רעש והמולה בחדר האוכל. שעת ארוחת הערב הגיעה וכולם רצים כאילו לא אכלו יומיים, וכאילו מגישים פה מעדני גורמה. וכל יום, וכל ארוחה הדבר הזה חוזר על עצמו וכל פעם אני מופתעת מחדש.
אני עומדת, מחזיקה את מגש האוכל שלי בידיים ומהססת. מביטה סביבי, האולם מלא שולחנות בני ארבעה מושבים. מיכל השמנה עוברת לידי סוחבת רגל אחת. יש לה רגל ארוכה ורגל קצרה יותר. הקצרה היא הרגל החזקה, אז היא גוררת אחריה את הרגל הארוכה, החלשה, כמו אומרת לה בואי אחותי, אני מפלסת לנו דרך. מיכל מוציאה לי לשון והולכת עם המגש שלה לשולחן שכבר ישבו בו שלושה חוסים. ככה זה פה, אין בחירה, אנחנו חייבים להשלים מקומות. לפני מספר ימים שאלתי את מיכל "למה את מוציאה לי לשון כל פעם שאנחנו נפגשות", מיכל הסתכלה עלי בעין אחת צוחקת ועין שניה בוכה "אני שונאת אותך כי את חושבת שאת יפה", אבל התקרבה אליי וליטפה את שיערי.
אני לא יכולה לסבול את הקולות האלה שעולים באוזניי. האחד צועק, שני מקלל, שניים רבים על מקום ישיבה, כאילו היו אלה מושבי קטיפה רכים שאתה שוקע לתוכם. אצלי הם גרמו ל… חלק שאני יושבת עליו להיות מרובע. בכל פעם שאני נכנסת לחדר האוכל אני מרגישה שתיכף אשתגע (ולמה אני פה בכלל? ולמה במחלקה הסגורה?). אני מחליטה להתנתק ושולחת את רוחי לשוטט בערבותיה המושלגות של רוסיה, שם גרים הוריי. אני לא באמת מתגעגעת למקום הולדתי. היה קר שם רוב הזמן. והקור הזה חדר לי גם ללב. הרגשתי שונה. משהו בתוכי אמר לי שאני לא כמו שאר הילדים. בימי ראשון הלכו כולם לכנסיה, אנחנו לא. לא חגגנו בבית חגים חוץ מנובי גוד – תחילתה של השנה האזרחית, אבל עם שורשים נוצריים. אני זוכרת את עץ האשוח הגדול עם הקישוטים, את סנגורוצ'קה, נערת השלג, את דָד מוִרוז, סבא כפור. אז את נובי גוד כן חגגנו וזהו.
בגיל שלוש עשרה פניתי לאבי "אבא אתה יודע שמריאנה והמשפחה שלה עוזבים את רוסיה ועוברים לישראל?"
"נכון" ענה לי אבא, הם יהודים והמשפחה שנמצאת בישראל שכנעה אותם לעבור"
לא ברור לי כמה זמן עבר אך פתאום שמעתי את קולו של אבא כעולה מהאוב, "מה קרה יאנוצקה, שקעת פתאום במחשבות". הבטתי מסביבי חיפשתי סממנים של דת, נצרות, יהדות, משהו… כלום.
"אבא מה אנחנו?"
"אנחנו יהודים חילוניים אין לדת משמעות בעינינו ולטובתכם העדפנו לא לדבר על זה אם אין צורך".
אז אנחנו יהודים. ואני חושבת שאם לא היו מסתירים ממני את העובדה הזאת אולי לא היה עולה בדעתי לחקור וללמוד על היהודים ועל ארץ ישראל. ואולי לא הייתי עולה לבדי במסגרת נעל"ה, ולומדת, בתנאי פנימייה, בכפר הנוער ע"ש מוסינזון בהוד השרון. ואולי לא הייתי מגיעה להיות חיילת בודדה, ואולי לא הייתי מגיעה למקום הזה פה.
אבל אני לא מצטערת. פגשתי את אנדריי בפנימייה ונקשרתי אליו, הוא כל עולמי. אין לי אף אחד אחר בעולם. אין לי לאן ללכת. יש לי רק אותו. היינו הכול זה לזה, אמא, אבא, משפחה ולא יכולתי לשאת את העובדה שאחרי שבע שנים ביחד, הוא עזב אותי והלך עם אחרת. והוא, רק הוא אשם שאני מאושפזת בבית המשוגעים הזה, או איך שאחרים קוראים לו, מוסד לפגועי נפש. האם אני פגועה בנפשי? כן, כך נראה לי. עובדה, אני פה. אבל אני שונה מהם. אני התאשפזתי מרצוני. אחרי הפרידה מאנדריי התחלתי לשתות אלכוהול ובמקביל לקחתי כדורים נוגדי דיכאון. יכולתי להישאר ערה שלושה ימים ברצף, בלי צורך לישון בכלל. החיים שלי הפכו לחיים של מסיבות ואלכוהול, בניסיון לשכוח הכול. כן, אפילו נסחפתי לעישון סמים, למרות הניסיונות שלי בעבר להימנע מכך. אבי עישן סמים וניסה לסחוף אותי לעולם הזה. פחדתי להתמכר.
כך חלפו כחודשיים, עד שחברות שלי לקחו את הארנק שלי ולא נתנו לי להמשיך ולהוציא כספים. הן התקשרו לבני הדוד שלי מנתניה, אלכס וסרגיי, "אתם חייבים לעזור לה" אמרו הבנות. "אנחנו באים אמר אלכס", והם הגיעו. אני מתקשרת לאבי, ברוסיה, מודיעה לו שאני מתכוונת להתאשפז. באמצע הלילה אנחנו נוסעים לאברבנאל ושם מאבחנים אצלי הפרעה דו קוטבית. קודם סבלתי מדיכאון ואחר כך ממניה.
אז למה בעצם אשפזו אותי? כשבאתי לבדיקה בפני צוות של רופאים, סיפרתי להם על הפרידה מאנדריי. לשאלתם "איפה ההורים שלך?", עניתי, בלי כל היגיון, "כל עוד הבן אדם הזה נמצא על כדור הארץ אני אשיג אותו". זה נשמע כאיום ובו בזמן תלוש מהמציאות. סיבה מספקת לאשפוז.
בעודי מרחפת בעולמי הצר, מגיעה שרה על כיסא הגלגלים שלה. היא צועקת בקולי קולות ומצמידה את כיסא הגלגלים לשולחן שבו ישבה אתי, המשוגעת ששרפה לה את המיטה כשהיא קשורה בידיה ורגליה. כרתו לשרה את שתי הרגליים, אבל לא נראה לי שזה השפיע על התפקוד שלה. שרה מישירה מבט אל אתי, אך זו נשארת אדישה ולא מתקשרת עם סביבתה.
יש מקום פנוי באחד השולחנות. האחות סווטלנה אומרת לי ברוסית "שבי שם יאנה". משהו בתוכי מתמרד. לא די שאני לא שייכת לפה, הם יגידו לי לשבת ליד המטוררלים האלה, שהם קוראים להם פגועים, "לא בא לי לשבת שם" אני מתריסה בעברית ומתיישבת בשולחן ריק. "את יודעת שלא הייתי מתעקשת איתך אבל יש נהלים", סווטלנה מרימה ידיים לצדדים. "תחזרי לשולחן הקודם". אש מטפסת במעלה גרוני, אם רק אפתח את פי תצא ממנו להבה, כמו מלוע של דרקון, ותשרוף את כולם. בפנים בוערות ובידיים רועדות, אני לוקחת את המגש והולכת לאכול בסלון, ליד המחשב. הספרייה מימיני מכילה ספרים במספר שפות. אני מתמקדת ב'מלחמה ושלום' של טולסטוי. אין סיכוי שאקרא שני ספרים כאלה עבים, אני צוחקת לעצמי, מתעלמת מהקריאות של סווטלנה. מבטי משוטט אל הווילונות הכבדים המאפילים על החלונות ואני תועה בחלל הגדול של החדר, ואני תוהה אם צבע הווילונות אפור או שהאבק הפך את השחור לדהוי.
סווטלנה, יודעת להיות קשוחה כשצריך. היא לוקחת לי את הצלחת והולכת משם. אני משתוללת וצועקת בגרון ניחר, "תחזירי לי את האוכל". שני גברים מגיעים, תופסים בזרועותיי, וגוררים אותי בכוח לא מידתי, לחדר סגור. הם מורידים ממני את התכשיטים, קושרים לי את הידיים והרגליים למיטה. מזרק גדול מופיע פתאום בידו של האח וחומר כלשהו מוזרק לצווארי.
לא יודעת כמה שעות עברו. אני מתעוררת, קשורה עדיין. החדר ריק ומלבד שעון שתלוי על הקיר, והמיטה שאני קשורה אליה, אין דבר נוסף. תקתוק השעון מטריף אותי, חחח מטריף אמרתי? אני הרי מטורפת!
קולות נשמעים בחוץ, הדלת נפתחת ושני אחים מעבירים אותי לחדרי החשוך. מסביבי הווילונות המאובקים. הדפים שציירתי עליהם אתמול מפוזרים על הריצפה והשולחן החום בפינה מלא כוסות ובדלי סיגריות. ואני ממשיכה לישון, כבר לא קשורה.