כל אחד ואחת יכולים היום, די בקלות ובהוצאה מינימאלית יחסית, להקים הוצאת ספרים ולהתהדר בספרים שיצאו, בתמיכות ציבוריות שקיבלו, בפרסים, בהכרזה על נאמנות מוחלטת לשלטון ולדוקטרינה השלטת ועוד ועוד דברים ידועים. לעתים קרובות הקשר בין פעילותן של הוצאות ספרים כאלה לבין ספרות ערכית הוא רופף ביותר. הנה, למשל, הוצאת שתים, במסגרתה הופיע ספרה של אורית זמיר "נא לא לרסס. 13,486 מילים על פחד" (שתים – בית הוצאה לאור 2025).
הספר זכה גם בתמיכת משרד התרבות והספורט וגם בתמיכת קרן יהושע רבינוביץ', ספר שבעמוד הקרדיטים מכריז על עניין חטופים בעזה ועל עניין לא נשקוט עד שיחזרו, כלומר כל המשבצות הנכונות סומנו מייד. כלומר, יודעים איך לעבוד שם בהוצאת שתים, יודעים היטב היכן מרוחה החמאה. יודעים שהכול צריך ליווי צמוד ודביק של יח"צ אחרת שום דבר לא זז.
אבל מה באשר לאמת הספרותית? זאת נעשית עדרים עדרים והולכת לה. חשוב לציין את כל זה דווקא כשספר גרוע מקבל תמיכות וכיבודים כי-אז יש סיכוי טוב מאוד שספרים טובים נדחו.
הגם שמדובר בספר ראשון למחברת, לא מדובר בפרח סופרים נרעד. על גב הכריכה נאמר לנו כי "אורית זמיר היא יוצרת קולונע וטלוויזיה זוכת פרסים" וכי פרסמה כבר בכתבי העת גרנטה ופטל. דהיינו לאחר שהגברת זמיר כבשה את פסגות הקולנוע והטלוויזיה היא מסתערת על הספרות בבחינת עוד פסגה לכיבוש, והיא מחשבת את צעדיה היטב. מובן שאין לפנינו שום הוכחה על כיבושן של שתי הפסגות הראשונות אבל יש לפנינו הוכחה לגבי יומרה ויוהרה. לגבי הספרות, במקרה זה ניתן להכריז על כישלונה המוחלט של הגברת זמיר.
הנובלה שלפנינו עוסקת בפחד מג'וקים והיא כתובה בלשון של דו"ח למס הכנסה, כלומר דיווח תמציתי וענייני וחסר כל ייחוד. דיווח גנרי, כללי, יבשושי, כזה שהמורה לספרות בכיתה י' היתה מחזירה לתלמידים עם ההערה הקבועה שחיבור בספרות הוא לא דיווח. במרכזה של הנובלה מצוי מסע ההשתחררות של המחברת מפחד כפייתי מפני התיקן האמריקני המצוי בעזרת טיפול פסיכולוגי בהובלת תיאה לנדאו, "פסיכולוגית שמתמחה בטיפולים ממוקדים וקצרי טווח בהפרעות חרדה" (עמ' 8).
הטקסט כתוב בגוף ראשון והמחברת עושה ניסיונות לעסוק גם בפחדים בכלל, נושא חשוב לכל הדעות כמובן, והרי כל נושא הוא ראוי ליצירה ספרותית, במלים אחרות, אין נושא שאינו ראוי שיכתבו עליו, השאלה הגדולה היא האיך, הצורה הספרותית, זווית הראייה המיוחדת, הלשון, החווייה, האותנטיות, בקיצור כל המרכיבים שהופכים טקסט ליצירת ספרות. כל המרכיבים האלה נעדרים מהטקסט של אורית זמיר שמדווחת לקוראים בקפדנות של פקידת מס על המשימות השונות שמטילה עליה תיאה במטרה לשחרר אותה מחרדתה: "אני קוראת הרבה על ג'וקים ומצליחה למצוא עניין בנושא. אני רוצה, מתאמצת להצליח, להיות ילדה טובה. להצדיק את הזמן. את הכסף. לממש את הפוטנציאל שלי. אני מותשת מעשרות שנים של מאמץ לממש את הפוטנציאל. אני כל כך רוצה לשתף את תיאה בעבודת הבית שלי שאני מקדימה לפגישה ומחכה מחוץ לקליניקה" (עמ' 17).
במידה רבה אפשר אולי לומר שאורית זמיר כתבה תסריט שִלדי שיוכל אולי להוות פעם בסיס כלשהו לסרט קולנוע או טלוויזיה, אם כי גם בתור תסריט הדברים שִלדיים למדי. אין שום מעורבות רגשית, שום אמפתיה, שום העמקת אמת בשום דבר, הכול מתנהל על פני השטח של התיאור התמציתי היבש, תיאורים שלקוחים מכל מיני ספרי יעץ אבל אינם מתארגנים לחלקים בעלי משמעות בתוך יצירה אינטגרלית אלא נותרים מנותקים: "תנועת האקו-פמיניזם, תנועה שצמחה משנות השבעים של המאה ה-20, חתרה למוטט את ההיררכיות שנקבעו על ידי חוקרי הטבע – היררכיה בין גברים לנשים, בין בני האדם לטבע, בין מינים שונים של בעלי חיים. בתחתית כל ההיררכיות נמצאו החרקים, ובתחתית היררכיית החרקים – התיקנים. נשים התחילו לתת מקום לתיקנים בספרות, שירה ואומנות מתוך סולידריות עם מינים שנדחקו לשוליים, שנרמסו, שיעילותם והכרחיותם לטבע לא קיבלו את המקום המגיע להן" (עמ' 66-65).
הרעיון היפה הזה, ממש כמו רעיונות יפים אחרים המפוזרים בנובלה ואמורים לעזור למחברת להתגבר על אימתה מפני תיקנים, אינם מתממשים מבחינה ספרותית. הפוטנציאל ליצור אנטגרציה מקורית ומעניינת בין הרעיונות הללו לבין המחברת ומסעה מתפספס פעם אחר פעם. אפשר היה ליצור דמות נוירוטית יותר, מעורערת יותר, שהרי גם פחדים אחרים נזכרים מפעם לפעם, אבל כל אלה רק נזכרים, מדווחים באותו טון תמציתי וזהו.
כך גם האיזכורים של הורי המחברת ובעיקר אביה, ללא ספק דמות דומיננטית בחייה שמוסיפה להשפיע עליה גם אחרי שמת, אבל גם הוא לא זוכה לפרוץ את גבולות התיאור התמציתי, אותו תיאור שבו היא מדווחת לפסיכולוגית על פריצת דרך בהתגברות על הפחד: "ביום שישי בבוקר קמתי והיה ג'וק מת על רצפת חדר השינה. פיניתי אותו בעצמי במטאטא לחתיכת קרטון ומשם לפח!!! יואב והבנים היו פעורי פה וגם אני. הוכחה חשובה לכך שהריסוס עובד, ושהטיפול עובד" (עמ' 74).
הריסוס עובד, הטיפול עובד, אבל הסיפור מת. גם האיזכורים של יצירות ספרותיות בהן מככבים ג'וקים לא תורמים דבר להחייאת הסיפור. המחברת מזכירה למשל את סיפורו המקסים של יורם קניוק, "הבית שבו מתים הג'וקים בשיבה טובה" וזה מעורר אותה להרהורים על קניוק ואביה ועל מוות בשיבה טובה: "גם קניוק, כמו אבי, נולד ב-1930 בתל אביב והצטרף לפלמ"ח לפני גיל שמונה-עשרה. אני קוראת שוב ושוב את המילים על האבא שבוכה. על הרצון לקבור את המתים בכבוד. על הרצון להגיע לשיבה טובה. עולים בי החברים המתים של קניוק ושל אבי, כל אחד מהתש"ח הפרטי שלו. האם הצליחו להביא אותם לקבורה ראויה, את אלה שמתו לא בשיבה טובה?" (עמ' 76).
האנלוגיה פשטנית מאוד, ההרהור הזה איננו מצטרף לעוד הרהורים דומים ולכלל איזו אמירה משמעותית, הוא מתנדף כמעט מייד. האנלוגיה בין הטיפול בפחד לעצמאות (עמ' 87-88; 96) מעניינת ומשמעותית יותר אבל שוב הדברים אינם מתארגנים מבחינה ספרותית.
הספר הזה הוא עוד דוגמה למשבר העמוק שבו אנחנו מצויים, לבלבול המוחלט בין יצירת ספרות לסקיצה ראשונית שקוצרת פרסים ותמיכות בזכות הוצאת ספרים ממולחת ויחסי ציבור מוצלחים שמסתירים את האמת ומכסים עליה.