close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בכל זאת היא זונה

    איציק אביב | סיפורים | התפרסם ב - 12.09.18

    בהיותי ילד ביקשתי לבדוק את אגדת אלדין. באין רואה מירקתי את האגרטלים בבית, מבקש שהשד החבוי באחד מהם יגיח ויתייצב לפניי במלוא הדרו, מוכן לשרת בצייתנות את כל גחמותיי. ובמקום ענק המסוגל לרוצץ ברק קיבלתי את פנינה אשתי שאני משתדל ביום בו היא עושה את הניקיון היסודי להצטנע באחת הפינות ולא להרגיז אותה.

    בשנתיים האחרונות היא רוקעת צלחות מנחושת, ומציגה אותן לראווה. כל טיפת אבק עליהן מורטת את עצביה. לאחרונה היא החלה מוכרת מהן, ולמרבה הפתעתי קונים את סחורתה.

    אני ממשיך לשווא לנסות להיאבק בעבודת התואר השני שלי במתמטיקה, אותה אני גורר כבר שמונה שנים, ובינתיים אני מלמד בתיכון. ולאט לאט מתנפצים אל המציאות כל חלומותיי. ניטלו הלהט וההתלהבות מהאהבה שליוותה אותנו בתקופת החברות ובשנות הנישואין הראשונות.

    יתכן שבשל כך פקדתי בשנתיים וחצי האחרונות את הלנה הזונה, עד שהפסקתי לחלוטין לבוא אליה. פחדתי פחד מוות ממחלת האיידס.

    הלנה ביקשה לדעת מדוע אני מדיר עצמי ממנה, ואם יש לי רצונות שאני מתבייש לבקשם. ניסיתי להניח את דעתה שמדובר בסך הכל בטרדות זמניות בעבודה. הלנה, שמעולם לא נדבקת לעצמות, לא שאלה יותר.

    באחת מאותן פגישות אחרונות אזרתי עוז ושאלתי מדוע אינה כופה עלי ועל האחרים – התביישתי לומר לקוחותיה – ללבוש קונדום. הלנה משכה בכתפיה במין השלמה עם הגורל. לא הרפיתי ממנה וביקשתי תשובה, והוכחתי אותה שמדובר בבריאותה, בחייה. היא כמובן יכלה להשיב שאם אני כה מודאג שאנקוט בעצמי באמצעי זהירות.

    טרם שפשטה את חלוקה העוטה את גופה, ניסתה הלנה להרגיע אותי ואמרה, חצי מהגברים לא גומרים אצלי בפנים, חצי מהאחרים כן משתמשים, ולגבי השאר אני מסתכנת.  וחוץ מזה הרכבתי בתוך הנרתיק שלי שתי טבעות, הפנימית פחות או יותר קבועה, ואת השנייה אני מחליפה כל כמה ימים.

    שלא לדבר שהיא מתרחצת שלוש פעמים במשך כל ביקור שלי אצלה. תמיד מונחת על מכונת הכביסה שבאמבטיה ערימת מגבות מקופלות כמוכנות למסדר צבאי.

    היסוסיי פרחו ונבלעתי לתוכה.

    ואז הופיעה בעיתון התמונה של חברת “בנטון”, תמונת המשפחה הנפרדת מגוסס האיידס, ולא הרפתה ממני. ככל שיצרי גבר ודרבן אותי לנסוע אליה, תעתעו בי מחזות ביעותים והפעילו עלי את מכבש הפחד שכפה עלי איפוק.

    באחד מהחלומות נישאתי בידי בני משפחתי, שרוע על גבי וכולי רימה, והובלתי לראווה בחוצות העיר למען יראו וייראו.

    כולם, ברחובות, בכיכרות, במרפסות, באוטובוסים, במכוניות, בבתי הקפה, במסעדות, חזו בזוהמה שפשתה בבשרי המאוכל, בגבות עיני שדהו, בריסי שנשרו יחד עם שערות ראשי, בפדחתי שחשפה בהרות בגוון ורוד צהוב, בעור המקומט וברגליי השלדיות.

    ובבואתי הסופנית מסמלת לעולם כולו שככה יעשה לאיש שנטרף בתאוותו ולא שעה לתקנות ההתגוננות.

    אשתי וילדי, שגדלו פתאום והיו לאנשים בוגרים, הם שנשאו אותי, ויותר משהיו אבלים על היקר להם ההולך לקבורתו, ויראים מהיתמות העומדת לעוט עליהם ,הם התביישו בקלונם.

    ואני, שרוע על הגב, רציתי לומר להם מילות פרידה, להתנצל, לעוץ עיצות אחרונות, והייתי כה חלש שגם הברות מקוטעות לא הצלחתי לחלץ מפי.

    פתאום חשתי כי בטני צבתה, ובאים עלי צירי לידה. ניגר ממני הנוזל העכור שניגר מגופה של פנינה כשילדה, וקצף מהביל התאדה מפתחי, ואני מאהיל על עיני כדי שאצליח לראות, למרות השמש.

    הלנה יצאה מרחמי בריאה ושלמה. צבע הדבש של שיערה לא הועם, ועורה שזוף וחלק ואין בו פגם.

    היא מלטפת אותי בערגה וברוך, כמו תמיד, ואומרת לי בעצב, חשבת שאם רק רבע גומרים לי בפנים בלי קונדום, אתה מוגן. טעית. היית צריך להיזהר. חבל. אני מבטיחה לזכור אותך.

    ביקשתי לשאול אותה איך היא נשארה בריאה בעוד אני גוסס, והלנה אמרה שעליה לחזור לדירתה, כי ככל שהיא מצטערת עלי, היא חייבת לדאוג לפרנסתה. ואני מביט כסהרורי בדמותה הנעלמת, ונותר שם לבדי סובל, נבוך ופוחד עד כלות.

    במאמץ עילאי הרמתי מעט את ראשי, ונוכחתי לדעת שהלנה שכחה לנתק את חבל הטבור כשיצאה מרחמי, וככל שהתרחקה, משכה אחריה את מה שנותר מעור בטני, ומה שיצא אחריו ממני הוא נחיל של זבובים מהסוג של מלחכי צואה, והם, כבמפגן חיל האוויר, יצרו כתובית ענקית בירוק גחלילי, שרשמה בשמיים את המילה איידס.

    ואחרי אותו חלום התחלתי לחשוש שמא כבר נדבקתי. התלבטתי אם ללכת לבדיקה או להמשיך לחיות בחשש, ולראות כיצד ייפול דבר. אמרתי לעצמי שאם כבר נדבקתי, אנצל את שארית חיי למילוי המאוויים הכמוסים שלי.

    אבל אלו חלומות כמוסים כבר יש לי?

    לבסוף הלכתי להיבדק. לא הייתי מסוגל לסבול עוד את חוסר הוודאות שאיימה למוטט אותי.

    נאמר לי לבוא כעבור שבוע לקבל את התוצאות. השבוע חלף איכשהו. חזרתי והתייצבתי אצל האחות, והתבשרתי שלא התגלו אצלי נגיפי איידס. יצאתי משם ונסעתי לדרכי.

    כיוון שניצלתי, מתעורר בי לעתים חשק עז ללכת להלנה ואז אני מציץ בתמונה של “בנטון”, והסלידה ממה שאני רואה מדכאת אצלי כל יצר שניעור מתרדמתו. אהבתי לגופי ופחדי מהמוות ומהסבל מרחיקים אותי מהלנה.

    גם עם קונדום אני כבר פוחד להידבק, וחוץ מזה, לשכב עם הלנה מוגן בקונדום, זה כמו לאונן בידיים חבושות בכפפות אגרוף.

    היא מוכנה לקבלני תמיד, היא נעימה וביתית, רגועה ונוחה, ואין היא מאיצה בי, כמו לא היו אחרים לפניי ולא יופיעו אחרים אחרי. ממנה לא ישמעו מלמולי תשוקה, שיהוקי חנק וגרגורי חשק חסרי פשר, שאלוהים יודע מהיכן הם מגיעים אצל אחרות כה מהר. לפעמים היא נהנית והיא מוכיחה זאת בעדינות, ולפעמים היא אינה נהנית ומשתדלת להסוות זאת בעדינות. מעולם איני נכשל ואיני חושש להיכשל איתה. כשיוצאים ממנה הזיכרונות הם תמיד טובים ותמיד קשורים רק בנושא עבורו מבקרים אותה.

    השולחן במטבח אצלה עמוס בכל טוב. בפרט מחבב אני את צלחת הפלסטיק הלבנה, בעלת הקרקעית החצי עמוקה הנחצצת לשמונה תאים. הלנה מפזרת בהם כמה סוגים של פירות יבשים ופיצוחים. עלי חביב במיוחד הפיסטוק חלבי.

    אחרי שאני מתלבש אני נכנס עם הלנה למטבח, ואוכל ממנו, ואיני הולך אלא רק אחרי שאני גומר את כל המנה שהניחה שם, ואת הקליפות אני מניח על השולחן במטבח, והלנה אומרת, תשים, תשים, אני אזרוק לזבל אחר כך, ואינה שוכחת אף פעם לשאול אותי מה ארצה לשתות, חם או קר, ואני תמיד מעדיף קוקה-קולה קר.

    לאחר שאני מותיר את תא הפיסטוק חלבי ריק, אני מניח בו את הכסף, והלנה מחייכת תמיד מחדש למראה החוכמה הילדותית שלי.

    הפצרתי בה כמה פעמים שתספר לי על בעלה לשעבר עד שהתרצתה ודיברה עליו ונהניתי כל פעם מחדש לשמוע על קמצנותו. נטפלה אליו המחשבה שאם לא יתגונן כנגד מזימת החברה להונות אותו, הוא ינושל מנכסיו.

    בעלה הכריח את כולם להתרחץ אחד אחרי השני כדי שהמים הקרים לא יכנסו לצינור ויפריעו את רצף זרימת המים החמים, ועל המתרחץ הראשון בימים הקרים הוטל למלא דלי במים, עד שיגיעו המים החמים, ובמים שנאספו בו, מצווה הלנה להשתמש עבור הספונג”ה.

    הוא ממרחקים שמע באוזני העכבר הזקופות שלו אטב הנופל מידיה של אשתו כשתלתה כביסה ופספסה באחיזתה, ושלח בו במקום אחד הילדים לאסוף אותו מהחצר.

    עם סיום שנת הלימודים, הוא מיין וסיווג את כל הספרים והמחברות ובירר מה ניתן להעביר לשנה הבאה, ובמחברות שחלקן נותר ריק, קרע בזהירות את הדפים שהשתמשו בהם, ואת בני הזוג הבתוליים שלהם מהצד השני אסף לערימת דפי טיוטה, ועבור ספרים שנרכשו בשנים קודמות ואין להם שימוש עתידי הכריח את ילדיו לחפש להם קונים מבין מכריהם שירכשו אותם מהם.

    נהג גם לדפוק בזעם על מכשירי חשמל שהתקלקלו במטרה לעורר אותם לחיים, ומשנכשלו מאמציו להשמישם בדרך החבטות, לא נטלם לתיקון אלא לאחר ימים רבים בתקווה שהזמן יביא להם ארוכה והם יחזרו לתפקד.

    הגבירות אצלן עבדה הלנה במשק בית גילו לה את סודותיהן הכמוסים, כולל בגידות ומאהבים, והדליקו אצלה את נורת התקווה שייתכנו חיים כפולים, ושפעם תאזור אומץ ותיקח לעצמה גבר כלבבה. והיא עשתה זאת לראשונה בהיותה בת שלושים ושמונה עם מאהב זקן שתמך בה גם כספית.

    הגבר החדש שלה שאל אותה, שנתיים לאחר תחילת הרומן ביניהם, אם היא מעונינת להכיר חבר טוב שלו. וגם החבר של החבר הביא לה מתנות וכסף וחבר נוסף, ובעלה שקע במחלות חסר ישע ושימוש, מריר, נרגן ומאוס בעיניה מיום ליום, עד שגם הרחמים האחרונים שנותרו בה עליו נגוזו.

    כשמלאו לה ארבעים ואחת שנה עזבה את המקום בו גרה למעלה מעשרים שנה, מותירה את בעלה להתנוון, נוטלת את חפציה האישיים בלבד.

    היכרותי הראשונה עם הלנה נעשתה כשנסעתי בשעות הצהריים ברחוב שאול המלך ממערב למזרח. היא עמדה בתחנת האוטובוס, מרוחקת מעט משאר הממתינים, מושיטה יד לעצור טרמפ.

    כשאישה כבת ארבעים וחמש עושה כן, והיא לבושה בפשטות ואינה מאופרת ואין בה שמץ המוניות צעקנית, יש לכך שתי סיבות. או שהיא זקוקה לעזרה, ואין לה ברירה אלא לעשות מעשה שאינו מכובד עבורה, או שיש בה תעוזה ומסתוריות שראוי לבררה.

    אספתי אותה למכוניתי והופתעתי מתשובותיה הקצרות, הפשוטות והמלאות תבונה. ברדיו שידרו את המקרה על ערבי מהשומרון שאולץ להוריד את דגל אש”ף שתלה קודם על קווי המתח, וכתוצאה מכך התחשמל למוות. הלנה הקשיבה בפנים עצובות ואמרה, טיפשים. שאלתי, מי? והיא ענתה, כולם.

    כשהגענו לביתה שאלה אותי, אם אני רוצה לעלות. אני שרק ציפיתי להזמנה, הסכמתי מיד. הלנה נקבה בסכום הכסף אותו היא מבקשת ואני נותרתי המום. היא לא נראתה לי כזאת, ומשיכתי אליה גברה.

    פעם באתי אליה, בשתיים בצהריים, בלי הודעה מוקדמת, אבל מישהו הקדים אותי, בכל זאת היא זונה, ואני נאלצתי לשרוף זמן עד שתתפנה עבורי. הלכתי ברחוב ביאליק בר”ג בו היא גרה, נכנסתי לפסג’ בו מצוי בית האומנויות שפנינה נוהגת לפוקדו. הלמה בי ההכרה ששנינו באים לאותו איזור, היא עבור ריקועי הנחושת שלה ואני עבור הלנה.

    לפני כמה שבועות שמעתי שניים מתלמידי יב’, בבית הספר בו אני מלמד, מלהגים בקול רם. האחד תיאר לשני את הזיון של סוף השבוע וסיכם אותו כאחו-שרמוטה של זיון.

    האם הלנה היא סתם זונה בלי תואר, או אחו-שרמוטה של זונה. ואולי אחו-שרמוטה כבר אינו מבטא את המעלה העליונה של שם התואר. נזכרתי בהמצאה האחרונה של השפה העברית. שם העצם עצמו הוא גם שם התואר הנשגב ביותר לתיאור מעלותיו. לא סתם זונה, אלא זונה-זונה.

    באנגלית יש כידוע שלוש רמות לדירוג. ביג, ביגר, ביגסט. ביוטיפול, מור ביוטיפול, מוסט ביוטיפול. ובעברית נאמר בהקבלה, סיפור, אחו-שרמוטה של סיפור, סיפור-סיפור. זונה, אחו-שרמוטה של זונה, זונה-זונה.

    ולאחר כל הדיון הבלשני המעמיק הזה, מה היא, בסופו של דבר, דרגת האיכות של הלנה?

    ככל שעבר זמן רב יותר מאז שביקרתי אותה, היא מתאימה לרמה העליונה,  זונה-זונה, כשגופי נצרך לה פחות, היא בדירוג האחו-שרמוטה של זונה.

    עברו עשרה חודשים, ואני עומד בגזירה שגזרתי על עצמי ונמנע מלהיפגש איתה. בשבועות הראשונים להתנזרות ממנה הייתי יוצא לפעמים לרחוב ביאליק ברמת-גן, מחכה לא רחוק מדירתה, אולי תופיע, וכעבור כמה רגעים מתניע ונמלט במהירות שמא יחזור היצר ויציק לי.

    אני מקווה שהלנה מתגעגעת אלי ומצפה לשובי.

     

    איציק אביב

    איציק אביב, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב בהנדסת תוכנה, ותואר שני במדע המדינה. כותב על דמויות ואנשים, פרסם רומנים, ביניהם: הערמונים (תמוז), הבלש ומוכרת הפרחים (ידיעות אחרונות), הסכם עריכה (טרקלין) וכן עשרות סיפורים קצרים ב'כל העיר' ירושלים (מבית שוקן- הארץ), ובאנתולוגיות ובמספרי סיפורים (חלקם זכו בפרסים).

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 2
    • 9
    • 14

    תגובות


    8 תגובות על “בכל זאת היא זונה”

    1. עינת. הגיב:

      סיפור-סיפור.

    2. yoni הגיב:

      יופי של סיפור, מכמיר, משעשע, אנושי.

    3. אלעד ברוך הגיב:

      נהדר.

    4. אייל הרשקוביץ הגיב:

      נהנתי לקרוא.

    5. חנה שמואלי הגיב:

      תודה על הסיפור הזה.

    6. רחל איזנשטט. הגיב:

      מהנה לקריאה, כתוב כהלכה.

    7. רועי ובר הגיב:

      סיפור טוב וכתוב טוב.

    8. שר הגיב:

      לא יכולתי להפסיק לקרוא

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    הנון-קונפורמיסט – אלברטו מורביה

    שי מרקוביץ'
    קצת מביך להודות, אבל עבור חלק גדול מהקוראים שגדלו בשנות ה-90,...

    בדידות

    ערן צלגוב
    מֵאֵיפֹה בָּאתִי? מֵהַיְּעָרוֹת הַיְּרֻקִּים בַּקַּיִץ, שָׁם בַּסְּבַךְ רָאִיתִי צְבִי יְפֵה-קַרְנַיִם שֶׁהוּאַר...

    ריאליסט פסיכולוגי מובהק

    גבריאל מוקד
     יוסף בר-יוסף הפתיע אותנו עכשיו בהוצאה לאור מקובצת של שני ספרים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית