close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • אל נא תאמר לי שלום

    יוסי וקסמן | סיפורים | התפרסם ב - 28.12.20

    כשהייתי צעירה האמנתי שיש חיים, חיים של ממש, כאלה שיש בהם תודעה והבנה ואהבה, ואפילו שנאה, באבנים ובעצים ובפרחים ובעצמים הדוממים בכללם. הייתי מדמיינת בעיני רוחי את העצמים ורוקמת מסכות חיים שלמות שהתגלגלו בהם בעל כורחם, בלא שירצו בכך. מהיום שאני זוכרת את עצמי היו לי תכונות כמוסות, מבהילות, להבחין בנשמתם של דברים, אך בימים ההם פסלתי הכול כמחשבות של טירוף, הבזקים ילדותיים שילכו וידעכו עם השנים. הם לא דעכו מעולם. 

    עם הזמן למדתי לקבל את העולם כפי שהוא, להשלים אתו ולא לראות את הפחדים והשנאות שלא היו בו באמת, אלא נשקפו אלי דרך מראת נשמתי המעוותת; אספקלריה חד ממדית, רשעה, שניפצתי בהנאה לאלפי רסיסים מסנוורים, אשר האירו לי את פני הדברים ללא הכיסויים שאנו נאחזים בהם כדי שיגוננו עלינו. למדתי להיכנס למחשבותיהם של בני אדם ולנבור ביצריהם הקטנוניים המצחיקים. למדתי לחדור דרך קירות.

    תומר, הצעיר בבני, אינו שומע לי. מבחינתו אני לא קיימת. אני שקופה. הוא כבר גדול ובוגר דיו כדי להחליט כל מיני החלטות הרות גורל (כך הוא טוען). הוא הרי בן עשרים ושתיים. תומר יפה כל כך כשהוא מבריש את שערו בבוקר מול המראה. גבר ממש. מתחשק לי לחבק אותו חזק-חזק, לצעוק לו לתוך אוזניו העדינות כמה אני אוהבת אותו. אבל הוא אטום. איקס אטום. לפעמים נדמה לי שהחלב הישן שלי עוד קרוש על שפתיו הבשרניות. אני מסתובבת בחדרו השכור והוא אינו רואה אותי. אני אחכה עד שיבחין בי. לא אוותר. אני יודעת שהוא יתעורר יום אחד, האיקס המתוק שלי, יבוא ויגיד לי: שלום, אימא. כמה התגעגעתי אלייך. ובינתיים אמשיך להיכנס ולצאת דרך קירות. אני הרי כל כך טובה בזה. אלופה ממש.

    לפעמים, כשמזדמן לי לבקר אצל אהובה או אצל שפרה, אני מתגעגעת מעט לימים ההם. אמנם זנחתי את כל אותם הבגדים והכיסויים והרגשות שהיו לי לבית אסורים; אך גם היום, כשאני נתקלת באיזו שמלת כותנה תפורה היטב או באיזה כובע מעוצב בקפידה, שבה ועולה בי מן המעמקים החשוכים שהשתחררתי מהם אותה תחושת החמצה עדינה.

    כיצד זה שעדיין אורבת לי קללת הזמן? ואולי לשם כך אני עדיין כאן, על אפי ועל חמתי, מחפשת אהבה, מגע, סתם איזו לטיפה, כדי להשיב לעצמי משהו מנעורי האבודים? היה לי נוח תחילה לחלק את הדברים כפשוטם: לאהובה מחשבות זדוניות ולשפרה מחשבות של חסד. אהובה לקחה לי את משה, ושפרה החזירה אותי אל הדת. העולם מלא באנשים, והם אינם מתחלקים לאנשים טובים ואנשים רעים. העולם בכלל אינו טוב או רע. לפעמים יוצא שהדברים הרעים הם אלה הטובים ולהפך.

    התפתיתי לנקוף בליבה של אהובה בימים הראשונים. הייתי נוקשת לה על מחשבותיה המסופקות, על חלומותיה הוורודים שהייתה מתענגת עליהם בשנתה. הייתי סובבת בחדר השינה החדש שלהם ומטילה עליהם פחד ומורא. כל היום הייתי מייחלת ללילה שבו אבקר אצלם ואערער את האיזון הדק לכאורה של שניהם. היו אלה ההנאות הקטנות שהביאו אותי למעשים ההם, קנאות גשמיות שעוד קיננו בי בתחילה, לפני שהתנקיתי. הייתי מסוממת בסמי רוע, הייתי מכורה להם בעל כורחי.

    הגעגועים קשים. הגעגועים מסנוורים אותי. כיסופים לכובד הגוף, לבשר המדולדל, לצלוליטיס, לקשקוש הצמידים על פרקי הידיים ולצביטת העגילים על תנוכי האוזניים, לטעם המלאכותי של האודם על השפתיים. הגעגועים הורגים אותי בכל פעם מחדש. מתי להתחיל? בימים הרחוקים בירושלים המנדטורית, כשמשה ואני הכרנו בראשונה, כשנולדו הילדים, ואולי עם הופעת גלי החום הראשונים, או בימי הסרטן? הדברים מתערבלים, מקשים עלי, סוגרים אותי, דוקרים בי מה שלא יוכל להידקר עוד, חונקים בי את המעט שעוד יכול להיחנק. להתגלגל באבן, בעץ, בפרח, בפסלון הבודהא הבורמזי שאצל שלומי ודני, להתגלגל בחתול אשפתות כדי לזכות בתשומת לב, בלטיפה, במגע קטן של חיבה.

    אני מביטה מן הצד ואיני מאמינה: הטבעות נשלפות מאצבעותיי והולכות ברמייה אל האישה האחרת, הבית הולך ומתרפט, הרהיטים המשפחתיים שכה עמלתי להבריקם מוצאים את דרכם אל בתיהם של אנשים זרים; להיות נוכחת-לא-נוכחת, לזעוק בלי שישמעו את זעקותיי, להתחשבן בלי להיות מוחשבת. הגוף הישן נזנח כמו מעיל חורף בלוי, מתנפח מנוזלים שלא מצאו דרך להתנקז במקרר של בית החולים, מתכלה, מתפורר, נעלם; גלי החום המוכרים שהתחלפו בגלי קור; מראות האיברים הפנימיים שלי בפעם הראשונה; הכבד, הלבלב, הריאות, הגרורות. השיניים היפות, שכה הרבו לדבר בשבחן, ממשיכות לזהור באדמה ההררית החומה, הפטמות נעלמו כבר בימים הראשונים, הנרתיק והחלחולת מיהרו להימס. אילו רק יכולתי לנחם את אהובי נפשי, את ילדי, את אחיי ואחיותיי, להסביר להם שאני כאן, לידם, איתם.

    ** מתוך “אל נא תאמר לי שלום”, יוסי וקסמן, הוצאת כתר, 1999

    יוסי וקסמן

    יוסי וקסמן - סופר, צייר ומעצב ישראלי. בוגר בהצטיינות במחלקות לעיצוב גרפי וכן וידאו-ארט באקדמיה בצלאל. מתגורר בכפר האמנים עין הוד ומציג בגלריה של הכפר בקביעות.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 1
    • 2
    • 1

    תגובות


    1 תגובה על “אל נא תאמר לי שלום”

    1. יוסי וקסמן הגיב:

      תודה מקרב לב, יוכבד היקרה.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    נס הדגים

    יעקב שקד
    שמעתי את הסיפור הזה מפיו של נברסקאי, דהיינו תושב נברסקה. הוא...

    האור שבתוכי

    אהובה מי-טל
    קַרְנֵי אוֹר פּוֹלְשִׁים אֶל הַנְּשָׁמָה נוֹגְעִים, מְזַעְזְעִים אֶת הַדְּמָמָה מְפִיצִים לֶהָבוֹת,...

    רוֹמָא

    יהושע פרונט
     בַּעֲרֹב יָמַי לִפְגֹּשׁ אוֹתָךְ לָרִאשׁוֹנָה נִצֶּבֶת שָׁם בְּאֶמְצַע הַמַּגָּף אַלְפֵי שָׁנִים...
    שינוי גודל גופן
    תצוגה קונטרסטית