close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • בחירתה של ירדנה

    רפי דנן | סיפורים | התפרסם ב - 02.06.18

    על הדשא הסמוך למגרש המשחקים, רודפים שלושה כלבים זה אחר זה במשחק שאינו נגמר. עדן שלה, הקטנטונת, שהיא גאה להכריז בפני כולם כיצד זו ירשה את העיניים התכולות שלה עצמה, תיכף תתגלש במגלשה הארוכה מעוררת האימה. “סבתא,” היא קוראת לה, “תסתכלי!” ורגע אחר כך היא עושה את דרכה בסחרור מהיר מטה, נעלמת כהרף עין משדה ראייתה.

    ירדנה נעמדת, ידה האחת מנסה לנקות את ישבנה מהחול, מחפשת את נכדתה אי-שם למרגלות המגלשה. היא מבחינה בה כעבור רגע כשהיא מתרוממת מן החול. “ראית, סבתא?”

    “בטח שראיתי. איזה התגלשות מארץ ההתגלשויות זאת הייתה.”

    “את רוצה לראות אותי עושה את זה שוב?”

    “בסדר. אבל בזהירות, מתוקה.”

     

    מחוגי שעונה מראים חמש עשרים וחמש. עוד מעט יחשיך ואין סימן מיונה. ירדנה, כולה תקווה שזו תצוץ ברגע האחרון, מעיפה מבטים לכל הכיוונים ופתאום נדמה לה שהיא רואה אותה, קרבה למגרש המשחקים בצעדים מלאי בטחון. ירדנה מנופפת לה לשלום שתבחין בה. “סבתא.” ברגע שעדן מסבה את תשומת ליבה נעלמת דמותה של יונה מעיניה.

    “בואי ילדה, הולכים הביתה. מאוחר.”

    “אפשר רק עוד פעם אחרונה ודי?” עדן מזמן כבר הבינה שדי לה להיות היא עצמה בכדי שסבתא שלה תתמסמס במקום, וככה היא סוחטת עוד סיבוב גלישה אחרון חביב להיום.

     

    “מה קורה, אימא?” שואלת לירון בשיחת טלפון בערב, שעה שהילדים נמצאים בשלבים שונים של לפני-השינה. “בסדר. הכול בסדר. דויד גמר היום לכתוב את העבודה על מלחמת ששת-הימים.”

    “כן? יופי. אחלה. אבא באמת עזר לו כמו שהבטיח?”

    “אבא שלך ישב איתו. לא בטוחה כמה הוא עזר לו, אבל כן. ישבו יחד קצת.”

    “ועדן, מה? שיגעה אותך או שהיה בסדר?”

    “לקחתי אותה למגלשות בשכונה. היא נהנתה שם.” אחרי שתיקה קצרה היא מוסיפה, “לירוני?!”

    “מה, אימא?”

    “אל תדאגי, טוב? תתרכזי שם בעבודה שלך כמה שאת יכולה. הילדים בטוחים איתנו.”

    נדמה לה שמבעד לשתיקה מן העבר השני היא מבחינה בבכייה של ביתה. “די, ילדה של אימא. די. את לא צריכה להרגיש ככה.” “אבל את יודעת כמה קשה לי עם זה. את יודעת כמה חשוב לי להיות עצמאית ולהסתדר לבד איתם.”

    “יודעת. יודעת. אבל בשביל זה יש הורים ובשבילנו זאת ההזדמנות להכיר יותר טוב את הנכדים הקטנים שלנו, לא ככה?”

    דומה שבתוך השתיקה ביניהן הן מתאמצות שלא להזכיר אותו. זה מצחיק. הרי דמותו שם והן כאילו מסבות ראשיהן לא לראותו. בסוף, זאת היא שאינה מצליחה להתאפק. “אימא… מה אמרנו?”

    “מה?! בסך הכול ביקשתי לדעת אם המזונות נכנסו החודש כמו שצריך.”

    “בסך הכול. תמיד זה בסך הכול…”

    שיחתן מסתיימת כשהקטנה מבקשת לצאת מהמקלחת.

     

    “והם חיים עד עצם היום הזה באושר ובעושר…”

    ככה מסתיים הסיפור גם הלילה, מלא בשקרים לילדים קטנים, כדי שלא ירימו ידיים כבר בשלב רך ומלא בתום.

    דויד ועדן נותנים נשיקה לסבתא ונפרדים ממנה ב”לילה טוב”.

    היא יוצאת מחדרם, משאירה את דלתם מעט פתוחה שיחדור האור ויגרש את מפלצת החושך. עכשיו היא תשטוף את הכלים שנותרו בכיור מארוחת הערב, דמותה של יונה למולה, עולה יותר מפעם אחת.

     

    כשירדנה פותחת את הדלת לצאת, הוא שוב מקטר על זה שהיא מעשנת יותר מידי ומבקש ממנה לדלג על הסיגריה הזאת. “אתה רואה שאני הולכת לקראתך ומעשנת מחוץ לבית, לא?”

    “הולכת לקראתי? ממתי אני כל כך חשוב לך? זה הקטנים שבגללם את יוצאת. את חושבת שאני לא יודע?”

    האמת היא, בעצם, שיחת הטלפון שהתאפקה עד עכשיו מלעשותה, בגינה היא מוכרחה לצאת. אחרי שחייגה את הספרות שיושבות אצלה היטב במוח, היא מקשיבה למנגינה וליבה הולם בקצב מהיר.

     

    “מה שלומך?”

    “ככה… לא משהו.”

    “כואב לך?”

    “כואב לי, קשה לי. חרא. הכול חרא ממש.”

    “אם אני אבוא אלייך זה יעזור? זה בסדר?”

    “איך תבואי עכשיו? הוא לא יסכים לקחת אותך.”

    “תשאירי לי, אני אסתדר איתו. אני מודאגת.”

    “ירדנה… אל תבואי. זה קשה עוד יותר כשאת באה אליי.”

    “אני מתגעגעת, לא יכולה לעזוב אותך ככה.”

    “אל תבואי.”

    אבל היא, אין בדעתה לא לבוא. עכשיו, כששמעה מה מצבה של יונה, היא מבינה למה לא הופיעה קודם לכן במגרש המשחקים.

    היא שואפת את תוכן הסיגריה עמוק פנימה לריאותיה, עוצמת עיניה ומתכננת את הצעדים הבאים.

     

    “נו, ומה?! עוד פעם את מתכוונת לישון אצלה?”

    “מה פתאום? הילדים צריכים אותי בבוקר, לא? ניכנס אליה ונראה מה היא צריכה. רק כמה דקות, היא מדאיגה אותי במצב שלה.”

    סיוון, בת השכנים, שוב מאירה לה פנים ונאותה, לשמחתה, לשמור על הקטנטנים עד שישובו.

    עודד נוטל את צרור המפתחות בזעף ועושה את דרכו החוצה. היא מצטרפת אליו ונכנסת לרכבם מעלה העשן מן האגזוז.

     

    הם ניצבים מול דלתה ומצלצלים בפעמון בפעם הרביעית.

    “את בטוחה שהיא בבית?” הוא שואל נרגן.

    “לאן יש לה כבר ללכת, עודד? אה? לאן?”

    “לא צריך לכעוס. שאלתי.”

    ירדנה שולפת את מפתח הדירה מתוך הצרור בתיקה, מכניסה למנעול ומסובבת. הדלת נפתחת. בחושך שמקבל את פניהם, היא מגששת עם ידה על הקיר ומדליקה אור במסדרון. עודד בוחר להמתין במסדרון ליד הדלת. היא דופקת על דלת חדר השינה של יונה אבל אינה ממתינה להזמנתה להיכנס.

    “בשביל מה באת?”

    “כאילו חשבת שלא אגיע… את הרי מכירה אותי.”

    “הבאת אבקת נעורים איתך?”

    “בטח שהבאתי. הנה, פה בתיק יש לי בקבוק מלא בזה,” פורצת ירדנה בצחוק חרישי. “כמה שטוב שאת לא מאבדת את ההומור שלך, מתוקה שלי. דבש שלי. תראי איך זה מחזיק אותך בחיים.”

    יונה עושה מאמץ להתרומם ממשכבה במיטה ונשענת בגבה על המסעד. “מחזיק אותי בחיים? שטויות… בחייך. לזה את קוראת חיים?”

    “שוב את מתחילה עם זה?”

    “אל תתלונני. אמרתי לך לא לבוא. אמרתי שקשה לי יותר מתי שאת באה אליי, לא?”

    “את צריכה להתגבר, לחשוב קדימה, לא אחורה.”

    “את חכמה כל כך… לך יש בעל וילדים ונכדים. מה יש לי. לבד כמו כלב יום ולילה. בשביל מה, בשביל מי אני אמשיך, אה?”

    “בשבילי, יונה. בשבילי. בשביל שאת יודעת שאני אוהבת אותך ואת יקרה לליבי.”

    “נמאס לי לשמוע את זה. נמאס לי לשמוע אותך מבטיחה לי הבטחות.” יונה מחלישה מעט את טון קולה ומותירה את ירדנה חסרת תשובה. “את היית צריכה להבין כבר מזמן שהיית האור היחיד בחיי בשנה האחרונה. היחיד. ברגע שכיבית לי את האור הזה ובחרת להפנות לי את הגב… נגמר לי.”

    “אבל… מה? מה רצית שאעשה? שאשרוף את כל הגשרים מאחוריי? שכל מה שבניתי בחיים שלי יתמוטט?”

    “אני יודעת שאני אוהבת רק אותך. אני יודעת שאת אוהבת אותי יותר ממנו. את אמרת, זוכרת? זוכרת או לא?”

    “זוכרת. זוכרת.”

    “אז מה יש להוסיף?”

     

    ירדנה מקשיבה למילים הקשות שחודרות לתוכה וקורעות חור בליבה. היא משתוקקת אנושות לעטות את יונה בנשיקות גדולות ורטובות ולא להרפות ממנה. אש בוערת בגופה להיכנס עימה אל מתחת לשמיכה ולמצוא שם מקלט מכל לבטיה הנוראיים.

    אבל עודד ממתין לה במסדרון.

    ובבית בת השכנים לה הבטיחה לשוב במהרה.

     

    “תבטיחי לי שלא תעשי שטויות, טוב? אני מוכרחה לחזור.”

    “אני לא מבטיחה שום דבר שאני לא יכולה לקיים.”

    ירדנה נושקת לה על שפתיה ומסייעת לה להניח ראשה על הכר ואז יוצאת אליו.

     

    אחר כך במיטתם, היא מניחה לו לרכון מעליה. פעם, מזמן, עוד היה לה הכוח להדוף אותו מעליה במיני תירוצים. עד לאשפוז. אז, בתוך השקט שלה ושלו, כשהיה שרוע שם מחובר לכל הצינורות ונראה אומלל יותר מתמיד, היה לה זמן די והותר לשבת ולהרהר, לקחת הכול על עצמה ולמצוא את כל הסיבות בעולם לכך שהיא אשמה במה שקרה. כך הגיעה להחלטה שמעכשיו תרַצה את כולם כי ככה נגזר עליה. הוא גוהר עם גופו עליה ומפשק את רגליה בעצמו כפי שהרגילה אותו, אולי הוא אותה… והוא חודר אל תוכה מתנשם באופן קשה ונושף וממלמל מלמולים הולכים ותכופים וגופו המסורבל מתנועע קדימה ואחורה בקצב.

     

    כבר מזמן היא מצאה לה מן טריק קטן שעוזר לה לעבור רגעים כאלה. כשעודד מדבר אליה מילים מתוקות שכאלה, עולה על גופה ואינו שואל ואינו מבקש, יודע שהיא לא תתנגד לו, היא מדמיינת את יונה.

    היא רואה בליבה כיצד האישה שהיא הכי אוהבת בעולם, מתנה אהבים במיטתה ונושקת לה על שפתיה ומדברת מילים שעוטפות את חלל הבית באור אהבהבים ותשוקות וכל היתר גם.

    וכשהכול מסתיים היא בוכה חרישית. היא אינה מתביישת או חוששת לבכות. היא יודעת שזה שגמר בתוכה לפני כמה רגעים, נוחר את דרכו בנתיבי החלומות זה מכבר ולא אכפת לו מכלום.

     

     

    רפי דנן

    רפי דנן, בן 52, קיבוצניק. מילדות עסק בציור עם דגש על קריקטורות ורישומים. מגיל 14 כותב, שירים וסיפורים פרי עטו פורסמו באתרים שונים. שחקן לעת מצוא.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 3
    • 0
    • 2

    תגובות


    3 תגובות על “בחירתה של ירדנה”

    1. ענת גונדה הגיב:

      אהבתי, למרות שבתחילת הסיפור הדמויות והיחס בניהן לא ברור כל כך, בהמשכו וסופו, היחס מתברר וכל הדמויות מוצאות את מקומן בסיפור.
      בהחלט אשמח לקרא סיפורים נוספים.

    2. רפי דנן הגיב:

      תודה לך חנה על תגובה חמה ומפרגנת.

    3. רפי דנן הגיב:

      ענת יקרה, רוב תודות על תגובתך.לוקח אותה לתשומת ליבי בחום.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    עזרא זוסמן – “הפשט היה להפשטה”

    פרופ' גבריאל מוקד
    המשורר עזרא זוסמן (1973-1900) הוא בן דורם של אברהם שלונסקי, נתן...

    ילדים של החיים

    שי מרקוביץ'
    פסיכולוגית אוסטרלית מציבה סימני שאלה מעל תוצאות המחקר הידוע של הפסיכולוג...

    שִׂיחַ

    שושנה קרבסי
    בָּתֵּינוּ הַמְּבֻטָּנִים, אַבְנֵיהֶם וַדַּאי נֻפְּצוּ מִסַּלְעֵי אֵיתָן לִהְיוֹת לָנוּ לְאַבְנֵי בִּנְיָן....
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית