"אז זה דיכאון, מה שיש לי?" זוהר שאלה בשקט.
היא הביטה אל הפסיכולוגית בעיניים תמות. היא ישבה מולה על הספה, במקום שהפך זה מכבר לבטוח. הקליניקה הייתה קטנה יחסית ומעוצבת בפשטות מודרנית: ספה וכורסה תואמות בצבע תכלת, שעון קיר, מדפים עמוסי ספרים מלאי קושיות קיומיות. על אחד המדפים העליונים הייתה תעודת הסמכה לטיפול, ממוסגרת בעץ כהה. עלי העץ שמחוץ לחלון, כמו כפות הידיים של אדם תועה, הביטו אליה. "כל הלא להצליח להירדם עד הבוקר ולא לרצות להיות ו… הלאות המחורבנת הזאת – זה דיכאון?"
הפסיכולוגית הנהנה והשיבה ברוך, "זה קורה ללא מעט מחלימים, אחרי ההתמודדות עם החולי. את בחברה טובה." היא השתהתה. "בעיקר לצעירים," המשיכה, "שכל עולמות התוכן שעולים כתוצאה מהחולי לא ממש היו בסל המושגים הנגישים להם. ובעיקר –"
"לצעירות," זוהר השלימה את המשפט יחד איתה וחייכה במרירות.
היו רגעים שהפציע בה כעס יוקד כלפי הפגיעות הבראשיתית שטבע בה הטבע בעל כורחה, בהיותה בחורה צעירה, שהייתה ממאיסה עליה את גופה. ספק כדי להרגיע את עצמה, ספק כדי למשוך זמן, בהתה מעבר לראשה של הפסיכולוגית אל החלון. הירוק המלא של העלים הגדולים מחוץ לחלון נחתך על ידי מסגרת החלון כבדת הגוף, שהייתה שקועה בתוך קיר עבה. בהבהובית חמלה הבינה שהקליניקה משמשת אותה גם כממ"ד, ודמיינה את הפסיכולוגית יושבת כאן עם משפחתה, חבורה אלומת פנים מתגודדת, בזמן האזעקות.
"למה אף אחד לא אמר לי מראש?" אמרה בתוכחה.
הפסיכולוגית הביטה בה בקשב. "למה את מתכוונת?"
"למה אף אחד – הרופאה או המיליון אחיות או…"
"אני," היא השלימה.
"כן," הסמיקה, "למה אף אחד לא אמר לי שזה יכול לקרות? למה אף אחד לא אמר שזו אחת מתופעות הלוואי?" היא הרגישה כמו דמות מהסדרה האהובה עליה באותה תקופה, שגילתה – מאוחר מדי – שקונדומים עובדים 98% מהזמן בלבד. "הם צריכים לרשום את זה על הקופסה, באותיות שחורות ענקיות! לכתוב את זה, להזהיר אותך בתחילת הטיפולים!"
הפסיכולוגית הסתכלה עליה בחמלה מהולה בשעשוע של אדם מבוגר על צעיר ואמרה, "מה, שיכתבו: 'אזהרה, סרטן גורם לחולי קשה, מוות ובמקרים מסוימים גם דיכאון'?"
"כן!" זוהר הייתה מרחק קטן מאוד מלהתחיל לצעוד הלוך-חזור בעצבנות את רוחבה המצומצם של הקליניקה. "כמו הדף הנוראי שאת חותמת עליו בהתחלה של הכימותרפיה – כי איזו ברירה יש לך – הם צריכים להגיד לך את זה! כדי שאת תוכלי לחתום, 'אני מאשרת שקראתי והסכמתי לכך שיכול לגדול לי גידול משנה כתוצאה מהטיפולים', 'אני מאשרת לזרים לשאול אותי אינסוף שאלות פולשניות', 'אני מאשרת שאין לי שום ברירה אלא להיות פה'… שיהיה אפשר לדעת למה להתכונן! על הכול אמרו לי. באמת. אבל עוד סופר-חולי אחרי שכבר החלמת? כשכאילו כבר סיימת עם זה? מי חשב על זה בכלל?"
הפסיכולוגית שתקה מספר רגעים. "אז להגיד משהו כמו שכתוב על פקטות סיגריות?" היא שאלה. "'אזהרה: ההחלמה מסרטן, אם מתרחשת, כרוכה במחירים כבדים, גם אחרי גמר הטיפולים'."
"בדיוק."
"אזהרה," היא המשיכה בחיוך קטן, "סרטן גורם למחלות ולמוות בטרם עת."
"נכון. ואימפוטנציה," זוהר אמרה אחרי התלבטות, "אימפוטנציה הייתה התקווה האחרונה שלהם לגמול אנשים מעישון." בצחוק הוסיפה, "אזהרה: סרטן זו הסיבה שוולדמורט פוחד למות."
"אזהרה: סרטן זו גרסת המבוגרים ל'הסיפור שאינו נגמר'."
"אזהרה: סרטן היווה את הבסיס לאלגוריתם של פייסבוק."
"עכשיו אחד קשוח," הזהירה הפסיכולוגית, "אזהרה: סרטן גורם ל-100% ממקרי התמותה מסרטן."
זוהר הבינה שסיימו עם המשחק.
"אני מצטערת שלא דיברנו על זה קודם." ניתן היה לשמוע בקולה שבכנות הצטערה. "אנחנו מגחיכות את זה אבל זו בקשה מאוד הגיונית, לרצות לדעת… אני רק לא כל כך בטוחה שהיא בת ביצוע, את יודעת? ניקח את זה פילוסופית רגע ונרחיק מהמקרה שלך: איך היה פועל אדם שיודע ממה הוא ימות? קשה לדעת, ואולי הוא היה נמנע מספיק מהדבר הספציפי עד כדי שהיה מת ממשהו אחר… אבל הוא עדיין היה מת בסוף."
"לא הבנתי."
היא הביטה אליה בחום. "להתמודדות עם מחלה קשה, או כל משבר, יש מחירים. וההתמודדות משנה אותנו, אין מה לעשות. ככה גם עכשיו עם הדיכאון. זה עדיין היה המקרה, גם לו ידעת מראש."
זוהר העסיקה את אצבעותיה במספר חוטים פרומים של קרע ראשוני בברך הג'ינס. "עדיין הייתי רוצה לדעת," מלמלה.
"איך זה היה משנה?"
היא לא ידעה, ובהמשך תהתה על כך מפעם לפעם. ואולם עדיין עבורה, משהו מתחושת המרמה מלווה את אי הידיעה, הגם שבמהותה היא בלתי נמנעת.
כי להפתעתה, דווקא אחרי ההחלמה, הייתה תקופה קשה ביותר. עד אז, לא היה לה ספק שכשתחלים סוף סוף, תהיה באופוריה. זהו, נגמרה התופת, חלפה הסכנה… עכשיו אפשר לבלוע את העולם. היא ציפתה לרחף כמה סנטימטרים מעל לקרקע, כמו בפרסומת של "רד בול" בה למציג, שהינו שחקן, מבצבצות כנפיים מנעלי הספורט. במקום זה ישבה בחדר, זרה לעצמה. ישבה שעות. שעות ישבה. והמאמץ לצחצח שיניים, והמאמץ להתקלח, והגוף, כבד כזה – כמו בצק תפוח.
איך דיכאון משנה אנשים? פשוט. את מתחפרת בעיזבונות, כמיהות מהוהות כמו נייר צלופן משומש. שעה בולעת את היום שלך. את עורכת עמה משא ומתן. מחר תעשי. מחר או אחרי, בעבור המבול. בעבור המבול את מסתכסכת עם דקויות, עם השתקפויות האור, עם מוזרות ליטוש העץ במשקוף החדר. בחסות המבול את בודה בעיני רוחך חיות בהצטברויות לכלוך בפינות נידחות של חדרים, הולכת ומעמיקה בתוך הסבך. מחשבה על מחשבה פוערת פיתויה… סלילים בתוך עצמם מגוללים סיבות. עננת ברחשים תוך הכרתית.
פשוט. הוא מכניע אותך למחשבה. הוא משכנע אותך במחשבה. בממשות המחשבה, בגופניותה. אט אט, כמו בערפול, את משתכנעת במחשבה: בכוחה, בנכונותה, בחוסנה הבלתי משוער ובלתי ניתן להכרעה… את משתכנעת בתפקידך כנושאת המחשבה, ככלי למחשבה. מוקד השליטה חדל להיות שלך. והצמצם – היומיום טופח על פנייך כמו מתוך חריר, תמונה רחוקה בסוף גליל שחור, מבזיקה כמצמוץ וחולפת. טיפה היתולית של יערת הדבש על הלשון.
ואת רואה את האמת באופן שלא ניתן לדבר עליה. היא נוגעת לך בלב, מושכת מטה בתוך שקערוריות שיצרה בליבך, נתזי מכתשים חסרי פניות… אך אף אחד לא רוצה לשמוע. אינך מוצאת בין כל מכרייך, כל מי שהערכת ואהבת כל כך וטבלו אותך באהבתם חודשים ספורים לפני כן, ולו אדם אחד שנכון לשמוע אותך דייך. את מתמלאת מרירות זעומה, כאילו מישהו היה מוזג ארס לעורקייך… לאן הלכו כולם?
את מתביישת. את מתביישת שאת מרגישה זנוחה מתוך שכל כך אהבו אותך, שתזזיות כמו אלה מתלהטות בך, חורצות בנפשות קרובות כל כך אלייך. את מדברת. כל כך הרבה יש לך לומר, לפרוס את משנתך החבוצה – לקירות, לשולחנות, ללילות הלבנים. את מדברת אל ספות מרופדות שפתיים, אל משבצות המדרכות, שפי זוויות מרובעות מעשה ידיים. את נושאת בדעתך כנקראת לדגל עזובים.
לאט לאט ההתנהלות שלך ביומיום הופכת בבואה לקורי העכביש שנטווים בך. הצעדים מלווים בסרחים של יוזמות כושלות, אסיף של מדרונות תלולים… והערך שלך, בעיני עצמך ובעיני קרובים לך – מטבעות הזהב שלך – מתחילים זולגים בפעפוע מבין גבולותייך.
פעמים נדירות, כמו שכבת אבק הנועלת משקה עשיר ועמוק, את מצליחה לחוש את ימייך הקודמים. כמו מנגינה צלולה אחרי גלות שקטה הם עולים בך, כמו מתוך האפלה, מראה חדש גלום המתבשר מעם החושך הסתום של כביש ישר, ישר, ישר לאין מוצא. את חשה את הדבר לרגע, זיכרון חי. הוא מותיר לך בגרון רושם מובהק, חזק ומתוק כשל משקה חריף – ואת מחליטה לחזור. הדרך ארוכה ואת אינך כשהיית, אבל את מחליטה לחזור.
באחד הימים, כמה חודשים אחרי ההחלמה, ישבה שוב מול הפסיכולוגית בקליניקה. "אני לא מבינה איך זה יכול להיות," אמרה, בוהה מטה לכפות ידיה התוהות. "איך זה יכול להיות שלפני רגע נלחמתי כל כך על החיים שלי וכל כך רציתי לחיות, ועכשיו… ". היא התביישה להשלים את המשפט.