close light box
שלום!
התחברות עם מייל
התחברות פייסבוק
  • הוצאת טוטם
  • אודות סלונט
  • איך נולד שיר?

    זהבה כספי | מאמרים | התפרסם ב - 01.05.24

    הערות לשיר "שיחה בערב השקה" | גד קינר-קיסינגר

    אני רוצה לפתוח בשתי הערות כלליות:

    1. מה שמכונן את הפרסונה השירית, או  את "שם המחבר" של קינר-קיסינגר (כמו שמכנה זאת יגאל שוורץ) הם חומרי החיים עצמם. הוא לא מבקש להיות "הצופה לבית ישראל" (כמו משוררים עבריים רבים), לא בעל שליחות או נביא – פשוט, משורר החיים, ששום דבר אנושי אינו זר לו.  
    2. ביני לביני אני מכנה את הפואטיקה של קינר: פואטיקה של שרשור. זרם של אסוציאציות וקונוטציות, שיוצר את האקלקטיות כביכול של הדימויים וההקשרים התרבותיים, ואת תחושת האניגמטיות של השירים, ולפחות בעיני, אף את קסמם. אם כי, כפי שנראה, "יש הגיון בשיגעון".

    השיר שאדבר עליו הוא השיר הארספואטי "שיחה בערב השקה".

    שיחה בערב השקה

    גַּם אַתָּה כּוֹתֵב? לָחֲשָׁה.

    וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי חוֹטֵב

    וְאֶת מַהֲלֻמּוֹת הַגַּרְזֶן.

    אָז קוֹשַׁשְׁתִּי אֶת שְׁבָבֵי הַמִּלִּים

    וְהָאוֹתִיּוֹת הַגִּדְּמוֹת שֶׁנִּתְּזוּ וְנֶעֶרְמוּ סְבִיבִי

    וְיָצַרְתִּי לִי מֵהֶן יַלְדֹּנֶת קְטַנָּה

    מְתוּקָה וְאִלֶּמֶת

    עִם עֵינַי פְּלָדָה מֵימִיּוֹת וּשְׁקוּפוֹת

    כְּמוֹ בְּמֶטְרוֹפּוֹלִיס שֶׁל לַאנְג

    שֶׁזַּהֲרוּרֵי שְׂעָרָהּ הַבְּלוֹנְדִּינִי

    הִתְווּ שׁוּרוֹת שֶׁל עֲרוּגוֹת אֲוִיר

    וְהֵן הִנְבִּיטוּ לִי יַעֲרוֹת שִׁיר

    אֲפֵלִים.

        *מתוך "היונה משתוקקת למבול", הוצאת כתב, 2004.

    הטריגר לכתיבת השיר הוא לכאורה פרוזאי למדי ואפילו זניח. טעות בשמיעת המשפט "גם אתה כותב?", שנאמר בלחישה, בשל הנסיבות (אירוע השקה). הקושי לשמוע את הנאמר, גורם לדובר בשיר לשמוע "חוטב" במקום "כותב", והטעות מובילה את השרשור של המטפורה המורחבת בשיר. למעשה השיר בשלמותו מגיב לשאלתה של השואלת-הקוראת-הנמענת (מכאן שמו: שיחה). מניסוח השאלה, משתמעת אי הבנתה את מעשה הבריאה הייחודי של בעבודת המשורר ומכאן פיחות ערך של מעשה הכתיבה (נו, היום "כמעט כל אחד כותב"). השיר בא להבהיר לנמעניו את המורכבות הכרוכה בעצם הכתיבה.  

    השיר נע בשני צירים: אנכי ואופקי.

    המטפורה המורחבת, שמתארת את תהליך היווצרותו של שיר, מתפתחת בציר אנכי.

    ממצב אנרכי של יער בעת שעציו נכרתים באקט אלים והרסני – לגינה מתורבתת, מסודרת ערוגות, ערוגות, בהם נובט הפרח – השיר.

    בציר האופקי השיר מתפשט רוחבית ומצרף אליו קונוטציות תרבותיות שמרבדות ומעשירות את העולם השירי ותורמות למשמעותו.

    המטפורה המורחבת יוצרת אנלוגיה בין תהליך כתיבת שיר לבין חטיבת עצים ביער: "שביבי מילים" שנתזים ונערמים; "אותיות גידמות" – החיבורים המעטים בין המסמנים למסומנים דיים על מנת שבדמיונם של הקוראים תצטייר תמונת יער שוקק חוטבי עצים בעת עבודתם.

    הביטוי "כשחוטבים עצים עפים שבבים" מכוון בדרך כלל להסביר תופעה שולית, ולרוב גם שלילית, שנלוות לעיקר. העצים הם החומר הטוב ממנו מייצרים מוצרים רבים שימושיים ואמנותיים. השבבים הם רק פועל יוצא בלתי נמנע. כאן מצהיר למעשה המשורר כי שיריו נוצרים דווקא מהשבבים, ממה שנחשב בדרך כלל לפסולת.

    בקריאה ראשונה של השיר תפסתי את תמונת היער שעציו הולכים ונחטבים כניסיון לתאר את ראשיתו של תהליך הכתיבה, ככזה שמתחיל בעמל רב ובמאמץ, ב"מהלומות גרזן" (בדומה למתואר בשירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר"). אולם בקריאה נוספת שמתי לב כי מהלומות הגרזן לא נעשות על ידי הדובר- המשורר, אלא בידי אחרים והמשורר הוא זה ששומע אותם וער להם. חטיבת העצים ביער מסמנת אם כן את דופק החיים, שהמשורר ברגישותו הייחודית קולט אותם. יותר בדומה לשירו הנפלא של דוד פוגל "בלילות הסתיו" ("כל אלה ישמע ההלך העייף, ורעד יעבור את בשרו).  

    מתוך כל הפעילות הדרמטית המתרחשת ביער, בוחר המשורר דווקא בשבבי העצים. שבבי העצים, שניתזים ונערמים הם המילים שעולות בתודעת המשורר תחילה ללא כל סדר, ארגון או רציפות (בערימה אחת). המשורר נדרש יהיה לבצע מטמורפוזה ולברוא מהם משהו שונה בתכלית (כמו ג'פטו הנגר, שיצר מהעץ הגולמי את פינוקיו). הדובר בשיר אכן בורא מהם "ילדה קטנה מתוקה ואילמת" עם "עיני פלדה מימיות ושקופות".

    האילמות ועיני הפלדה של הילדה המתוקה מעלות אצל הדובר קונוטציה לסרט האילם של פריץ לאנג מ-1926 – "מטרופוליס".

    בשלב הזה החומר השירי אמנם כבר אינו גולמי כמו ערימת השבבים – יש לו כבר צורה אסתטית (ילדה קטנה ומתוקה), אך עדיין חסרים בו כוח הדיבור (הילדה אילמת כמו הסרט) ונעדרת חיות (העיניים – עיני פלדה). זה עדיין אינו שיר מוגמר.

    מכאן ואילך השיר כבר יוליד באורח פלאי את עצמו. האור הנוהר על תלתליה הבלונדיים של הילדה המתוקה מתווה כבר את הסדר – את הערוגות (השורות) ומתוכם נובט השיר.

    תהליך היצירה הוא אם כן כדלקמן:

    השלב ההתחלתי הוא שלב הקליטה. הדובר (המשורר) – פסיבי. הוא מאזין לחיים המתרחשים בחוץ, מאזין למישהו אחר חוטב עצים, ושומע את מהלמות הגרזן.

    בשלב השני הדובר הופך לפעיל – זהו שלב היצירה: "אז קוששתי… ויצרתי לי מהם…"

    בשלב שלישי – השיר כבר בורא את עצמו מתוכו "התוו שורות" "הנביטו שיר".

    בשיר שתי קונוטציות תרבותיות שלכאורה אין ביניהן קשר – הראשונה רק נרמזת (יצירתו של פינוקיו על ידי ג'פטו הנגר) והשנייה גלויה, והמשורר מצהיר עליה במפורש (מטרופוליס) – אולם ישנו קו מחבר בין שתיהן.

    פינוקיו עשוי מעץ. על מנת שיהפוך לילד של ממש, לאדם בשר ודם, לא מספיק גילופה של הדמות על ידי ג'פטו. פינוקיו יהיה חייב לעבור בעצמו תהליך, שיהיה כרוך בטעויות בכאב ובלמידה.

    במטרופוליס התהליך מורכב יותר, אך הרעיון דומה. הרובוטית (כפילתה המזויפת של מריה) עשויה פלדה (מכאן עיני הפלדה של הילדה בשיר). בשלב מסוים קיומה הכרחי, אולם על מנת שמריה האמיתית תוכל להגשים את אהבתה ולהציל את העיר – יש צורך להמיר את הרובוטית במריה החיה.

    כך גם בשיר: המשורר בורא "ילדה קטנה ומתוקה", אך זה עדיין אינו שיר. זו מלאכת עשיית השיר (בהקשר זה אצטט את פריץ לאנג שאמר על עצמו "אני לא אמן, אני איש מלאכה"). דרוש עוד דבר מה על מנת לעשותו לשיר (כפי שאומר החייט בסיפורו של עגנון "המלבוש" שהתבקש ליצור מלבוש למלך. במלבוש כבר נתפר כל הדרוש, "אבל המלבוש עצמו מחוסר משהו. זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש. ואם חסר אין המלבוש מלבוש").

    כפי שראינו, המטפורה פותחת ביער בו חוטבים עצים, ושבבים עפים ונערמים (אלה החיים עצמם שנקלטים בתודעת המשורר). בתהליך עבודת האמנות נעשית בחירה (השבבים ולא העצים) ואלה הופכים לגינה מסודרת ערוגות, ערוגות, שמתוכם נובט השיר, כביכול מאליו, באופן מיסטי או באלכימיה מופלאה, וכבר ללא התערבות ישירה ומודעת של הכותב. המטמורפוזה הושלמה – שיר נולד.

    זהבה כספי

    זהבה כספי היא חוקרת ספרות עברית ותיאטרון ישראלי, פרופסור חבר בדימוס במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מרבית מחקריה עוסקים ביחסים המורכבים שבין ייצוגו של הפוליטי-חברתי לבין היבטים אסתטיים, ספרותיים ותיאטרוניים. ספרה הראשון "היושבים בחושך" (2005) עוסק בניסיון לבחון את רכיביה של הזהות האנושית ואת טיבה של החוויה הקיומית החנוך-לוינית. ספר זה ופרסומים נוספים מיצב אותה כאוטוריטה ליצירתו הדרמטית של חנוך לוין.

    מה דעתכם?

    • 0
    • 0
    • 0
    • 0
    • 0

    תגובות


    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


    כתבות נקראות

    משיח חולה אהבה

    יעקב לוי
    ז'אן ( ברק )  2010  –  פרק מתוך הספר "שליט הזמן",...

    עַל-כִּתְפֵי / לִסְמֹךְ עֲבוֹדָה לְהוֹדָאָה

    יהודה לייב ויטלזון
    עַל-כִּתְפֵי הַיְּשִׁיבָה עַל-כִּתְפֵי הַנֵּס רוֹמְמַתְנוּ לְמַבַּט מַלְכוּת יַלְדִּי שֶׁהִשְׁכִּיחַ אֶת שֶׁנּוֹשֵׂא...

    תפילה

    יצחק גוילי
    עֲצֵי פְּרִי לְאַחַר הַגֶּשֶׁם, נוֹשְׂאִים לַשָּׁמַיִם עַנְפֵיהֶם הַחוּמִים עֲטוּפִים בְּטַלִּית עָלִים...
    דילוג לתוכן