הרומן החדש של אידה צורית, חצויה (הוצאת טוטם 2025) הוא רומן תודעה קלאסי ומשוכלל, רומן ריאליסטי המוצב בתוך סאגה משפחתית ישראלית מאוד. גיבורת הרומן, אודליה סלונים, היא פסיכולוגית צעירה המנסחת לעצמה את קורותיה. הרומן כתוב בגוף ראשון ואנו מתוודעים לעולמה של אודליה דרך העיניים החדות שלה. אולם כפי שנראה מייד לפנינו רומן תודעה העשוי כמעט במתכונת של טרגדיה יוונית.
ניתן לזהות ברומן שני צירים מרכזיים או שתי תנועות: ציר פנימי וציר חיצוני. כל ההתרחשויות ברומן נעות סביב הצירים האלה ובהתיחסות אליהם. הציר החיצוני הוא אירוע טרגי (המכונה גם "האסון") שמתחולל על שפת הים בשעה שאודליה היתה אמורה לשמור על ילדיה הקטנים של בת דודתה וחברתה הטובה רונה. ברגע אחד של חוסר תשומת לב שני הילדים נקלעים למצוקה במים. בעוד שהילדה מחולצת ללא פגע, הילד, עילאי, נפגע קשה והוא למעשה יסבול מנכות קשה. זהו, בלשונה של אודליה, "אותו אירוע טרגי ששינה את יחסיי עם אהוביי ואת חיי עד סוף ימיי." אירוע זה מחולל שורה של תוצאות והוא שהופך את אודליה ל"חצויה", כלומר למישהי שחייה נחצו לשניים: עולמה לפני ואחרי האירוע. אבל יש גם הסבר אחר ל"חצויה": "ואיך כל זה קשור אליי או לדודתי רומי ששתינו חצויות בין האגו, המושך אותנו למקומות הנמוכים של החיים ובין הנהייה של נשמותינו לסיפוק הרוחני הגבוה?"
אודליה רדופת רגשי אשמה קשים בעקבות מה שארע וחייה אינם חיים. אולם במקביל לציר החיצוני הזה מתקיים ציר עומק פנימי שבעיקר על-פיו פועלות הדמויות ומונעת העלילה, במידה ואנחנו יכולים לזהות עלילה ברומן תודעה זה שלפנינו המתקדם קדימה ואחורה בזמן. הציר הפנימי הזה שמדריך למעשה את כל פעולותיה והתכוונויותיה של גיבורת הרומן, הוא חתירה אחר משמעות בחיים בכלל ובחייה בפרט. למעשה ניתן לומר שהציר הראשון מחולל את הציר השני.
קל מאוד בחיים הבורגניים והנינוחים, הכוללים הסטות מתמידות, להתעלם כליל מהציר הפנימי הזה, כי הרי למי יש זמן לחיפוש משמעות בחיים? אבל אז קורה משהו שמטלטל אותנו, משהו שמכריח אותנו לעצור ולחשוב. אני נזכר למשל ברומן של שלמה אפרתי, ניקול היתה כאן (הוצאת ביתן 2004), שבו הגיבורה כמו נעצרת בחריקת בלמים נוכח רגע מכונן שכזה וכל חייה מתהפכים. במקרה של אודליה מדובר בפצצה שנחתה על ראשה ומכריחה אותה לחשוב מחדש על הכל. היא עורכת מעין כרוניקה של חייה קודם לאסון במטרה לבדוק האם היתה מאושרת אז. כצפוי היא מגלה בקיעים במה שפעם נדמו לה כחיים מאושרים. לפתע צצים זכרונות מעיקים, בין השאר של כל מיני משוגעים שנמשכו אליה והציקו לה. אידה צורית מצליחה להעביר כאן את הרעננות הצעירה של כתיבה כמו יומנית, של תיעוד חוויות שנחרטו בזיכרון בצורה אמינה ומדוייקת. יש משהו מאוזן מאוד בכתיבה שלה ובעיקר בבחירת הטון הלשוני.
חטיבה חשובה ברומן מוקדשת לתיאור יחסיה המיוחדים של אודליה עם דודתה, אחותו של אביה, רומי. זוהי הדמות המשמעותית ביותר בחייה המוקדמים, דמות שהיתה קרובה לה אף יותר מהוריה ועל-אף היותה בת יחידה. אולם ההכרה שרומי היא "רק" דודתה ולא אמה, ולכן תעדיף תמיד את בנותיה על פניה, היא עוד צל מעיב: "הייתה בי קנאה בבנות דודתי שרומי היא אימן ואני מלקטת את פרורי האהבה שהיא מפזרת להן בנדיבות רבה. קרה לעיתים שהנחתי לבורשט ולכוסמת או לפירה הרך להתקרר בצלחת וחלמתי בהקיץ. אז הבנתי שמצבי נחות בקורת הגג הזאת, וכבר ידעתי שאילו נשקפה חלילה סכנת חיים לשלושתנו, רומי הייתה רצה להציל קודם כול את בנותיה ורק אז אותי." יש משהו מכמיר לב וחד בתיאור הזה שמאפיין רבים מהתיאורים של אודליה מאותן שנות ילדות ובגרות. ויש כאן אותה רגישות המאפיינת בנים ובנות יחידים באשר ל"מצב נחות", שהרי הם רגילים להיות תמיד במרכז החשיבות. אולם יש כאן גם אנלוגיה מעניינת שהרי אודליה היתה זאת שלא רצה מספיק מהר להציל את שני אחייניה, ילדיה של רונה, אולי כי הם "רק" אחייניה ולא ילדיה? לאודליה אין ילדים משלה ובחברה לחוצה ושמרנית כמו החברה הישראלית אין זה מובן מאליו.
סביב דמותה של רומי רוקמת אידה צורית תיאורים רגישים של מיניות מתפרצת בעדנה: הגילוי המאוחר של חוויית האוננות לאחר מות בעלה והגילוי של אביה בשעת אקט מיני עם הדיירת ורדה, גילוי שמעורר אצל הילדה רומי תשוקות חבויות: "המראה המם את הבת אך גם ריתק אותה. לרגע קפאה על עומדה, ומייד לאחר מכן ברחה מהחדר ומהבית ורצה לים במהירות שיא, נכנסה למים לטהר את עצמה טוב־טוב – כמו שהרגישה שצריך. כשחזרה בערב הביתה, מוכת שמש ופזורת נפש וחרֵדה, לא היה זכר לדיירת ורדה, שארזה את חפציה והסתלקה ויותר לא ראתה אותה. רומי הצטערה על כך מאוד, שכן בסתר ליבה השתוקקה לשכב בין שניהם במיטה ולהתחכך גם באביה וגם בדיירת."
תיאוריה של אודליה נקטעים פעם אחר פעם על-ידי "פתקים" – טקסטים קצרים שהיא כותבת לעצמה ב"מחברת החשבון" ובמקומות מזדמנים אחרים והמהווים ניסיונות להבין את עצמה ואת המתרחש סביבה. הפתקים הללו הם עדות לפער שקיים בין השפה והמושגים שבעזרתם אנחנו מפרשים את העולם מחד לבין העולם עצמו מאידך, עולם שהוא בבסיסו כאוטי, אפל ולא מובן, עולם שמכריח אותנו לחתור אחר משמעות בחוסר המשמעות שהוא מקרין לעברנו. נוכחותם הקבועה של ה"פתקים" הללו, וכן קטעים מתוך יומנה של רומי, השוברים וקוטעים את הרצף התיאורי של אודליה, מנכיחים לקוראים ביתר עוצמה את הצורך בחתירה אחר משמעות.
מרשימה יכולתה של אידה צורית לשרטט בכמה קווים מהירים דיוקן שלם של דמויותיה: כך, למשל, האחיות התאומות, בנות-דודתה של אודליה רונה ונירה ובני זוגן וכל התמורות בחייהם קורמים עור וגידים מולנו בקלות ובטבעיות. מבחינה זאת אידה צורית היא מספרת טבעית. כך גם בתיאורי הסבל של אודליה: הדברים נמסרים באמינות רבה וברגיסטר נכון. הרומן נע במעגלים סביב האירוע הטרגי וסביב החתירה אחר משמעות. אלה מעגלים של גורל ושל הכרחיות והנה שבנו אל הטרגדיה היוונית. אבל זאת טרגדיה יוונית מודל ישראל 2025. כמה רלוונטיות הן השורות הבאות: "אבל דומה שאין שאלה איך קורה שאדם נוהג כך או אחרת כשמדובר במשיכה חושית או יצרית, או בגלל עייפות, או סתם חוסר חשק או היעדר דמיון. שהרי במצב כזה מי חושב על תוצאה אפשרית שהסבירות לה נמוכה ואינה עולה על הדעת, אפילו שהיא הרת־אסון והתרחשותה עלולה לשנות את חיי זולתך ואת חייך־שלך? משמע, אי אפשר לחיות את החיים בפחד תמידי ממה שעלול לקרות." אבל ככה בדיוק אנחנו חיים. הנה כי כן חזרנו לאודן ול-The Age of Anxiety שלו ולסינפוניות של מהלר.