על זכייתו הלא מוצדקת של יוסי אבני לוי בפרס ספיר ועל זכייתו המוצדקת של איל חיות-מן בפרס ספיר ביכורים

הזכייה של יוסי אבני לוי בפרס ספיר לשנת 2024 היא מקוממת במיוחד והאמת, גם אינה מוצדקת הן מן הסיבה הספרותית והן מן הסיבה הסוציו-ספרותית. אולי נתחיל מן הסוציו-ספרותית כי היא פשוטה וקלה יותר לעיכול. אבני לוי זכה השנה כבר בפרס מכובד, פרס ברנר, ובסכום נכבד, 50 אלף שקלים. לטעמי, לא הגיע לו לזכות בפרס הזה, אבל ניחא לזה. כעת הוא זכה בפרס יוקרתי נוסף, פרס ספיר, בסכום אסטרונומי במונחי שוק המו"לות שלנו 180 אלף שקלים ובזה הוסיפו פרנסי הספרות, לדידי, חטא על פשע.

מילא אם הרומן שלו "שלושה ימים בקיץ" היה תפארת היצירה כ"תמול שלשום" של עגנון או "מר מאני" של אברהם ב. יהושע, אך לצערי מדובר ברומן אפור מאוד, שיעמומון צפוי מראש בתוך הנרטיב הישראלי, שאין לו הצדקה לזכות בשום פרס יוקרתי על אחת כמה וכמה בשניים כאלה. חשבתי לעצמי שרק פרנסי אגודת הסופרים לוקים בשמרנות ספרותית, והנה נתבדיתי לי וגם פרנסי פרס ספיר, הכביכול מעודכנים ועדכּניים, נותרו השנה צפויים מראש בבחירה שלהם, וחבל.

בשיעורים על כתיבה יוצרת וספרות בכלל שמעביר העורך הוותיק בני ציפר, הוא מתחיל את השיעור במשפט הבא: "תעשו הכול רק אל תשעממו". הוא צודק. הגרוע מספרות גרועה היא ספרות משעממת. זה מה שקרה לסופר המוכשר בבסיסו יוסי אבני לוי היום בלי מקף ופעם עם מקף, אבני-לוי, בהתפתחות הפרוזה שלו. בדומה לסופר מכבּיר מילים אחר, יובל שמעוני, העורך הפולשני, הכוחני והסמכותני, לקה גם אבני לוי באהבת מילותיו, משפטיו ופסקאותיו, והפך סופר משעמם ברבות השנים. ושוב, חבל.

אומרים לי שאבני לוי הוא איש נחמד. למה לרדת עליו. נו אז מה? לא את האיש באתי לשפוט אלא את ספרו האחרון ואת כלל ספריו עד כה. אודה על האמת קראתי רק ארבעה מתוך השמונה, אבל אין בי בכלל תיאבון לקרוא עוד, בעיקר למקרא הרומן האחרון "שלושה ימים בקיץ", שיעממון נרטיבי ישראלי טיפוסי הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.

עיירה ליטאית יפהפייה, בין יער לנהר, בעיצומו של קיץ זהוב ורוגע, שהעולם עומד להיחרב בו. אנשים רגילים חיים את חייהם וחולמים חלומות: מורה מתוסכל שוקד על יצירת המופת שלו וחולם להיות סופר נערץ. מכשפה זקנה מחוללת סביב מזבח לאל פגאני. מנהל הכולבו עושה עסקים טובים ובוגד בסתר באשתו, והיא, מצִדה, מתכננת לברוח ממנו ולקחת איתה את הילד המוזר שלהם, זה שעוד לא התחיל ללכת. הרוקח היחיד של העיירה יוצא ליערות ומחפש דבש לשיקויי הפלא שלו, ובאורווה של סוחר הסוסים יושב עלם גבה קומה ויפה תואר ומתייסר באהבות אסורות. אבל דבר אינו רוגע בקיץ ההוא, שבו קצין אס־אס מקריח וגוץ דוהר על האופנוע שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, מתקרב ללא הרף.

זה שלד העלילה. לא יודע, אני שבעתי כבר סיפורים בספרות על ירושלים דליטא ערב החורבן הגדול. לאבני לוי זיקה בפרוזה שלו משום מה, עוד לפני שהחל הדיון בפוליטיקה של הזהויות, לאירופה בכלל ולגרמניה בפרט כערש תרבות. הוריו הן בכלל מאיראן ואפגניסטאן, אבל הוא עצמו כיהן כשגריר ישראל בסרביה ובליטא ומכאן הזיקה למזרח אירופה. ובכן, כאן מדובר בליטא ושוב צצה השואה. האמת היא שכבר בשנות החמישים נכתבה בעברית יצירה הרבה יותר גדולה מן הרומן של אבני לוי וגם מזה של אחרים בנושא זה על חברה מתפוררת ערב רעש עצום כמו מלחמת העולם השנייה והעולם של אתמול. הטרילוגיה "שאול ויוהאנה" של נעמי פרנקל, שבאה משם, ומחויבת עד קצות אוזניה לריאליזם פרטני ולתיאור התפוררות הקהילה היהודית בגרמניה שהמבקר הגדול ברוך קורצווייל שיבח.

סופר דומה במעט לאבני לוי הוא יניב איצקוביץ', עוד סופר, צעיר יותר, המאריך יתר על המידה במיני פיתולים נרטיביים ביצירתו. גם הרומן האחרון שלו, "ההתחלה של כל הדברים" מתבֵּל לו חבורה שחוזרת לאירופה בזיקה לימים הנוראים ההם עם קצת יצירת מופת אבודה או גנובה ודמות של סופר, קצת מיסטיקה מזרח אירופית, סוד שנשמר שנים מימי המלחמה וכמובן נאצי אחד רשע במיוחד ושואה בכמות נאה ורחוקה.

אתה שואל את עצמך כקורא כמה עוד נחזור על זה בווריאנטים שונים עד לזרא? הבנוּ שהספרות העברית פנתה אל הרומן הזהותני מן הסיפור הקצר הלקוני משנת אלפיים צפונה, אבל רבותיי הסופרים וגבירותיי הסופרות, נא לחפש דברים יותר מקוריים מבחינה נרטיבית. ההתבשמות בלשון, הכתיבה הדחוסה והסגנון לא יעזרו כאן ליצירת רומן גדול, והרי זה בדיוק מה שהכותבים היומרניים האלה מבקשים. יוצא אפוא שלדידי "שלושה ימים בחורף" הפך ל"שלושה פיהוקים בקיץ", הזמן שבו קראתי את הרומן הזה.

דווקא תחילתו של אבני לוי הייתה טובה ואפילו טובה מאוד. ספר הביכורים שלו "גן העצים המתים" אשר עסק בחוויה ההומוסקסואלית ובאורח החיים הזה דאז, הזכיר במשהו את סיפוריו הראשונים של יותם ראובני בספרו הנפלא "בעד ההזיה", תוך סוג של התעדנות לירית אורבּנית וכל זאת לפני ההתברגנות של הקהילה והעיסוק האובּססיבי-משהו בפונדקאות ובמשפחה. כבר בספר הזה קיימת הזיקה לאירופה בכלל ולגרמניה בפרט וכשמו כן הוא, יש בו משום הדקדנס.

אחר כך באו ספרים נוספים. אחד מהם קראתי בשעתו רומן בשם "דודה פרהומה לא הייתה זונה". גם בו מתמקד אבני לוי באהבת גברים ובמשברים הנובעים ממנה על פני אירופה, וכבר כאן מתחילה להתגנב לה הבורגנות המשעממת והדריכה בַּמקום של הגיבור. עם זאת, יש משהו מעודן ויפה בספר הגברי הזה. אלא שאז הגיע רומן מכזיב ביותר תחת הכותרת הבנאלית להחריד "איש ללא צל" שבו מנסה אבני לוי, המעודן והמתפייט יתר על המידה לעִתים, ללבוש מעיל בלשים וכובע של המפרי בוגרט ולכתוב קצת כמו ריימונד צ'נדלר ודשיל האמט על בדידות וניכור גברי באירופה בניחוח ספרי הבלש הקלאסיים, ספר רב עמודים, מאולץ ומשמים ביותר. עם זאת, אף אחד לא מגיע בגריעותו לספר האחרון שזכה בשני פרסים חשובים וכביכול עליו תפארתו.

עובדת הזכייה בפרס ספיר מקוממת עוד יותר כי למולו של אבני לוי עמדה הסופרת האהובה עליי ומי שאני מחשיב כסופרת הטובה בדורי, דור שנות התשעים, לאה איני, עם רומן ניסיוני העושה שימוש בדמותו של בעלה המנוח עירד, הרבה לפני שהכירה אותו, עוד כשהיה ילד בתוך חברת מהגרים בדרום תל אביב, "הילד של לִגיון הזרים", ספר מענג ומאתגר לכל קורא באשר הוא. איני לא כתבה על בעלה המנוח ספר אלא הפכה אותו עצמו לספר חי ורוטט.

אבל לאוזניי גונבה שמועה כי גם בפרס ברנר הייתה מועמדת ראויה מאבני לוי בהחלט שפרנסי הספרות לא ספרו אותה כמו תמיד. כוונתי לסופרת הניסיונית והוותיקה רבקה רז, אשר כתבה בעבר את הספר הפמיניני הנהדר "ההר" ולאחרונה הוציאה לאור רומן קאמרי תחת השם האניגמטי "אני, חבקוק", שלקראת סופו יש נגיעה סוּפֶּר מקורית בשואה, אבל עד לשם יש לך גיבור אישי הכובש אותך במחשבותיו הייחודיות ובמעשיו האינטרוברטיביים המסקרנים. הכי רחוק שאפשר מסִפרות אמצע הדרך של סחים מהמודיעין, רומנים של 8200.

עם זאת, לא הכול קודר כל כך ונורא השנה בפרס ספיר. הבחירה ברומן של איל חיות-מן "מסֶכֶת תהום" היא מפתיעה ומקורית ביותר. חיות-מן הצליח להחיות את דמותו המסקרנת אמנים באופן טבעי של אלישע בן אבויה, שקיצץ בנטיעות ורכב על הסוס ביום הכיפורים שחל בשבת ועשה עוד הרבה דברים נוראים, כפרנים ואיומים על פני דפי הגמרא. חיות-מן הפיח בו חיים ברומן מקורי מבחינה סגנונית וז'אנרית המשלב בין רומן היסטורי לספר פנטסיה. ספר של כמעט 400 עמודים שמחזיק אותך היטב.

ובחזרה לפרס ספיר, בשנתיים האחרונות זכו סופרות שהימרתי עליהן ושמחתי בזכייתן: אורית אילן עם "אחות לפליאדות", רומן המשלב בין אקזיסטנציאליזם לניו-אייג' ולאחריה זכתה שנה אחר כך עפרה עופר אורן בספרה "מה קרה להגר באילת?", רומן סונטות פמיניני-פמיניסטי הנוגע באלימות בחברה שלנו בכלל ובאונס והטרדות מיניות בפרט. השנה כאוהב ספרות יצאתי מאוכזב, אבל לא נורא. אולי בשנה הבאה. אולי. נחיה ונראה, או במקרה של פרס ספיר, נֵיתֵי סֵפֶר וְנֶחֱזֵי.