לפני די הרבה שנים, גם בגלל עין הרע וגם כדי לא להיות עצוב לא אגיד כמה, הדגימה הבת שלי, בת השבע, לבן שלי בן החמש כיצד יורד שלג. היא לקחה פיסות נייר טואלט, פוררה אותן לפירורים קטנים וזרקה אותן למעלה במטרה שיפלו למטה כמו פתיתי שלג. אשתי יצאה ואמורה היתה לחזור כל רגע, ובהחלט לא התחשק לי לנקות את אניצי הנייר שקשה היה ללקט אותם מהשטיח. ברור שלהשאיר את המלאכה לאימם לא היה אופציה. "רגע אי אפשר להשאיר אותך איתם לבד," היה משפט הפתיחה של נאום התוכחה שהייתה משמיעה לי.
ביקשתי מבתי לחדול. כשלא שעתה לי, צעקתי עליה. היא סיננה לעברי: "מפגר."
נטלתי אותה לשיחה, כמו אבא טוב שהוא גם מחנך, והסברתי לה מה זה מפגר וכמה לא יפה לומר מילה זו. בתי שאלה אותי:
"מפגר יודע שהוא מפגר?"
גאה בחדות המחשבה של הגאונה שלי, חילקתי באוזניה את עולם המפגרים לשניים, כאלו שיודעים שהם מפגרים, וכאלו שאינם יודעים. היא חשבה רגע ובשיא הרצינות שאלה אותי:
"ואתה אבא, איזה סוג אתה, אתה מפגר שיודע שהוא מפגר או לא?"
קצר ונהדר.
יופי.
ומה באמת התשובה? יופי של בת.
מקסים ושנון.
שנון ומהנה.
מצחיק וחכם.
לעניין. אחלה.