלינְט פוֹרטוּנסקי. שאלו, אולי ראיתם בחור עם כובע ליצן של פורים? נו, זה שמדבר אל נחליאלים ואל שלדגים, קוּקוּ כזה, חושב שהוא קשישה ניצולת שואה. למזלי הגדול לא זיהו אותי, בגלל המדים ומשקפי השמש של החוקר האנכרוניסטי המת. נו נו, הייתי אנכרוניסטי בעצמי. ואסקפיסט. ורשע. בורח ממה? בורח ממי? גוֹחְטיל! הקיצור, השתניתי. התברגנתי, הלכתי בתלם, השלמתי עם הזוועה. זה לא האישור הנכון, גברת, זה לא! מי בא לשרוף בתים בבִּיר־לינְט?

    יאללה, נכנסתי לתחנה המרכזית על שם הלורד עַם־זַלֶג וקניתי כרטיס לאוטובוס של השעה חמש בבוקר לעיר העילית. מה לי ולתחתית? מה לי ולמסכנים האלה? מה לי? זו לא אשמתי שנולדתי אחרי המלחמה ההיא, זה לא אני שכבשתי ופשעתי, זה לא אני שאנסתי ובזזתי, זה ממש לא אני. כל־כך התעייפתי. כדי להעביר את הזמן, התיישבתי על ספסל בתחנה וניסיתי להירדם, אבל לא הצלחתי, קריאות העורבים במחסום רדפו אותי.

    איש זקן בחליפת שלושה חלקים מפוספסת ובכובע בּרט בא והתיישב על ידי. אמר שנעים לו מאוד, הֶרְלינְט, קוראים לו מר זַ׳ק אוחיון והוא גמלאי של חברת החשמל בעילית. אני העמדתי פני ישן, למי יש כוח לטרחנות של זקנים מטורזנים שקוראים להם זַ׳ק. אבל הוא חזר על דבריו. אמרתי שנעים לי מאוד, הֶרְלינְט. הוא שלף כריך טוניסאי מהז׳קט ובירך את עצמו, בתיאבון לי. אני לא הגבתי. רוצה ביס, הֶרְלינְט? הוא צעק, ביס? ביס? ואני נחרתי ונחרתי. אבל הוא היה אחוז דיבוק. אדוני, אדוני, שאלתי אם אתה רוצה ביס. בבקשה, תענה לי. הרי מי שאוכל לבד, מת לבד. מת. ריחמתי עליו והעמדתי פני מתעורר, גמגמתי, לא תודה, לא תודה. אבל ז'ק לא ויתר לי. בחייאת הֶרְלינְט, אתה חייב להתכבד, חייב. הרי אינך רוצה במותי, הלא כן?

    לא, בטח שלא, אמרתי ופקחתי את עיניי. הריח העז של הטונה והפלפלים החריפים בלבל אותי. מר אוחיון הדביק ת׳כריך לאף שלי. נו, תתכבד כבר, הֶרְלינְט, אין זמן! כמעט הקאתי לו בפרצוף. אני מלא, אדוני, אכלתי ארוחת ערב לפני חצי שעה. אלוהים, איך שהוא החוויר. אבל אסור לי לאכול לבד, אני חייב להיות אדיב, אלטרואיסט. אם לא, הם יענישו אותי, יבואו לקחת אותי באמצע הלילה, ישפטו אותי, יגזרו עליי עונשים. בחייאת הֶרְלינְט, תעזור לי, הם אכזריים, הם חותכים, אין אצלם חנינות. מי שלא מתחשב בזולתו גמור אצלם. זה החוק אצלנו בעילית, הֶרְלינְט. הם יחתכו לי את הגִמלה שלי, יורידו את השַלטר, יפסיקו אותי. בבקשה, תן לי להיות אדיב, אל תמנע ממני את הקביעוּת שלי, את הרֶצף שהבטיחו לי, אַל…

    קמתי והלכתי לכיוון הרציפים, התעלמתי מהזקן ומתחינותיו, אולי ככה המטורלל הזה יניח לי. אבל הוא רדף אחריי, נופף לי בכריך שלו, מהר, מהר, תתכבד! קנה האקדח שלהם על הרקה שלי, רק ביס אחד קטן, בּיסָלֶ׳ה, לא צריך יותר מזה. חולירע. החשתי את צעדיי, כמעט רצתי, שילך להידבק לאנכרוניסטי אחר, כאילו חסרים כאן טיפוסים כאלה. אבל מר אוחיון דלק בעקבותיי, צעק וצרח, וגם השליך לעברי זיתים שחורים מגולענים וטונה בשמן צמחי. יא בנזונה, אין לך רחמים? אין לך חמלה על זקנים אומללים שחיים מגִמלה של חברת החשמל, אין לך?

    רצתי ועליתי לאוטובוס נטוש שעמד בקצה הרציף, להתחבא מהזקן המעיק הזה. מאחוריי שמעתי אותו מתנשף, רץ ויורק. הוא התחיל לבכות ואמר שזה הסוף שלו ושעכשיו יש להם עילה להרוג אותו, להפוך אותו לחד־פעמי. הוא לא היה אלטרואיסטי, הוא לא כיבד את הזולת בכריך טוניסאי, כזה פושע. הצצתי עליו מבעד לסדקים שבחלון הקדמי של האוטובוס, כמעט בכיתי בעצמי. הוא נפל על הרציף וצעק שיבואו לקחת אותו, כבר לא אכפת לו, שיבואו, ממילא הכול על המצפון שלי. זה אני שלא רציתי להתכבד, זה אני שלא נתתי לו את ההזדמנות להיות אדיב. מי שאוכל לבד, מת לבד. מת. ואני אמות לבדי, ערירי וגלמוד, כמו כל האנשים הרעים. גלמודי לבדי. אלוהים, איזה איחולים איחל לי, ובלי שהכיר אותי בכלל.

    בינתיים עצרה מונית על הרציף. יצא ממנה נהג ואסף אליו את הזקן. זַ׳ק יקירי, לא שכחתי, בחיי שלא שכחתי. הנהג חיבק את הגמלאי וליטף את לחייו, כאילו היה ילד קטן, נשק לו במצח, הצטדק, סיפר שהיה לו יום עמוס, שהוא מצטער על שלא הגיע קודם, איזה בלגנים, היו שני צעירים שהיה צריך לקחת לרחוב הגאולה, ולהסיע הביתה את הפרופסור כהן מהדסה עילית, תמיד הוא נזכר להזמין אותו בדקה התשעים, וגם המדאם מהגג בשדרות התקווה התחממה, כזאת חרמנית, ואנוכית, לא נתנה לו לנשום, איך הוא שכח אותה, איך, ואחר־כך עלה הפסיכופת ההוא, שהחליט לרצוח אותו, ככה, בלי שום הודעה מוקדמת, לרצוח, איזה ליצן אחד, וגם הסדרנית בתחנה של הקסטל השתוללה, איימה להלשין עליו לאיגוד נהגי המוניות של העילית, שלא תדע מצרות, כזה ברדק הלך בקשר, עשרים ושתיים, שומע? היא לא הבינה שהוא מת, מת. אבל זהו, נגמר, ברוך השם, עכשיו הוא כל כולו של מר זַ׳ק, חייך הנהג, רק של מר זַ׳ק, ולכמה זמן שירצה, אפילו עד האביב, עד החורף הבא, לנצח.

    אוֹה, הזקן בכה לו, גמגם, כמה הוא אוהב אותו, כאילו היה בנו יחידו, עשרים ושתיים הטוב שלו. והנהג הכניס את אוחיון למונית, הושיב אותו במושב הקדמי וחגר אותו, וחייך, רק של מר זַ׳ק. והסדרנית מהתחנה של הקסטל התעוררה, התחננה להם במכשיר הקשר, מקוטעת, שלושים וארבע, שומע? שומע? סע לנצח ישראל 31, צריך לאסוף משפחה לטרנספורט של הבוקר, תפסו אותם על חם בבוידעם של הגברת דֶה לָטוֹריה. שלושים וארבע, שומע? תענה לי, בבקשה, תענה…

    בארבע וחמישים התעוררתי, ועליתי לאוטובוס של חמש בבוקר אל העיר העילית."

    הספר יצא לאור בקרוב, ובינתיים ניתן להשיגו בשבוע הספר בדוכן ההוצאה.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 1
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    קול קורא: סלונט – בית הוצאה לאור

    מערכת סלונט
    הוצאתו לאור של ספר שירה היא מאורע מרגש וציון דרך משמעותי...

    יוסלה וייס

    משה גרנות
    "אתה לא תקבל עניבה אדומה, אבא שלך סוחר…" אני בטוח ששמעתי...

    משאלות קורסות / מנפלאות המדע

    בן שמואלי
    משאלות קורסות תחת עומס האקראיות הקיומית שֵׁן חָלָב נִתְלֶשֶׁת וְנִקְבֶּרֶת תַּחַת...
    דילוג לתוכן