את מנגינה שהולכת איתי דרך.
דרך בלי רמזורים. בלי תמרורים, בלי פס האטה.

את חיבור קוסמי, את גלגלים דוהרים בעלייה.
צחוק מתפוצץ, צמחים מטפסים.
בגדים של חורף.
את כובע גרב.
את כפפות.
כפכפים אחרי מקלחת.
את חתולה בין השמיכות.

את סדרה שחייבים לראות, הסיפור שלא נגמר.
התפשנית בשדה השיפון וטרמפיסטית של הגלאקסיה.
את ריחו המלוח של החופש, וטעם ילדות מתקתק.

את שילוב של שאנסון צרפתי משנות החמישים,
עם נגיעות של להקת אינדי ותאומות שבדיות.
את שיר כזה, כל כך כזה, ואז, אחריו, את שיר אחר.
שיר של זריחה, שיר של שקיעה, שיר תודה לירח.
לירח ולכל מה שבא.

את עט נובע שכותב איתי.
לפעמים נעלמת לי בין הדפים,
אבל אני יודע שאת שם.

כשאני מוצא אותו,
אני נזכר שאיבדתי אוֹתָךְ.