הם מסוכנים, הם ממכרים, הם מעוותים את הנוער שלנו, הם מרדדים אותו. אלה הם רק קצת מן הדברים הנאמרים על המכשירים הדיגיטליים בעלי המסכים, ובמיוחד כאשר מדובר על סמרטפונים והמסכים שלהם. השיח סביב סכנת השימוש במסכים, ובמיוחד מסכי הסמרטפונים, נמשך כבר שנים רבות, למעשה מאז הולדתו של הסמטרפון בשנת 2007, והשיח הזה הולך ומתפתח, הולך ומשתכלל.

כל כך הרבה נאמר בגנות המסכים. בפוסט זה אדוּן דווקא בשבח המסכים ולא בגנותם, בחיוב שבהם ולא בשלילה שבהם.

למה מתנגדים לשימוש במסכים?

ממה נובעת ההתנגדות לשימוש במסכים? תשובה אפשרית לכך היא עצם החידוש. החידוש שובר, משנה ולעתים הופך את השגרה המוכרת לנו ומכריח אותנו לשנות דברים רבים בחיינו – זווית הראיה שלנו, אופן העבודה שלנו, אופן התנהלותנו ועוד.

תשובה אפשרית אחרת היא הבעייתיות המתגלה בשימוש במכשירים הדיגיטליים בעלי המסכים, שכנראה עדיין אין לנו תשובות ברורות כיצד להתייחס אליה ולהתמודד אתה (למרות שכבר חלפו שנים רבות). הבעיות הצצות עקב השימוש בהם הן אכן מגוונות ורבות – בִּיוּש (shaming), הסחת דעת ועוד.

ניתוק מהמציאות – האמנם?

אחת הטענות נגד השימוש במסכים היא הניתוק מהמציאות, שהם יוצרים כביכול, על ידי ההתמקדות במסך ובפעולות שמאפשר המכשיר הדיגיטלי המצויד באותו מסך. אבל מה טיבו של הניתוק הזה (שהוא מדומה בעיניי)? הניתוק הזה משמעותו שימוש במכשיר (בדרך כלל הסמטרפון) לביצוע פעילויות שעשויות להיות דווקא תורמות מאין כמותן להתפתחות האישית ובהן, בין היתר, קליטת מידע מסוגים שונים (טקסטואלי, חזותי, שמיעתי). המידע יכול לבוא לביטוי למשל בקריאת מאמר מעניין ותורם, סיפור טוב, שמיעת מוזיקה מעולה, או צפייה בסרט טוב. נוכל למנות בפעילויות גם תקשורת המתבצעת למשל באמצעות שיחוח (צ'אט), קול ותקשורת ויזואלית. האם נכון לקרוא לכך ניתוק מהמציאות? לדעתי זהו חלק מן המציאות ולא הניתוק ממנה. אנחנו מקיימים קשרים ענפים ומגוונים באמצעות השימוש במסכים.

מַסַכִים לאורך ההיסטוריה

אם נחרוג לרגע מן הסוגיה הדיגיטלית ונרחיב את מבטנו אל מעבר לה, נגלה להפתעתנו שאנחנו מוקפים במסכים כבר דורות רבים. לדוגמה, האם הקיר שעליו מקרינים סרטים בבית קולנוע איננו מסך? האם עיתון הנייר (שאני, דרך אגב, כבר מזמן אינני משתמש בו), איננו מסך? האם הבמה, עליה מוצגת הצגה, איננה מסך, ומהן זירות המשחקים למיניהן (מגרש כדורגל, מגרש כדורסל ועוד) אם לא מסכים? כל אלה הם מסכים, ועוד איך. הם סובלים מהחסרונות שטופלים על המסכים הדיגיטליים אלא שהאחרונים (המסכים הדיגיטליים) מעניקים אפשרויות העולות עליהם לאין שיעור. למשל, באמצעות סמרטפון ניתן לא רק לקרוא מאמר, לשמוע מוזיקה או לצפות בסרט, אלא גם לשתפם עם אחרים בזמן אמת ולקבל עליהם תגובות וחוות דעת.

שאלת ההתמכרות

ומה בנוגע לשאלת ההתמכרות? טענה רווחת נגד המסכים היא שהם ממכרים אבל מה ההבדל בין התמכרות למסכים לבין התמכרויות אחרת, כל התמכרות אחרת – קריאת עיתונים, פתרון תשבצים, שמיעת מוזיקה ועוד? בילדותי ובנערותי, עוד הרבה לפני עידן הסמרטפונים, נהגו להאשים אותי בהתמכרויות לקריאת ספרים, לשמיעת מוזיקה, לצפייה בטלסקופ שלי בכוכבים בשעת לילה מאוחרת ועוד. במה שונות ההתמכרויות האלה מההתמכרות למסכים היום ובמה הן עדיפות עליה?

האם השימוש במסכים הוא ניתוק מהמציאות הטבעית?

חלק מהטענות נגד השימוש במסכים מכוונות לכך שהשימוש בהם יוצר מצב לא טבעי, מצב שבו אנחנו מתנתקים מהמציאות הטבעית ועוברים למציאות חלופית, וירטואלית, מציאות לא טבעית.

האם זה נכון, האם אנחנו מתנתקים מהמציאות הטבעית?

ובכן, מתי בעצם הייתה לנו מציאות שאנחנו קוראים לה "טבעית"? מרגע שבני אדם התחילו להמציא ולברוא דברים כגון בניינים, כבישים, מכשירים מסוגים שונים, החלה המציאות להפוך ללא טבעית. הדברים שהומצאו ופותחו השתלבו במציאות הטבעית והרחיבו את המציאות. הטבעי והמלאכותי המשולבים יחד מהווים את המציאות שלנו. אם כך, מה היא המציאות שאנחנו כביכול מתנתקים ממנה בעת השימוש במסכים? זוהי המציאות של הרחוב שלנו שבו נוסעים כלי רכב, פועלים רמזורים, מאירות נורות חשמל. זוהי המציאות של החדר שלנו שבו פועל מסך טלויזיה, מחשב, וויי פיי, מזגן שממזג לנו את האוויר, נורות חשמל ועוד. כל אלה אינם טבעיים אבל הם חלק מעולמנו. לכן, השיח על התנתקות מהמציאות ה"טבעית" איננו רלוונטי היום (ולמעשה כבר לפני מאות שנים) ואף מגוחך.

מסכים גורמים לניתוק חברתי – האמנם?

אחת הטענות נגד השימוש במסכים היא שהיא גורמת לניתוק מהחיים החברתיים. מדוע? משום שמה שנראה לעין הוא אנשים המתעסקים זמן ממושך בסמטרפונים שלהם או במכשירים דיגיטליים אחרים, במקום לנהל שיח פיזי עם סביבתם. אולם מה שאנחנו רואים הוא בעצם חלק מהקשרים החברתיים החדשים שנוצרים, שמתהווים ממש אל מול עינינו. חלק גדול מן הקשרים החברתיים נוצרים כיום תוך שימוש באמצעים דיגיטליים מצוידים במסכים, מסכים שזוכים להשמצה כה רבה. לכאורה, המצב האנושי החדש הוא התנתקות חברתית אבל בעצם זוהי טעות אופטית – מדובר על מצב חברתי חדש, הפוך מניתוק. זהו מצב של טוויית קשרים חברתיים וחיזוק קשרים חברתיים, בסגנון חדש, במהות חדשה, מצב שבו הקשרים החברתיים דווקא הופכים לעשירים יותר, זמינים וחופשיים יותר עקב האפשרויות המגוונות והמרובות של יצירת קשרים. נכון, החלק הפיזי תופס פחות מקום אבל החלק הווירטואלי מפצה על כך ואולי אף יותר ממפצה. דוגמאות לכך אינן חסרות: שימוש באימוג'ים לביטוי רגשות, תחושות ועמדות, קיום רב שיח המלווה בסרטונים, טקסטים, קטעי שמע ותמונות, המשמשים להמחשה, משחקים משותפים עם אנשים הנמצאים במקומות שונים ועוד. השימוש במסכים מאפשר גם ביטוי חברתי חופשי בהרבה לחלק גדול מהאוכלוסייה המתקשה להתבטא בעל פה מסיבות שונות (פחד קהל, קשיים בהתבטאות שוטפת בעל פה ועוד).

***

המסכים קיימים סביבנו. הם מצויים בכל מקום. במקום למנוע את השימוש בהם כדאי דווקא לעודד אותו, תוך התמקדות במטרות ראויות שברצוננו להשיג. מטרות כאלה אינן חסרות: למידה מהנה ופורה, יצירה וחיזוק של קשרים חברתיים, הרחבת האפשרויות של החלפת דעות בין בני אדם והעשרתה, ועוד.

*פורסם לראשונה בבלוג "קסם הטכנולוגיה", ב-18.10.2018