לפני עשרה ימים נולדת וגם אני, למציאות חדשה. מציאות שלא ידעתי כמה היא שונה מזו שהכרתי. אומנם לא מזמן נפגשנו, אבל אני אמורה לאהוב אותך עד עמקי נשמתי. ככה כולם אומרים. רציתי שתדע שתמיד לוקח לי זמן להיפתח לאנשים, אז אני מנסה לא להאיץ בעצמי.
בברית שלך, אירחנו את המשפחות הגרעיניות שלנו בבית. אני ואבא לא רצינו לעשות אירוע גדול זה היה יותר מדיי בשבילי.
שעתיים לפני שהמשפחות והרב הגיעו הבית היה שקט. נכנסתי לחדר השינה כדי להתארגן. באותו זמן אתה ישנת במיטה שלך, צמוד למיטה הגדולה של אבא ושלי. החלון היה פתוח ורוח נשבה לתוך החדר. מגעה הקריר העביר בי צמרמורת. לפני שהגפתי אותו הבטתי לרגע בנוף ההררי, ואז שוב סגרתי את עצמי, בפנים.
ברגליים כבדות ניגשתי לארון הבגדים ופתחתי את הצד של המתלים. השמלה הכחולה המנצנצת הביטה בי מהקולב. 'מזמן לא נפגשנו', רשרשה, 'התגעגעתי לעקבים השחורים המבריקים שלך, אלה שבקרקעית הארון. את זוכרת שתמיד היינו צמד חמד כזה?' נזכרתי במסיבה שבה הם היו על גופי כמו העיניים של הבחור ההוא ששיחק לי במצב רוח וברגשות. 'את מתקופה אחרת', אמרתי והסטתי את הקולב.
מצדו השני של הארון שלפתי חולצה לבנה מבד שיפון וחצאית שחורה, והחלפתי אותם בפיג'ימה שלא הורדתי מהבוקר. בד השיפון נדבק לגוף שלי והחצאית לחצה על התפרים. הם החלו לצרוב כאילו אותתו לי שאתן להם אוויר. הנשימות שלי הפכו קצרות ושטחיות. הראש מעורפל מחוסר שעות שינה ועדיין לא מעכל שהבעיטות החזקות שבעטת בתוך הגוף שלי פתאום הפכו לפיזיות, בנפשי. מיהרתי לחלץ ממני את הבגדים, ומייד הרגשתי הקלה.
שוב חזרתי לחפש לי שמלה. רפרפתי על הקולבים עד שמצאתי אחת רחבה וקצרה. למרות שקצת נדחקתי לתוכה, חשבתי, 'את תהיי בסדר, הנה, נכנסת אליה'.
גם הפנים של זו שעמדה מולי במראה החזירו אור שלא ראיתי כבר יותר משבוע. ניצוץ קטן, אבל הצלחתי לראות אותו מבעד לכאב.
בזמן שהתאפרתי מעט כדי להסתיר דברים שאני לא רוצה שייראו בי, שמעתי צלצול בדלת. המשפחה שלי הגיעה. עוד לפני שיצאתי אליהם, אימא שלי נכנסה לחדר. "מה את לובשת? זה לא מתאים לאירוע, למה לא לבן?" זה המשפט היחיד שיצא לה מהפה. השתנקתי. הביטחון העצמי שלי צנח לתהום עמוקה יותר. חזרתי לארון. הפעם, הייתי חדורת מטרה למצוא חולצה לבנה ומכנסיים. לבוש שיכבד את האירוע, לטענתה. התחלתי לשלוף בגדים בקצב: מודדת וזורקת הצידה את כל הבגדים שלחצו. 'את חמישה עשר קילו יותר, איך תיכנסי לבגדים האלה?' ולפני שהנחתי למחשבות להשתלט עליי, אבא שלך נכנס לחדר במפתיע, העיף מבט על הערימה שכיסתה את הרצפה ואז הפנה אותו אליי. "כולם כבר פה" אמר בקול רך ורכן לעברי. "זה לא משנה מה תלבשי. זה טקס קצר. לפני שתשימי לב זה ייגמר". הוא לחש לתוך אוזני. "אני אבוא עוד כמה דקות" הבטחתי.
לבושה בטייץ שחורים ובחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים – אפילו שהיה לי חם, פסעתי לעריסה שלך והבטתי עלייך בשלווה. כששלחתי יד רכה ללטף את ראשך, פחד גדול התפרץ וזרם מליבי לכל חלקי הגוף. דמעה ראשונה החלה זולגת מעיניי, נופלת מטה ונספגת בשמיכה שכיסתה אותך. בעקבותיה זלגו עוד דמעות. 'אל תבכי, האיפור ייהרס', גערתי בעצמי. 'את תיכף צריכה לצאת לסלון לפגוש את כולם'. אבל לא יכולתי להירגע. דמיינתי את הרב מחזיק את הסכין בידו, ואותך שוכב תחתיו בלי לדעת מה עומד להתרחש בעוד מספר רגעים. חיבקתי אותך אל חיקי. הדמעות על פניי לא הספיקו להתייבש והרטיבו מעט את שיערך. ניגבתי אותן קלות ויצאתי מהחדר אוחזת בחרדה המתוקה שלי, בך.
תגובות